בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

תערוכות חדשות במוזיאון ינקו דאדא

לצד תצוגת הקבע של יצירות מרסל ינקו, שהוצבה מחדש ומעוררת עניין, מוצגות עתה במוזיאון שקרוי על שמו בעין הוד כמה תערוכות שאינן שוות ברמתן

תגובות

במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד מוצג עתה הקבץ תערוכות של שישה אמנים, שלא לגמרי ברור מדוע הוחלט להציגם במקביל. דומה שכוונות טובות ואקראיות שימשו כאן במידה שווה.

המוזיאון הציב מחדש את תערוכת הקבע של יצירות מרסל ינקו, האמן שעל שמו הוא קרוי, וכעת היא מגובשת יותר. הביקור בתערוכה זו ובסטודיו הצמוד של ינקו, הנמצא בשלבי שחזור מתקדמים (לרבות חשיפת ציורי קיר שכוסו במשך השנים), מעניין מאוד.

התערוכה מציגה תמונת חתך טובה של יצירתו של ינקו לאורך השנים. אמנם מבחר העבודות מתחילת המאה ה-20 חסר את התנופה של עבודותיו שמוצגות כעת בתערוכת האוונגרד הרומני במוזיאון ישראל, אבל החומר על פעילותו כאדריכל ברומניה משנות ה-20 ועד שנות ה-40 - מרתק.

ינקו תיכנן בסגנון הבינלאומי יותר מ-40 מבנים, שחלק מהם מוצגים במודלים. השאלה של המשך ו"תרגום" המטען המודרניסטי הזה בפעילותו בארץ מעניינת כשאלה של הגירה תרבותית. בחלק התערוכה המוקדש לפעילותו לאחר הגירתו, למשל, מוצג מתווה אקוורל על נייר לבית בהרצליה פיתוח, משנות ה-40, ובו שילוב של גג רעפים וקשתות המעיד על הגישוש של ינקו אחר "המקומי".

מתווים לציור קיר גדול שתיכנן לאוניית נוסעים של "צים" מוצגים לראשונה. הקיר היה מתועד בתצלום ובמתווים (בדיו ועיפרון) המצויים באוסף גלריה רוזנפלד בתל אביב. לאחרונה, בעת פינוי הסטודיו של ינקו, התגלו ארבעה מהפאנלים המקוריים והם מוצגים כאן. מעבר לעניין בעבודה עצמה, במעקב אחר הגלגול של סגנונו של ינקו והכפפת הצורה למסרים לאומיים, היא מעניינת בהקשר התקופתי של העבודות הציבוריות הגדולות של שנות ה-50, נושא שההיבט התרבותי שלו בהקשר הישראלי הרחב עדיין לא נחקר. ינקו, שנפעם מהקמת המדינה, צייר בין היתר את משה רבנו, לוחות הברית, המנורה וחייל פצוע; באותה התפעמות גם צייר את סמל חברת צים.

בסטודיו אפשר לראות, בשלבים מתקדמים, את עבודות השחזור והחשיפה של ציורי קיר של האמן.

לידה מחדש

בתערוכות האמנות העכשווית בולטות "הלידה" - עבודת וידיאו של האמנית הגרמנייה אנה ויט מ-2003, ו"חמישה פריימים לשנייה" - עבודה חדשה של אלהם רוקני.

"הלידה", שאורכה יותר מעשר דקות, מוצגת ב"בור" - חלל תת-קרקעי שיצרה קבוצת המעצבים "תו" לפני כעשור בתוך המוזיאון. הירידה לבור היא בסולם. החלל החצוב באבן נראה כפתח אפשרי לחלל ארכיאולוגי, אך למעשה הוא קטן מאוד. אופיו - אזור שהוא כעין תת-מודע ראשוני בתוך המוזיאון - הולם להפליא עבודה זו ולמעשה הוא כמעט בבחינת הרחבה שלה.

בסרט האמנית מתפתלת מתחת לכותונת הלילה שלובשת אמה, במעין ניסיון פאתטי, מגוחך וגם עצוב, לשוב אל הרחם, למצב של עונג (המונח הפרוידיאני "עקרון העונג" עולה על הדעת מיד). התחושה היא של דחיפות, של חיפוש, אולי אחר תובנה כלשהי שאבדה; כאילו החוויה המחודשת של רגע הלידה תוכל להאיר מחדש את החיים שכבר חלפו.

הלידה מחדש שוויט יצרה אינה מנסה לחקות לידה (אין בסרט דם וכאב), כי אם עוסקת בפרידה מהאם, מהחסות. במידת מה כמו אתנה המגיחה מראשו של זאוס במיתולוגיה היוונית, האמנית מגיחה מהאם שלמה ובעלת אישיות נפרדת. ויט הציגה את העבודה לראשונה בביאנלה השישית בברלין ב-2010, כלומר שבע שנים לאחר שנוצרה, ומאז העניין בעבודתה גובר. זו הפעם הראשונה שהיא מוצגת בארץ.

העבודה של אלהם רוקני "חמישה פריימים לשנייה" שואבת מעולם האנימציה וראשית הצילום, ימי ההתפעמות מפנסי קסם. רוקני בודדה חמישה פריימים של ציפור במעופה ואיחדה אותם לדימוי שחור אחד, החוזר על קיר לבן מסמא. פסי אור שהיא מקרינה עליהם יוצרים תחושה שהדימוי נע. הפסים מעלים על הדעת כלוב או סורג כלשהו, והתנועה של הדימויים נעלמת במהירות רבה. רוקני עוסקת במוות כדימוי אסתטי, בוחנת את המקום והרגע שבהם התנועה נפסקת והחיים דוממים.

רוקני היא אמנית החוקרת בהתמדה את הרעיון של טבע דומם ואת נקודת ההשקה של יופי ומוות. בעבודת הסיום של התואר הראשון בבצלאל היא הציגה מיצב וידיאו שבו אסתטיקה בארוקית שימשה בתיאור של סעודה שהיתה כחלום-סיוט על שליטה, תאווה ומיניות. כעבור שלוש שנים, בסיום לימודי התואר השני, הציגה שתי עבודות וידיאו המתקשרות ל"חמישה פריימים לשנייה" שהיא מציגה כעת. ב"ללא כותרת" היא עקבה אחרי היעלמות של צורה דמוית תחרה על העור, שנוצרה מלחץ. ב"Clavileno" צילמה נוף אפל מתוך מכונית נוסעת לפנות בוקר; הנסיעה היתה למטאפורה למסע רוחני באזור של זמן והוויה לא מוגדרים. שם העבודה התייחס לסוס עץ של דון קיחוטה וסאנשו פאנשה, המשוכנעים שהסוס רכב, ואולי גם המריא, אף שלמעשה נשאר עומד במקומו.

העיסוק באשליית תנועה ב"חמישה פריימים לשנייה" מזכיר עבודה זו. רוקני מנסה לעמוד על רגע מדויק מאוד, זה שבו החי נהפך לדומם, אך היא עוטפת אותו ביופי. כאן, באירוניה לא מעטה, היא הופכת את דימוי הציפור לדוגמה של כעין טפט מוזר.

מסורת נרחבת

עבודתה של רוקני מוצגת בחלל אחד עם "חמש דקות לשבע" של אורי גיל - הסמכה הגורעת משתי התערוכות. גיל מציג ציור שנעשה בטמפרה וצבעי שמן, במסורת הציור הנדרלנדי, וגיבוריו הם אנשי עין הוד. הם מסודרים במה שמרמז לאיקונוגרפיה של הסעודה האחרונה, אך למעשה הוא מערך דמויות שכל אחת שקועה בשלה, מקריאה ועד ניקוי מברשת.

השימוש בטכניקה הציורית המסורתית לבניית הדימוי וההתייחסויות לסמלים שכיחים בתולדות האמנות - החל באשה ללא חולצה כרמיזה לאמת העירומה וכלה בדמות הגבר במשקפי השמש הכהים כנביא עיוור (שתמיד רואה את האמת טוב מהרואים) - אינם מצטרפים להיגד. לעומת זאת, קבוצת רישומי ההכנה של גיל יפה, וייתכן שהצגתם בלבד היתה מוצלחת בהרבה.

גיל, אוטודידקט, מצטרף לשורה הארוכה של אמנים ישראלים החוקרים ציור אירופי "מסורתי", בהגדרה הנרחבת מאוד שנמתחת מהרנסנס עד לאימפרסיוניזם ולעתים עד לציור פיגורטיבי של המאה הקודמת. בכך האמנות הישראלית דומה לזירות אמנותיות בכל רחבי העולם, אף כי למקרה הישראלי יש היבט ייחודי בשל העדר מסורת מקומית. בעשור האחרון ציור מהסוגה הזאת נהפך בארץ לאחד האהודים ביותר על צופים ואנשי אמנות.

בכניסה למוזיאון מוצגים שני פסלי ראש עשויים פוליאסטר של הלית מנדלבליט ונוגה אלחסיד, "Dead End" שמם. הפסלים, שהבעותיהם גרוטסקיות, מחקים פסלי חרס ומתייחסים הן לפרוטומות של אמנים ואנשי רוח, שהוצבו במוסדות תרבות (או סלונים ביתיים) כאזכור למורשת העבר, והן לפיסול נרטיבי כמו סיפורים דתיים או סיפורי מיתולוגיה. הם לקוחים מעבודה שמנדלבליט וחסיד יצרו בתחילת שנות האלפיים. שתי האמניות עבדו יחד בשנים 1998-2008 ובטקסט הנלווה לתערוכה נכתב ש"שלוש שנים לאחר שהפסיקו ליצור יחד, יזם המוזיאון איחוד של השתיים". מתוך העבודה, שהיא לא הרבה יותר מהערה חביבה, לא מובן למה נדרש האיחוד.

העבודה של דני ססלר, "Faarina", וידיאו ובו אנשים מוכרים מדברים על סוגים של רעב ועל אכילה, מעוררת תמיהה דומה: לא ברור מדוע הוחלט להקדיש להצגתה חלל מוזיאלי.

מרסל ינקו: תערוכת קבע. אנה ויט: "לידה". אורי גיל: "חמש דקות לשבע". הלית מנדלבליט ונוגה אלחסיד: "Dead End". דני ססלר: "Faarina". אוצרת: רעיה זומר. אלהם רוקני: "חמישה פריימים לשנייה", אוצרת אלינור עשת. מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, שעות הפתיחה: ראשון-חמישי 9:30-15:30, שישי 9:30-14:00, שבת 10:00-16:00. עד יולי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו