בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביו הרוחני של באנקסי: על התערוכה של קית הרינג

רישומים, קולאז'ים וסרטי וידיאו של קית הרינג המוצגים בתערוכה חדשה במוזיאון ברוקלין שופכים אור על צדדים פחות מוכרים ביצירתו של אמן הפופ

תגובות

כשנכנסתי ל"קית הרינג: 1978-1982" במוזיאון ברוקלין, תערוכה המתמקדת בקריירה המוקדמת של האמן, חששתי שאראה מיצג נוסטלגיה נוטף אווירה מסחרית. הצלילים החזקים של דייוויד בואי, גרייס ג'ונס ולהקת "B-52's" שבקעו מתוך האולמות לא היו מזמינים, וגם לא מראה ה"פופ שופ" שצץ מחוץ לתערוכה, עתיר במוצרים נלווים (הרינג פתח את החנות הראשונה שלו, ברחוב לפאייט, רק ב-1986).

בתערוכה עצמה היו קירות שעליהם תצלומים גדולים, שחזור של אחד המיצבים של הרינג מ"חלל תצוגה 122" ובסביבתם נשמעה עוד מוסיקה רועשת. נראה כאילו במוזיאון פשוט ארזו מחדש את הרינג המיתולוגי - ילד המועדונים, בן טיפוחיו של וורהול ויוצר של אמנות רחוב ידידותית - כדי שיתאים לדור צעיר יותר, ובחרו להציג באור זוהר את התרבות המתירנית של לב העיר ניו יורק בשנות ה-70 וה-80, זמן קצר לפני מותו של הרינג ב-1990 בגיל 31, מסיבוכים הקשורים למחלת האיידס.

אך מתוך אווירת המסיבה של התערוכה צצים גם היבטים אחרים של הרינג, ברישומים, קולאז'ים ויומנים מוקדמים, ובייחוד בווידיאו. וכל אחד מהם רלוונטי לאמנים צעירים כיום לא פחות מהדמות שאותה מהללים בתערוכות כגון "אמנות ברחובות" שהוצגה בשנה שעברה במוזיאון לאמנות מודרנית בלוס אנג'לס ובסדרת הריאליטי בטלוויזיה: "יצירת אמנות: האמן הגדול הבא".

את התערוכה, שתימשך עד 8 ביולי, אצרה רפאלה פלטוב, האוצרת הראשית של המרכז לאמנויות עכשוויות, עם אנשי הקונסטהאלה בווינה. היא כוללת כ-300 יצירות, ביחס דומה של יצירות על נייר ופריטי ארכיון המוצגים רק לעיתים נדירות. עוד מוצגים בה שבעה סרטי וידיאו, מדיום שהרינג החל לעסוק בו בתקופת לימודיו בבית הספר לאמנויות חזותיות, וזנח בהמשך.

חבל שזנח אותו - הוא עשה זאת נפלא מרגע שהתחיל. בווידיאו הראשון, "מצייר את עצמי לתוך פינה" (1979), הרינג מתנועע בגמישות וללא חולצה לצלילי להקת דבו בעת עבודה על רישום גדול הפרוש לרגליו. בה בעת הוא בוחן את גבולותיו של חלל תחום כמו ברוס נאומן, ומרחף מעל הרצפה כמו ג'קסון פולוק. ב"Phonics" וב"Lick Fat Boys", שניהם מ-1980, הוא משתעשע בשפה: שובר מלים לפונמות ומסדר אותן מחדש בסדר שונה, פיסית, בעזרת אותיות על קיר, ובקריאה בקול.

היצירות האלה נשמעות יבשות, אבל הן לא כאלה. וכמותן גם "מחווה לגלוריה ונדרבילט", שבה הרינג מפלרטט ובסופו של דבר מתמזמז עם המצלמה, בעוד הוא רוקד בקופצנות לקצב מוסיקה בסגנון הגל החדש. את היצירה הזאת, אחת הפנינים בתערוכה, אפשר לראות הן כגינוי לפרסומות שטופות הזימה לג'ינס מעצבים והן כביטוי מרהיב לזהות הקווירית.

היומנים הם עדות לעניין שגילה הרינג בבלשנות ובסמיוטיקה. המלים מתוך "Lick Fat Boys" מופיעות שוב כשירים, חידות והיפוכי אותיות, לצד שרבוטים שקדניים על רולאן בארת ועל חוקר תיאוריית המידע אברהם מולס. במחברות האלה הרינג ניסח גם תיאוריה משלו על קשרים במרחב. "צורות שאינן מכילות מרכיבים פנימיים בעלי קשר חיובי/שלילי יתפקדו טוב יותר עם צורות דומות", הוא כותב.

באדיבות מוזיאון ברוקלין

ברישומיו הוא יישם את הרעיונות הלכה למעשה: תחילה בסדרה של 25 צורות אינדיבידואליות דמויות טטריס בצבע גואש אדום, ואחר כך בצורות שלובות מקווים מתפתלים של דיו על מגילות נייר גדולות. הדוגמה הגדולה והמרשימה ביותר שבתצוגה ("מטריקס", מ-1983), מחוללת סינרגיות לא צפויות בין נשים הרות, עב"מים, שעוני קיר, מקלטי טלוויזיה, גברים בעלי ראש של כלב ותינוקות זוחלים.

כמה מהיצירות המוקדמות יותר מזכירות שהרינג החל את הקריירה שלו כמאייר בקצטאון שבפנסילבניה. בסדרה המטופשת "ציורי פין במנהטן" (1978), מרכז הסחר העולמי מוצג כשני פאלוסים. אך רישומים אחרים מאותה שנה מזכירים אמנות פרה-קולומביאנית, ואת פאול קליי, סטיוארט דייוויס והאאוטסיידר השווייצי אדולף וולפלי.

בין עבודות הנייר שזורים חומרי ארכיון בשפע, והם שם לא רק למען האווירה. הם מבהירים שהרינג היה גאון מדיה חברתית בעידן הזירוקס והפולארויד, והפיץ את עבודותיו בצורת סיכות כפתור, פליירים וגרפיטי (קרן קית הרינג ממשיכה את דרכו ומפרסמת עמודים מיומניו של הרינג באתר http://keithharing.tumblr.com).

המפורסמים ביותר הם רישומי הגיר שצייר בשנות ה-80 בתחנות הרכבת התחתית על גיליונות נייר שחור שכיסו מודעות פרסומת ישנות. התערוכה בברוקלין מסתיימת בגלריה שלמה של הרישומים האלה, אף שמצגת השקופיות המלווה אותה, תצלומים של צנג קוונג צ'י, משמרת בצורה מוחשית יותר את ההקשר המקורי והספק-חוקי.

התערוכה היא הזדמנות לחיות מחדש את מועדון "פרדייז גאראז'" או פשוט להתפעל מאביו הרוחני של בנקסי. אבל לא כדאי לשכוח גם היבטים נוספים של הרינג: הוגה התיאוריות, אמן הווידיאו, המפיק וצייר הקומיקס מקצטאון.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו