בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האוצר החתרני שהפך למנהל החדש של מוזיאון בת ים

לא מזמן הוא מחה נגד ועדת המינויים של מוזיאון תל אביב, והנה הוא עצמו הופך למנהל ואוצר. יהושע סימון מסביר מה תפקידה של האמנות בעולם שבו כל דבר הוא סחורה ואיך אפשר להיות גם מרקסיסט וגם במצב רוח טוב

54תגובות

מבריק, מנצנץ, היפר-אקטיבי ומלא ביטחון, יהושע סֵימון יתחיל לנהל את מוזיאון בת ים לאמנות עכשווית בחודש הבא. סימון, בן 33, יהיה מנהל המוזיאון הצעיר ביותר בישראל מאז ומעולם. הוא משתייך למרכז וגם לשוליים, נע בין אלגנטיות ואקדמיות לבין הקירבה לצווארון הכחול ובין רוח התלהבות נערית לבין לאקוניות מרגיזה בדיבורו. סימון "לא לחוץ", לדבריו, לקראת תחילת הכהונה בתפקיד. "אבל", הוא מוסיף, "אני מעריך את הלחץ שלך עבורי".

צוות האיתור שבחר בו (שנמנו עמו מנכ"ל עיריית בת ים עו"ד ארז פודמסקי, מנהל אגף התרבות בעירייה רני רוזנהיים, האדריכלית והאוצרת יעל מוריה והאוצרת עדנה מושנזון) הוקסם ללא ספק ממחשבתו וראייתו הרחבה, וגם מהיקף עשייתו המגוונת עד עתה.

למרות ממדיו הקטנים של מוזיאון בת ים, רק 930 מ"ר ­ כ‑2% משטחו של מוזיאון תל אביב למשל ­ ועל אף התקציב המצומצם, משך המכרז לתפקיד הניהול כ‑30 מועמדים. אחרי הכל, מוסדות מוזיאליים ­ ובייחוד אלו השוכנים במטרופולין תל אביב ­ אינם רבים כאן. "ניגשו צעירים יותר עם מעט ניסיון, ומבוגרים יותר עם אג'נדה מוכתבת מראש", מתארת יעל מוריה. "חיפשנו אדם שלא יגיע לעיר עם דעה קדומה או עם ייאוש מקדים. מישהו בעל ראייה רחבה".

אורי גרשוני

מילנה גיצין אדירם, שניהלה ואצרה את המוזיאון במשך כחמש שנים, פרשה מתפקידה במוזיאון בת ים בדצמבר האחרון באופן רשמי, אך פעילותה בו הסתיימה כבר בסוף הקיץ בשל חופשת לידה. תקופת כהונתה במוזיאון היתה התקופה המשמעותית ביותר בתולדותיו. לפניה, היה המקום מוסד עירוני מנומנם בעל תקציב של כמה עשרות אלפי שקלים. היא פעלה לגיבוש מוזיאון צעיר המציג אמנות עכשווית, בינלאומית ומקומית, ומתייחס לסביבתו דרך פעילות חברתית וקהילתית. גיצין אדירם הצליחה לשלש את תמיכת המדינה במוזיאון ולהרחיב את התקציב העירוני, שהוא כיום כ‑1.2 מיליון שקל.

מיקום המוזיאון בבת ים אינו מסתמן כמכשול מבחינת סימון. באתר המפות של גוגל, הוא אומר, אפשר לראות שהמרחק מ"סלמה 60" (שם פועלת תוכנית התואר השני באמנות של בצלאל בתל אביב) למוזיאון בת ים שווה למרחק משם למוזיאון תל אביב. אבל די בנקודת ההתייחסות התל-אביבית כדי להבין את האנלוגיה. הבחירה בסימון היתה בחירה באושיה תל-אביבית מובהקת. הוא מצדו מוצא בתולדות משפחתו זיקה לבת ים: דוד שלו מת, או נרצח, בחופה של העיר ב‑1942; "אולי על ידי קבוצת ימין פוליטית ציונית בגלל הקשרים שלו עם ערבים, ואולי להיפך".

טעם רע

בראיון מקיף ב"הארץ" ב‑2005 תואר סימון כ"נסיך הבוהמה התל-אביבית". הוא החל את דרכו כאוצר בתערוכה בגלריה טל אסתר (שכבר נסגרה) בשנת 2000. זו היתה "בחירות 96'", תערוכת יחיד של רועי צ'יקי ארד. "התערוכה המציאה אותו כאמן ואותי כאוצר", אומר סימון. "חלק מהעניין היה לייצר טקסט היפר-פרשני המחבר בין (מבקר האמנות) קלמנט גרינברג לשלמה ארצי. חטפנו אש".

האם המינוי מסמן את סוף הדרך המשותפת שלכם?

"לא. אני מאוהב בצ'יקי. לפעמים כשאתה מאוהב נדמה לך שאתה נתון למצב תודעתי קצת מנותק מהמציאות, אבל עם צ'יקי זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. הדרך שבה אנחנו פועלים היא תמיד בתוך חבורה, וזו חבורה שכל הזמן מתרחבת. בעבודה עם צ'יקי אני מאייש את הדמות המהוגנת ­ סטרייט מונוגמי, מגוהץ, נעליים נקיות, חולצות מכופתרות; הפרפורמנס הזה נותן תוקף לטעם רע. זה כבר חצה את גבולות 'פוליטיקת הטעם' וכולל את הפוליטיקה כולה. טעם רע קשור גם לסוג של סנוביזם ביחס להגמוניה. אפשר לקשור את זה לקבוצה של אנשים שיש להם עניין בטעם רע כמטבע פוליטי ­ ליאור ווטרמן, דורון רבינא, רותי סלע, ליאב מזרחי ואחרים".

דניאל צ'צ'יק

ההתייחסות שלך לתל אביב בראיון קודם ל"הארץ" היא כמו לכפר: שדרות עם מדשאות, יציאה מהבית רבע שעה קודם כי בדרך אתה פוגש המון מכרים. ההרגשה היא שלא הרבה השתנה, אבל היום אתה מתייחס באותה צורה לעולם בכלל, כמגרש המשחקים שלך.

"זה קשור גם לסיפור הביוגרפי שלי. אבא שלי נולד ב‑1913, ירושלמי שלמד באוניברסיטה האמריקאית בביירות. כשקרן, אחותי התאומה, ואני נולדנו הוא היה בן 65 ונפטר כשהיינו בני 11. מהצד שלו אני דור 17 כאן. וההורים של אמא שלי היו ניצולי שואה, סבא שלה היה הרב הראשי של צ'כוסלובקיה.

"סבא שלי, אבא של אבי, היה סוחר קרקעות שאיבד את כספו בבתי הימורים באלכסנדריה. ואז אבא שלי חזר 'להציל' אותו ועבד כאן בשביל הבריטים בוועדה לביקורת סרטים. ב‑1948 הוא כבר היה עיתונאי, ניהל את סוכנות UPI (סוכנות הידיעות הבינלאומית). דוד שלי היה שגריר במצרים ודוד אחר, שעל שמו אני נקרא, היה סוחר עתיקות שהסתובב הרבה. הם חיו מזרח תיכון שונה לגמרי".

בת ים היא עיר קטנה יחסית. תהפוך את המוזיאון ל"גלוקאלי" (גלובלי-לוקאלי), כמוך?

"בשנים האחרונות באמת נסעתי הרבה, בייחוד מאז שחזרנו מארצות הברית; אלישבע אשתי עשתה שם תואר שני במחלקה לפיסול של אוניברסיטת ייל, ואני עבדתי על התערוכה 'האסתטיקה של הטרור', שבסוף לא הוצגה. בין השאר, נסעתי ללימודי דוקטורט בגולדסמיתס בלונדון, וגם כתבתי במגזינים והייתי שותף באצירת תערוכות ובסדנאות.

"אבל נסעתי מפה בשל העדר הזדמנויות ­ בתחום הזה, כאן. עבדתי שמונה שנים ב'גלובס', הייתי ססק, ללא שום זכויות, פרילנס. כשחזרתי, חלק מהניסיון להתפרנס היה להתחיל ללמד ולעבוד בדברים האלה במקביל. זה מה שעשיתי בשלוש השנים האחרונות.

"אנשים בשכבת גיל מסוימת רואים שכבר 15‑20 אלף ישראלים חיים בברלין, חלקם כאלה שהמשיכו ללמוד תארים מתקדמים, בגלל העדר אופק אזרחי ומקצועי כאן. אני לא הייתי מסוגל לעשות את הדבר הזה. אני קשור מאוד לפעילות מקומית ולא יכול לראות את עצמי אחרת.

"לכאורה יש חיסרון מבחינת המיקום, בת ים היא קצת Off. אבל יש שם הקסם של עיר שיושבת על הים, ושל העיר הישראלית הסטנדרטית ­ מבחינת אחוזי תושבים וקבוצות אוכלוסייה. היא בערך הממוצע הארצי".

מוטי מילרוד

סימון אומר שהוא מעוניין להנהיג במוזיאון שיתוף פעולה עם מקומות אחרים בעולם. "השאיפה שלי היא שבמקביל לכך שנביא דברים, נוכל גם להוציא החוצה", הוא מסביר. "אם יש מוצר דפוס, אז אפשר להכניס עוד פרספקטיבות וטקסטים בשיתוף מקום אחר, ואז לנייד את התערוכה כפרויקט משותף למקומות מקבילים שחשבתי עליהם, כמו מילאנו, ז'נבה, ברלין, ניו יורק ולוס אנג'לס".

למוזיאון בת ים אין אוסף, הוא מוזיאון שאינו רוכש ומשמר. במובן הזה הפעילות שלו היא בעיקרה תצוגתית-עכשווית, חלל אירוח, שואו-רום. תשנה את זה?

"באמצעים שיש כרגע, ככה זה יישאר. המחשבה שלי היא על אסטרטגיות תצוגה שאחרי פעולת הניכוס של האמנות, שהכריזה שכל דבר מעניין אותה: סוציולוגיה, אדריכלות, גינון, משחקי מחשב ­ הכל העסק שלנו. למשל, אם פעם אמן היה מביא חפץ מהרחוב ועושה לו האלהה לכדי אמנות, וקראנו לזה רדי-מייד, כיום אנחנו רואים אמנים שכשהם מציגים משהו מהעולם, הם לא עושים זאת כדי להגיד שלהם יש הכוח להפוך אותו לאמנות, אלא כדי ללמד אותנו על העולם. ויש סצינה תל-אביבית ערה כזאת: יצחק גולומבק, אפרת קדם, שי-לי עוזיאל".

כשדיברת עם צוות האיתור של המוזיאון, היית צריך להציג תוכנית תערוכות מסוימת?

"לא, כי זה דורש תהליך ארוך וכניסה לתפקיד. הצגתי בפניהם פחות או יותר את מה שמניתי עכשיו".

המצב, אם כן, הוא שלמוזיאון אין כרגע תוכנית תערוכות.

"זה נכון שיש דברים שדורשים ממני תיאומים, שייסגרו עד סוף השנה הזאת (2012). קודם כל אתבסס במוזיאון, צריך ליצור שם סביבת עבודה נוחה, מבחינת חללים וצוות שצריך לגייס, כי חלקו עזב לצד העזיבה של מילנה. כדי להציג פרויקטים ל‑2013 צריך להתחיל לעבוד עכשיו.

"אין לי עדיין מה לספר כי שום דבר לא סגור, אבל יש הרבה רעיונות לפרויקטים קצרים, של סוף שבוע, של ערב, הקרנות בקיץ, סדרת דיונים בשאלה מה המוזיאון צריך לעשות, מעבר לתוכנית התצוגה שלו. ותוכנית החינוך וההדרכה שמאיר טאטי מרכז נמשכת ותקיים תצוגה של סדנת פרפורמנס של ילדים. המוזיאון כל הזמן יוצר תוכן".

מילנה גיצין אדירם אמרה שפרשה משום שהיקף הפעילות המוזיאלית גדל, אבל לא התקציב. איך תתגבר על העניין?

"לקחים הופקו בעקבות העזיבה שלה, וגם יהיו שיתופי פעולה ­ לא במובן של תצוגה. אני רוצה לעשות תערוכה על רוסים-הארדקור, על הפזורה הרוסית בישראל, מאיגור גלמן-זאק ועד רומן במבאייב, וגם תערוכה של יוצאי אתיופיה סביב מושג הפרנג'ים, הנון-אתיופים, מפרספקטיבת הקהילה על הזרים לה".

הצעה לתושבים

מפעלותיו של סימון מגוונים במיוחד. אחרי שירות צבאי בגלי צה"ל כעורך תוכניות ואחרי לימודי היסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, הוא התחיל ליצור סרטים. בשנת 2000 הקים את "האקדמיה החופשית", תוכנית הרצאות וסדנאות נודדת. משנת 2005 ועד היום הוא עורך לצד רועי ארד שלושה כתבי עת: "מעין" לשירה, ספרות ורעיונות, מגזין האמנות "החדש והרע" ו"מערבון ­ מגזין חדש לקולנוע".

סימון הוא גם מראשי "גרילה תרבות", התארגנות של יוצרים המתערבים במאבקי עובדים בהקרנות, תערוכות, קריאות שירה ועוד. כמו כן אצר את התערוכות "אני שכבתי עם ארי ליבסקר"; "שרון", שעסקה בזיקה הסוציו-כלכלית בין אריאל שרון לאזור השרון בישראל; ו"דורון" (בשיתוף עם מעיין שטראוס ורועי ארד), שהתמקדה באספן האמנות בעל חברת כוח האדם דורון סבג.

פעולה של "גרילה תרבות"

ב‑2007 אצר סימון את הביאנלה הראשונה לאמנות עכשווית בהרצליה ("העורף") ואחר כך תערוכות רבות נוספות, בהן בניו יורק, בלונדון, בווינה ובציריך. כמו כן ערך את הספר "האסתטיקה של הטרור" (הוצאת Charta, ניו יורק-מילנו, 2009) ואסופת מאמרים על ישראל במסגרת סדרת "Solution" של הוצאת סטרנברג בברלין, וכתב מאמרים לאתר האמנות "אי-פלקס" ולמגזינים "פלאש-ארט", "פרוגרמה", "Frieze" ו"AfterallJournal".

כיום הוא מרכז את הלימודים העיוניים בתוכנית לימודי ההמשך של המדרשה לאמנות בבית ברל ומשמש עמית מחקר במרכז ורה ליסט לאמנות ופוליטיקה של הניו-סקול בניו יורק.

סימון הוא איש של סתירות. בעל גינונים של איש העולם הגדול ­ שמתרוצץ בין מפעלים עם מגאפון כדי להטיף שירה לעובדים; רדיקל חופשי שכך סתם, בלי כל סיבה נראית לעין, התחתן ברבנות על פי כל כללי הטקס. הוא מפתח קריירה בינלאומית אך מצוי בפרטי הפרטים של מחאת האמנים נגד ועדת האיתור של מוזיאון תל אביב. הוא עסק שנים בפעילות אינדי חוץ-ממסדית ופתאום התברר שזכה במכרז ניהול מוזיאלי.

את הניגוד בין הקטבים הוא מסרב לפענח. "מעולם לא חשבתי שאני שוליים, מעולם לא הייתי. להיות שוליים זה משהו שאתה לא בוחר, כי תמיד נכנסים למפה שכבר מצוירת. העובדה היא שאני גבר יהודי במדינה של גברים יהודים".

רמי מימון

במאמר באתר "העוקץ" כתב סימון על תל אביב: "העיר הניאו-ליברלית המופרטת שבה אנשי עסקים ותיירים מופיעים עם זכויות אוניברסליות בעוד התושבים משמשים ספקי שירותים משוללי זכויות (חלומו של ראש עיריית תל אביב)". האם לא זה סדר היום של ראשי עיריות בפריפריה ביחס למוזיאוני הספר העולים שהם מתקצבים? מיתוג באמצעות יבוא תיירים מתל אביב?

"ברמה הנדל"נית צפון בת ים כבר מתחיל להתחבר לדרום יפו, ומילנה שמה את המוזיאון על המפה ברמה האמנותית", אומר סימון, "כך שהמפות מצטלבות. המעמדות היצירתיים כחוד חנית של ג'נטריפיקציה זה תסריט מוכר. ואני מכיר בו. במקביל, מאחר שאין מצב של ואקום, של אי-התערבות, יש מצבים של התערבות יצירתית שלא תורמים לג'נטריפיקציה, כמו הביאנלה בבת ים, או פרויקט '72 שעות' של כרם הלברכט. יש סדר יום שאליו אני קשור ואותו אני רוצה להציע, ואני רוצה להציע לתושבים להצטרף אליו, להיהפך מקהל לציבור. לפעמים צריך לשם כך לחפש ואפילו להמציא בעלי ברית".

סימון הוא בפירוש לא האוצר שיערוך מטאפוריזציה של יצירות אמנות ויטען שהיצירה מדברת בעד עצמה. להיפך. הוא זה שמתעניין כיצד היא, כמוצר מוגמר, משתלבת בתנועת הסחורות בעולם, בכלכלה שלה ובמקום הפוליטי של הסימױן שלה את עצמה ביחס לכלכלה.

בהקדמה לתערוכה "דורון", אחת החשובות שנעשו כאן, הוא ציטט בין השאר משפט מתוך הסרט "קשר בכל מחיר" מ‑:1993 "על מה אמנים חושבים כשהם ישנים? על כסף". לטענתו, "האמן לא רק מייצר אמנות, אלא גם משמש עובד ניקיון, מי שמצחצח את עסקיו של הרוכש"; ולפיכך "כמו שעיתונאי פוליטי צריך ללמוד משפטים, אמן צריך ללמוד כלכלה".

האם אפשר לחמוק מאחיזת הכסף? איך? אילו פעולות אפשר לעשות כדי לסמן מודעות ביקורתית כלפיו?

"לחמוק מאחיזת הכסף זה ההיפך מסימון מודעות ביקורתית כלפיו. הפרויקט שניסה לחמוק כבר קיים ­ קוראים לו קומוניזם. אנחנו חיים במתחים של הכסף כמערכת ייצוג שעומדת בפני עצמה, כמערכת סמלים שמתנהגים כחומר, כמקום שבו כביכול אפשר להמיר דברים זה בזה בלי שיישארו שאריות.

רמי מימון

"במקביל, בתוך עולם האמנות המודעות הביקורתית עצומה. שוק האמנות הוא רק עוד דרך לפרש דברים ­ השוק מתמחר את הערך, ואני עושה אותו דבר במלים, קובע ערך בממד הפרשני. אני מקבל את דברי גודאר שלא רק האמנים 'תקועים עם בעלי ההון', אלא, 'גם הם תקועים אתנו'. התערוכה 'דורון' היתה קשורה לכך שכורי יהלומים, פורנוגרפים, בעלי חברות כוח אדם, הם חלק מעולם האמנות כאספנים, תורמים, כמי שמשתמשים במוסדות ציבור לצרכיהם. 'דורון' היתה פעולת מיפוי שמקשרת בין הוזלת שוק העבודה לבין עבודת אמנים ומחירי אמנות. במובן הזה היא היתה תערוכה לא מקורית באופן בוטה. רק הצבענו על קיומה של התופעה".

יש כיום בישראל מספיק אמנים שחולקים אתך את ההתעניינות בביקורת הכלכלה?

"יש המון אמנים, אבל הנקודות האלה בייחוד קשורות למחקר שלי. את המוזיאון אני תופש כמקום שיכול לארח עוד מחשבות ופעילויות. יש כיום קבוצה של אוצרים שלא מנהלים חלל, אלא מתבססים על יצירת תערוכות סביב רעיונות, תערוכות תמה. למשל אורי דסאו, מעין אמיר, הדס קידר. המוזיאון הוא גם הזדמנות לתת לאמנים להופיע במיטבם".

עם ההודעה על המינוי שלך אמרת שכוונותיך "להכניס לסדר היום המוזיאלי פרויקטים רב-תחומיים המשיקים להוצאה לאור, ביקורת, הקרנות סרטים ומדעי החברה". אתה לא סבור שהאמנות הפלסטית כבר מפולשת לגמרי, מבוזרת ולכן נתונה ללחצים כלכליים ומסחריים? האם אין מקום דווקא לשיקום האוטונומיה היחסית, כתיבת רשומון מקומי?

"בהבנה שלי את האוצרות, היא אינה תליית דברים על הקירות גרידא. היא גם מו"לות, ניהול תוכנייה. זה מה שמבדיל את המוזיאון העכשווי מהמוזיאון שמציג דברים. הוא אמור להיות מקום ההתרחשות, במסגרת היותו החממה של החדש בניגוד ל'בית הקברות של התרבות', אז זו הזדמנות אדירה".

פנטסיה לאומית

בשנה שעברה ערך סימון את האנתולוגיה "פתרונות: ארצות הברית של ישראל-פלסטין", שכללה מאמרים של אסמא אגבארייה זחאלקה, אריאלה אזולאי, יעל ברתנא, ראג'י בטחיש, יצחק בנימיני, סנדי הילל, אייל ויצמן, יזן חלילי, אוהד מרומי ונועם יורן. באתר של הוצאת סטרנברג הגרמנית, שפירסמה את הספר, נכתב כי "הרעיון הוא לחשוב מחדש על האנטגוניזמים השונים, שמבנים את דרכי ההתנגדות והציות: להרהר שוב על שמיות ועל 1948, לחשוב מחדש על זהות וטריטוריה, התנגדות וזיכרון, לשקול מחדש את הדמוקרטיה ואת המדינה, לשקול מחדש את הציונות והדה-קולוניזציה, פליטים ורכוש, דת ופתרון".

בוא נדמיין ששרת התרבות מחפשת מוזיאון לתערוכת זוכי פרס האמנות הציונית, ומשרדה שואל בעדינות אם מוזיאון בת ים מעוניין לארח את התערוכה.

"אני מתנגד לשאלה. יש לי אמירה ברורה על מהי ציונות ­ זו פיגורה היסטורית כמו בולשביקיות, תודעה כוזבת. הרצוג, שרת, ויצמן, דיין ­ אלה ציונים. כולנו, כל השאר, משהו אחר. להיות ציוני זה להיות מעורב באוליגרכיית קרקעות, והצבירה-תוך-רישוש נמשכת, כשמשתמשים במושג בהקשר לפנטסיה האתנית או הלאומית. אנחנו חיים בנרטיב המומחז הזה בחיי היום-יום. אני מכיר בכך שאני תוצר של המפעל הזה. גם בסיפור של הציונות בפניה הנוכחיות".

אתה חושש מתסריט דומה לזה של אריאלה אזולאי, שאחרי כמה חודשים בתפקיד המנהלת האמנותית של מוזיאון רמת גן, עם תחילת המעבר ליישום תוכניות, התברר פתאום לבכירי העירייה ש"היא רדיקלית"?

"לא חשבתי על זה. אני לא חושש, כי נדמה שלמערכת אין עניין להתערב בתכנים של המוזיאון. ואני איש המקצוע שאחראי על התוכן מתוקף היקף הפעילות שלי ואיכותה עד עכשיו. ואת ההצעה התרבותית שאני שותף לפיתוחה אפשר לקרוא, לראות ולשמוע בעיתונות, מחזות, סרטים ותערוכות שאצרתי, ובפלטפורמות דיון בינלאומיות שאני חלק מהן. והרי כל אחד לא מרוצה מהדרך שבה הדברים מתנהלים, יש מישהו שאקסטטי מהם?"

את עיקר משנתו על ה"ניאו-מטריאליזם" ­ מונח שמנסה לפצח את היחס בין אנשים לסחורות בעידן הנוכחי, פרש סימון במאמרים שפורסמו ב"אי-פלקס" ויכונסו השנה כספר בהוצאת סטרנברג. בין השאר כתב: "אפשר לטעון שסחורות מסוימות הן חפצי אמנות, אבל כל חפצי האמנות הם סחורות. הסחורה מקדימה את יצירת האמנות. היא החומר שממנו נובעים כל החומרים, הטכניקה שביסוד כל הטכניקות, המדיום שבבסיס כל המדיה".

לפיכך, תפקיד האמנות הוא ספיגת עודפים. "עוד בטרם היות רוח הרפאים של המשתמש, הסחורה כבר מדברת", הוא מסביר, "ומסתירה את כל הדיבורים והעבודה של כל מי שעשו אותה. האמן מדבב מחדש את הקולות, מעניק לסחורה משמעות".

איך עושים את זה בפועל?

"העולם מלא בדברים שהם בדרך לזבל, שאיבדו את ערכם ברגע הקנייה, ותפקיד האמנות לספוג עודפים. כשאמן הולך ליצור הוא מתחיל בקניות (צבע, קנבס), או בקניות של מישהו אחר שקנה והשליך והאמן מוצא ברחוב".

אם הסחורה כבר אינה מהדהדת את שתיקת העובד שייצר אותה כדברי מרקס ו"מאבדת את ערכה הכספי ברגע התשלום, בדרכה להפוך לפסולת מרגע הרכישה", כדבריך, מה מעמד המוזיאון ביחס לכך ­ מגרש הגרוטאות של הציביליזציה? אתר לסילוק פסולת? לגאולת המשמעות? לתיעוד התהליך הנ"ל?

"המוזיאון נמצא בכל מקום בשרשרת הזאת ­ הוא החממה של החדש, הוא גם אתר ההעצמה של הצופה. במקביל הוא גם גורם להתרוששות הצופה, כי ביחסים הדיאלקטיים שבהם מיוצרת סמכות לדברים שמוצגים בחלל, הצופה נחלש מולם בפרקטיקות החיים שלו ומוצף רגשי נחיתות. המוזיאון העכשווי הוא מקום שיש בו משא ומתן על הערך של הדברים, החלל שבו לא מפחדים מהשאלה 'האם זה אמנות', שמצליח להטעין מחדש במתח של השאלה 'האם זה זה'. הרי אם היתה תשובה, זה לא היה מוצג במוזיאון העכשווי אלא במקום אחר".

מוטי מילרוד

פעולת האמן, ההתכוונות שלו (גם הביקורתית), הסיטואציה, תפישת האירוע, המנטליות, כל אלה זוטרות לעומת מעמד הסחורה של האובייקט ואפילו נובעות ממנו? האם האוצר שיודע לתזמר חפצים כך ש"ידברו" תרבות והיסטוריה יכול לעשות את זה, ליצור הקשר ומיפוי לכל חפץ, לא רק חפץ-אמנות?

"זה הנתון. לא רק באמנות, אגב. אנחנו תחת משטר מקײטב עד קוטב. אם חייבים לכנות אותו בשם בוטה, הרי הוא הפאשיזם הטכנוקרטי של ההון. במסגרתו כל דבר הוא סחורה ועבודה זמינה להון בכל נקודה בעולם. זו לא איזו בחירה שלי אלא הציביליזציה. כמו שפעם אלוהים היה בטבע, אולי. זה הטבע העכשווי.

"אחד הדברים שקורים בתצוגה הוא פוטנציאל הסטת המסלול. למשל, המומה (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק) מציג את דייגו ריברה, בתערוכת ציורים מ‑1927 ו‑1931 שצייר במוסקבה, וההסברים מופיעים באנגלית ובספרדית. תסריט אחד בנוגע לתערוכה הוא שהיא מנכסת את המניעים הטרוצקיסטיים. תסריט אלטרנטיבי יראה בתצוגה של ריברה כיום אירוע שזוכר בעבור הקהל היסטוריה נשכחת; את ההנגשה שלו לעובדי המוזיאון הלטינים, דבר שמטעין אותם בפוטנציאל להיות סובייקט מהפכני. כך שאפשר לעשות האטה בסחורתיות לטובת המבט של האמנות, השתהות, שאילת שאלות. ואכן, אמנים עסוקים בבחינה של ערכים אחרים מאלה שקיימים, הם בודקים מה דברים בעולם עושים ביחד, התנהגויות של תת-תרבויות. הרעיונות של הניאו-מטריאליזם הגיעו מפרקטיקות של אמנים שלימדו אותי את זה".

עד לא מזמן נהגת לחבר ביחד אסופת ציטוטים במקום טקסט אוצרותי נרטיבי וקוהרנטי. מה פשר העניין, מה יתרונותיו על פני מאמר מסורתי?

"אני פחות מתעניין בטקסט הפרשני שמתיימר להסביר מה רואים, בנוסח הקביים שאוצרים אמורים לייצר. הוא אמנם שימושי מאוד לקהל הרחב, מקדים, מתאר ומסייע, אבל הנטייה שלי היא יותר להתערבות טקסטואלית כאוצר. זו פעולה שהמעמד שלה הוא כמו של עוד עבודה, ומצד שני היא בדיאלוג עם כל העבודות".

הרע כבר קרה

סימון הוא אדם השרוי במצב רוח טוב. זה אינו עניין רגעי או משני אלא יסוד דומיננטי באישיותו ובאופן הפעולה שלו, בהצעה הכריזמטית שלו להצטרפות אליו. ככל הידוע, מעולם לא נצפה כועס או עצבני, עייף או מודאג. המנעד שלו הוא לבביות קורקטית עד אופורית.

הוא נתפש כמי שנע בין שני קצוות: האחד מרקסיסטי ומלא אהדה רומנטית לפרולטריון (הוא מעורכי אסופת "אדומה ­ אנתולוגיה לשירה מעמדית עברית-ערבית", "שירון המהפכה - שירת האוהלים" ועוד); השני אופנתי, משתלב בוועדות ובפעולות אוצרות במקומות נחשבים ונחשקים, יוצר דיבור תיאורטי פוסט-אתי.

לטענתו, אין ניגוד, פשוט מפני שהמרקסיזם, ואפילו הקומוניזם, האמונה שהעולם יכול להיות אחרת, דווקא הוא העניין העכשווי הבוער. "ערכי הסיקסטיז ­ יצירתיות, אלתור, היכולת לייצר רשתות שיתוף פעולה אד-הוק, עבודה פר-פרויקט, רישות שמופעל כל הזמן ברמות אינטנסיביות שונות, היכולת לנהל סמוק טוק באנגלית ­ אלה הפרקטיקות הבסיסיות הנדרשות לכל אמן כיום", הוא מסביר. "במובן הזה, זו אינה נוסטלגיה. זה מוכיח שלמרקסיזם יש מקום כיום. הידע הכללי הוא כיום צורה של עבודה, בלי קשר לשוק התעסוקה. הרי אין 'מובטלים', כי אנחנו כל הזמן עובדים, רק לא תמיד מועסקים. הרחבת הסובייקטיביות דרך פייסבוק, למשל, היא צורה של עבודה במובן הזה שהיא מייצרת ערך שניתן לגזור ממנו רווח. המרקסיזם המאני שלי נובע מכך שהעולם יכול להיות אחרת, וזה יכול לקרות בכל רגע. ומכאן היסוד הדפרסיבי, מפני שהוא כמות שהוא".

תומר אפלבאום

יש ממד מתעתע בין תחומי העניין שלך, הנשענים על מסורות רדיקליות ועל תנועת ההתנגדות, לבין טבעך המפויס והמשועשע. משהו בשיחה אתך, באווירה, לא לגמרי מציאותי לפעמים, מנותק.

"המציאות היא הרדיקלית. וההנאה של הפוליטי היא באפשרות להפוך עוד דברים לפוליטיים. הבית. מקום העבודה. ארון הבגדים. אחותי התאומה ואני דומים בהתנהלות הזאת, בהופעה הקורקטית בפני העולם, שבה אי אפשר להוציא אותך משלוותך הסטואית כביכול. זה ממד שיכול גם להרתיח".

אתה משתמש בפוטנציאל ההרתחה הזה מבחינה פוליטית.

"כן, ההתנהלות על מי מנוחות היא אי-נתינת תוקף לימין, הוצאת העוקץ, לא לתת לו להרוס את המצב-רוח. אני פשוט מתנהג כאילו הרע ביותר כבר קרה. מפה מתחילים. אני הרי לא בשוליים, אלא גבר יהודי, בעמדה פריבילגית בשרשרת המזון שבה אנחנו נמצאים, המציאות הפוליטית לא תפרק אותי, לא תשמיד אותי. אז האחריות שלי היא להשמיע קול, להילחם על כך שהקטגוריה שמתוכה אני מדבר לא תיתפש כטבעית".

אם משווים את סימון לטיפוס הממוצע של מנהל מוזיאון, יס-מן מסדרונות סתגלן ואנמי שאוצר תערוכות שאף אחד לא זוכר, הרי ועדת האיתור בהחלט הפגינה אומץ ובחרה את היוצא דופן, הבולט, השנוי במחלוקת. לדברי גיצין אדירם, "העירייה רצתה מישהו עם רקורד מרשים וגם שיביא את תל אביב לבת ים. העירייה רוצה שיתפשו את בת ים כחלק ממטרופולין תל אביב, ולכן זהו סוג הבחירה שנעשה".

אוהדיו של סימון יאמרו שיביא למוזיאון רוח צעירה, ביקורתית וסוחפת, המתבוננת באמנות בפריזמה חברתית-פוליטית עכשווית. מקטרגיו יאשימו את מפעלותיו בהתלהבות מתלהמת וחסרת אחריות המקדשת את הפן של הרטוריקה כשלעצמה. כולם יסכימו שהוא מרקסיסט נלהב ואדם נוח לבריות בצורה יוצאת דופן.

אין ספק שמדובר בצעיר היפר-פעלתני, בעל אג'נדה ברורה ורקורד מרשים, ושסיכוייו למלא אוטובוסים עמוסי היפסטרים מלב תל אביב למוזיאון בת ים גבוהים. מרתק יהיה לראות אם המשרה המוזיאלית תהפוך אותו לאיש הזרם המרכזי, מיושב בדעתו ומידתי, או שיתברר שהוא האדם שעושה את המשרה, ובבת ים יתעצב מוזיאון בעל אופי, מובחן ומובדל משאר מוזיאוני הלוויין, מקום בעל פרופיל נוכחות גבוה, אפיל אינטלקטואלי, חריף ועקרוני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו