בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך מצלמים חלום? ראיון עם אמן הווידיאו ביל ויולה

"החולפים" היא תיעוד פרטי של מציאות והזיה. לרגל הצגתה בירושלים, ביל ויולה מספר כיצד מות אמו שינה את האופן שבו הוא חושב על זמן וחלל

2תגובות

רחש שקט של צרצרים, מעורבב בקול מרוחק של כלי רכב, מלווה תמונת שחור לבן כהה לחלוטין - פרט לנצנוץ קטן בוהק; העדשה מתרחקת והתמונה נותרת מופשטת למדי. חיתוך פתאומי עובר לתקריב על פנים אנושיות בשכיבה. קול של נשימה כבדה, ושוב כמה צרצרים ונביחת כלב שקטה, מבהירים שזהו לילה. העין נעצמת, והתמונה הכהה והמרוחקת חוזרת שוב, הפעם בליווי קול הנשימה. מתוך החשכה, מתבהרת סצינה של דמות אנושית שמתנועעת לאט בתוך מים.

חיתוך נוסף עובר לסצינת יום נוסטלגית, מצולמת בבהירות; ילד בן ארבע בערך רץ על חוף ים. חלום, בלהות, תיעוד מציאות והזיה משתלבים ויוצרים כך את עבודת הווידיאו הזו של ביל ויולה. קוראים לה "החולפים" ("The Passing") והיא נוצרה ב-1991 בחלל המיועד לה בלבד. בתערוכה "מעבר לזיכרון" המוצגת בימים אלה במוזיאון על התפר בירושלים, העבודה מייצרת תהודה מדיטטיבית שנשארת עם הצופה הרבה מעבר ל-50 הדקות שבהן היא נמשכת.

יכול להיות שהעובדה המעניינת ביותר בנוגע ל"החולפים" היא שהיא מוקדשת לויין-לי ויולה, אמו של האמן. בראיון טלפוני ל"הארץ", 21 שנה לאחר שיצר אותה, ויולה עדיין מתרגש ומתבלבל במלותיו כשהוא מדבר עליה. הוא אומר שהעבודה הזו, כמו גם האירוע שעליו היא מבוססת, היא נקודת מפתח בגוף עבודותיו. "זה היה רגע משנה חיים בשבילי", מסביר ויולה בהתנצלות. "הייתי באמצע סט של צילומים במדבר כשאמא שלי חלתה ונפטרה. עצרתי את הכל, הקפאתי את העבודה ונסעתי לארגן את הלוויה. למרות שמוות במשפחה הוא דבר אישי, התחושה היא אוניברסלית לחלוטין".

אש, מים, מוות

נושאים כמו לידה, מוות, תרדמת ואשליה הם לרוב חומרי הגלם של ויולה, היום בן 61, אמן שמשתייך לדור שנחשב עדיין חלוצי בתחום אמנות הווידיאו. הוא נולד ברובע קווינס בניו יורק ומספר שכשהחל את דרכו, באוניברסיטת סירקיוז, לא היה הרבה ללמוד מעבר לציור ופיסול קלאסי, אפילו אמנות מופשטת היתה חריגה באקדמיה. הידיים של ויולה לא היו מספיק עדינות ומוכשרות בשביל לייצר אמנות באופן פיסי, ולמזלו מרצה אחד באוניברסיטה הבין שתחום המדיה המתפתח יכול למשוך אנשים כמוהו.

מתוך עניין במוסיקה אלקטרונית וניסיונית, שהיתה בחיתוליה, ויולה התחיל לערוך ולצלם ומאז למעשה לא הפסיק. היום, קשה לדבר על אמנות עכשווית בלי להכיר אותו כעמוד תווך; עבודותיו פורסמו במאות ספרים והוצגו בכל מוסד אפשרי כמעט - במטרופוליטן ובמומה בניו יורק, בטייט ובנשיונל גלרי בלונדון, במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב לאמנות (שבביתן הלנה רובינשטיין שלו הציג תערוכת יחיד לפני 15 שנה) ובביאנלה בוונציה (ייצג את ארצות הברית ב-1995).

עבודתו, שנהפכה לקונצנזוס תקופתי לצד זו של נאם ג'ון פייק, ויטו אקונצ'י, ג'ון בלדסארי ואחרים, השפיעה על אלפי אמנים, בתחום הווידיאו ומחוץ לו. הוא מנהל היום (יחד עם אשתו, קירה פרוב) סטודיו שמבוסס בשני מבנים בלונג ביץ', קליפורניה, וכולל צוות אסיסטנטים ועורכים קבועים. לאחרונה חזר למרכז הבמה, למרות שלמעשה לא עזב אותה לרגע, כשעבודתו היתה השחקן המרכזי בהפקה חדשה ומודרנית של "טריסטאן ואיזולדה" של ריכארד ואגנר. בכתבה "אש ומים, מוות וואגנר" ב"ניו יורק טיימס" ב-2010, כתב טים טימן כי "ויולה, המאסטרו של הווידיאו ארט, חושב בגדול ובהתאם למוניטין שיש לו".

קירה פרוב

בתוך הרעש של הסטודיו, חדר אחד קטן ושקט משמש אותו עצמו בלבד. הוא יושב בו לחשוב ולדמיין, לתכנן את צילומיו הבאים. לעתים, הוא מספר, יינעל שם לשבועות, חודשים לפעמים. כך היה גם לאחר הלווית אמו בראשית שנות ה-90. לעתים, מאורע יכול להיות מספיק חזק כדי לגרום לך להתרכז רק בו לחודשים, שנים, אפילו בראיון 20 שנה אחר כך.

"זה בעצם מסע רגשי שמתחיל עם מוות, המוות של אמי, שנפטרה כשהייתי בן 40. זה היה שוק שכמותו לא חוויתי לפני כן, אינטנסיבי מאוד, מה שגרם לי להפסיק את העבודה בסטודיו לשלושה חודשים. הייתי באבל עמוק", הוא מספר. "באותם ימים, עבדתי על פרויקט שהוזמן על ידי ערוץ טלוויזיה גרמני לתוכנית אוונגרדית ששמה 'Das Kleines Fernsehspiel', שבשבילו צילמתי במדבר. הייתי אם כן באבל, אבל לפרויקט המוזמן היה דד-ליין קשוח ולא היתה לי ברירה אלא לעבוד. לאחר המוות, ישבתי בסטודיו והבאתי אליו, בפעם הראשונה, סרטים ביתיים שצילמתי, צילומי משפחה כמו של כל אחד. עד אז, בדרך כלל, שמרתי את הסרטים האלה בבית. היתה לי הפרדה ברורה: סרטים ביתיים וסרטי ‘אמנות'. לא חשבתי שאפשר בכלל לערבב אותם".

הילד שב"החולפים" הוא אחד מבניו של ויולה, שמשחק על החוף בחופשה משפחתית אחת. ברגע מאוחר יותר, הילד הזה נוסע על אופניים קטנים. המצלמה, המוחזקת ב"חובבניות" מרושלת, שטה ונתקלת בפניהם של זוג קשישים - אביו ואמו של ויולה, זוג אמריקאי טיפוסי - על רקע ביתם הפרברי. בבליל המראות של תצלומי המדבר, הנופים המהוהים והכוריאוגרפיה התת-מימית, הסצינה המשפחתית נדמית כמו זיכרון רחוק, מקטע נראטיבי בתוך רצף מופשט המזכיר במעט עבודות כמו הסרט "לה ז'טה" של הבמאי הצרפתי כריס מארקר (1962).

רעידת הים

לדבריו, "מה שקרה, בעצם, הוא התמוססות של הגבולות באופן טבעי. מפני שהייתי עדיין בטראומה, עשיתי הפסקה מהעבודה ה'אמנותית' וצפיתי בקטעים מסרטי משפחה ישנים כדי לראות פתאום את אמא שלי על המסך ולהיזכר בה. אז הבנתי פתאום שאין סיבה להפריד, הדלת נפרצה. זו היתה הפעם הראשונה בה הפסקתי להבדיל בין אמנות גבוהה לעבודה פרטית וכמו שיטפון הן התערבבו. זה שינה את הצורה שבה עבדתי, שינה את הצורה בה חשבתי על זמן, חלל וכל דבר אחר. כמו תהליך לימודי שלא היה לי לפני כן, זה נשאר אתי עד היום".

ויולה נמנע מלהעניק לעבודה רצף שעוזר לפענח אותה. הוא קוטע את חוט המחשבה ויוצר מהלך שמעלה זיכרונות באופן מעורבב מאוד, בדומה לאופן שבו ניתן היה לצייר חלום. החיבור שלו בין המדיה הדיגיטלית להווית החלום הנזילה הזו, החוזרת בלילו של כל אדם, מרגיש טבעי וחסר מאמץ. הוא מתאר זאת כשיחה שאינה אינטלקטואלית אלא רגשית, חסרת סטרוקטורה או עלילה ישירה. "חשבתי בעבר שהעבודה שלי היא לצלם ואז לעשות משהו עם הצילומים, אבל פה לא הייתי מעוניין באסתטיקה כמו בעולם פנימי. העצים, הסלעים והמכוניות שמופיעים בעבודה - כולם שם, אבל הם רק על פני השטח. אני כיוונתי למשהו פסיכולוגי, נסתר ועמוק הרבה יותר. תחשוב על זה כמו ים שמשתנה. לפעמים רגוע ולפעמים רוגש בשצף", הוא מציע.

באוקטובר האחרון, ביקר ויולה ביפאן כדי לקבל את פרס ה"פרימיום אימפריאלה" היוקרתי, המוענק מקיסרות ארץ השמש העולה. זו לא היתה שהותו הראשונה שם - בשנת 1980 בילה עם אשתו שנה ביפאן, במסגרת תוכנית של חילופי אמנים. הדיבור על הים מעלה בו מחנק והוא משתף בחוויותיו. "הביקור האחרון היה שמח כמובן בגלל הפרס, אבל מהול בעצב עמוק", הוא מעיד. אסון טוהוקו - רעידת האדמה והצונאמי - היה "הרסני. הוזמנתי לטיול באזורים הפגועים על ידי חברת ‘פוג'י-טלוויזיה'. ביקרנו באזור סביב העיר סנדאי. מקדש יפאני הפוך על פניו היה מפוזר לצד חפצי קודש, פסלים ומצבות אבן, שבורות כולן. המראה היה חסר מקבילות.

קירה ואני הלכנו לטייל על חוף הים. בחול, ראיתי נקודה בוהקת של צבע, ולפתע עוד אחת ועוד, ולא הבנתי מה הן. התכופפתי ונגעתי באחת, הרמתי אותה וגיליתי שמה שביצבץ הוא קצה של צלחת הגשה מעוטרת בציורי פרחים. התחלתי לבכות. מישהו בטח אכל מהצלחת הזאת. התחלנו לחזור למכונית, עייפים ומותשים רגשית. בריזה עברה בשדה של פרחים והם התנועעו באיטיות, התנודדו מצד לצד בריקוד. אי אפשר היה להאמין שאותו שדה היה מלא עד לא מזמן בהרס ובמוות".

לאחר 40 שנים כאמן, ויולה מאושר שעבודתו לא נהפכה לשגרה וממשיכה להיות מחפשת ועיקשת. פרויקטים חריגים, כמו תערוכה משמעותית או השתתפות בהפקה של אופרה, מאפשרים לו נשימה מנותקת מעבודתו האינטנסיבית. "איך מתארים השתנות של ים בווידיאו?", מסכם ויולה את הראיון בשאלה פתוחה; נדמה שיותר מאשר כל תערוכה עתידית, שאלות בסיסיות כאלו מעולם לא הפסיקו להטריד אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו