בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולם שווים בפני העדשה של פבל וולברג

מקומן של תמונות הוא בספר או על הקיר, מסביר וולברג את ההחלטה לעזוב את הצילום העיתונאי. תערוכתו החדשה חושפת את החברה הישראלית במערומיה

12תגובות

בתצלומים שלו מנסה פבל וולברג להתרחק ממסורת הפוטו-ג'ורנליזם והרפורטז', מהצילום הטיפולוגי-חקרני וגם מזה התיעודי. הוא גם נמנע מנקיטת עמדה פוליטית ומהפעלת שיפוט מוסרי, מתעקש ליצור "תמונה כמו תמונה", כהגדרתו. ובכל זאת, התצלומים שלו חושפים בזה אחר זה את פני החברה במערומיה; לעתים המראה מכמיר לב, לעתים מעורר דחייה רגעית, אבל באופן תמוה - רובם ככולם מעוררים הזדהות.

"כשאני מסתכל בסדרת התצלומים של וולברג מכפר תופאח, שיש להניח שצולמו באותו היום, הוא העד שהייתי רוצה שיהיה שם במקומי", כתב הצלם אלכס ליבק ב"הארץ". "זהו סוג הצילום שמעורר אצלי מחשבות ואמפתיה לשתי המשפחות המצולמות: לאם הממשיכה בשגרת חייה ואפילו מחייכת, למרות החייל החמוש הפולש, למשפחה המבוהלת המכונסת, לילדה המתחננת.

"אבל גם אמפתיה, מסוג אחר, לחייל העומד בפתח, לחייל המכוון את הנשק אל הלא-נודע, החווה את הסיטואציה האבסורדית הזאת במרחק של שעה מבתי הקפה של תל אביב". ליבק מדגיש את היחס השוויוני שלו זוכים מושאי תצלומיו של וולברג - בעיני הצלם ובעיני הצופה.

פבל וולברג

תערוכתו החדשה של וולברג, "התחפשות" - המוצגת בימים אלה במוזיאון אשדוד לאמנות (אוצר: משה ניניו) - היא אסופה של תצלומים מ-2002 עד 2012. התערוכה מאפיינת את צורת עבודתו הייחודית של וולברג, המתרחקת ומתקרבת גם יחד, המונעת מתחושת מחויבות ודחיפות להיות שם ולתעד, אך אינה מגויסת.

וולברג מישיר מבט שוויוני, דמוקרטי ונטול היררכיות אל עבר מצולמיו, בין שהם מוסלמים, נוצרים או יהודים; פלסטינים או ישראלים. קשה להתעלם מהשם הטעון של התערוכה, "התחפשות". הוא נוגע בין השאר להתחפשות בכפייה (עצירים פלסטינים שעיניהם מכוסות בפלנלית); להתחפשות מתוך בחירה (פורים); וגם לאזורים אפורים, כמו בתצלום של כלה המכוסה מכף רגל ועד ראש מול קהל גברי בחתונה של חסידות ויז'ניץ' בבני ברק.

ראיתי מתנחל מצחיק

אחד התצלומים הבולטים בתערוכה, המופיע גם על כריכת הקטלוג (עיצוב: מיכאל גורדון), הוא של מתנחל העוטה מסיכת טווס ססגונית שמתחברת בטבעיות לשיער ראשו ולזקנו העבות. הוא מצולם על רקע רחוב השוהדה, שבעבר התקיים בו השוק התוסס של חברון הערבית. ניניו כותב בקטלוג שהתצלום נעשה לאחר שגירוש הפלסטינים מבתיהם הושלם ובמקביל יותרה נוכחותם של חיילי צה"ל: "כלומר, מה שמוצג לפנינו הוא דיוקן על אם הדרך של בעל הבית החדש".

"זו בחירה של אוצר", טוען וולברג, ומסביר כי בעבורו כולם בגדר דמויות. "זאת העבודה שלי. אני לא מצלם אנשים, זה הכל דמויות. חרדים נגד חילוניים, ערבים נגד יהודים, הפגנות של אלה ואלה, ואתה תמיד בתוך. בתוך הדבר הזה אי אפשר לצלם אנשים, כמעט אף פעם לא צילמתי אנשים". מה כן מבדיל אפוא

בין האנשים? "הצילום מבדיל. התמונה מבדילה. ככה חונכתי", הוא משיב. תשובות עמומות מעין אלה חוזרות שוב ושוב לאורך השיחה.

הניסיון לדובב את וולברג מאתגר. תשובותיו קצרות, לא מתוך כוונה להתחמק אלא משום שאינו רואה טעם רב בשיחה. הוא עושה את עבודתו. הוא מודע לפרשנויות השונות של העבודות, לכך שפעם הוא נתפש כפוליטי ובפעם אחרת כנציג של השונה או של הפריפריאלי, אך הוא מעדיף שלא להתחייב לאף פרשנות. "אני לא יכול לשלוט בקריאה הפוליטית של העבודות שלי. אני מנסה לשמור על המבט שלי", הוא אומר.

עבר עשור בדיוק מאז שהציג את תערוכתו "טווח אפס (ישראל)" במוזיאון תל אביב (שגם אותה אצר משה ניניו), אשר זכתה לשבחי הביקורת ומיצבה אותו כאחד הצלמים החשובים בישראל. "באחד מימי העתיד יהיו צילומי המופת של פבל וולברג דברי הימים שלנו. וולברג יותר מתמיד לוכד את נשמת המקום והזמן כאמן ומתעד", כתב אז עוזי צור ב"הארץ".

בשיחה שערך וולברג עם ניניו, המופיעה בקטלוג התערוכה במוזיאון תל אביב, הוא הציג עמדה רבת סתירות כשדיבר על הצילומים בשטחים. הוא הבדיל את המצולמים הפלסטינים מהישראלים באופן כמעט מנוגד להזדהות האנושית הניכרת בחלק מהתצלומים. "אני לא מרגיש קרוב אליהם. אותי מעניינים דברים שאני מכיר, ואין לי היכרות עם הפלסטינים", אמר. "קל לי יותר לצלם מקרוב חיילים, צבא - זה משהו שמוכר לי, שם אני מבין את מה שאני מצלם... אני לא מוכן לצלם ממצב שאינו חופש. לצלם מקרוב פלסטינים, כפי שיש כאלה שעושים, זו יציאה מתוך העמדה שלהם או קבלת העמדה שלהם". בהמשך השיחה הוסיף: "אם הייתי פחות ישראלי, אולי הייתי עושה את זה".

לעומת זאת, על אחד התצלומים שלו - פלסטינית צעירה מסתכלת על חייל כשבעיניה בוז ובשפתיה גיחוך - התבטא אחרת: "היא לא נראית לי יותר חלשה מהחייל. נראה שיש לה יתרון על החייל, היא אפילו מרחמת עליו. עכשיו, איכשהו, יותר קל לי להבין את האשה מאשר את החייל. אני אמור להבין אותו, אבל אני כבר לא מבין אותו. וזה לא העניין של הכיבוש. אני לא יודע למה אני מרגיש פחות קשור אליו".

לביאה עם חצים

וולברג, בן 48, נולד בלנינגרד, בן יחיד להוריו. כשהיה בן שבע עלה לישראל עם סבתו ואמו. אביו שנשאר מאחור מת לפני כעשור. "אמי וסבתי היו ציוניות", הוא אומר. "לי היה קשה לעזוב את לנינגרד. לקחנו כמה רהיטים, השארנו הרבה מאחור". את השנים המעצבות ברוסיה הוא זוכר היטב ולדעתו הן שהפכו אותו לצלם ואמן. "היתה לי תפישה חזותית מפותחת. מאז שהייתי ילד נמשכתי לתמונות. ביליתי הרבה בהרמיטאז', לאמי היה אוסף ספרי אמנות וציירתי המון", הוא נזכר.

פרט לספרי האמנות של אמו, הוא זוכר מבית הוריו תחריט של לביאה שבגבה נעוצים חצים. "פחדתי מהדימוי הזה. הוא מסמל מלחמה", הוא אומר. "היה גם ציור שבו נראה אב נותן לבניו שלוש חרבות, איכשהו גם הציור הזה תפס אותי". וולברג מתכוון לרפרודוקציה של הציור המפורסם של ז'אק לואי דוד "שבועת האחים ההוראטים", שבו נראה הוראטיוס משביע את בניו להילחם בבני משפחת אלבה.

אחרי שעלתה לישראל השתקעה המשפחה בבאר שבע. "הרגשתי שתלשו אותי וזרקו אותי במקום שאינני רוצה להיות בו. לא הבנתי למה אין טפטים על הקירות, שנאתי את האור ואת השמש. אני זוכר שהייתי סוגר את כל התריסים כדי לברוח מהאור ושוכב על הרצפה כדי להתקרר מהחום", הוא אומר. וולברג ואמו למדו באולפן, הוא קלט את השפה בקלות, אך בעוד אמו התלהבה מהמקום ורצתה להיטמע בו - הוא הרגיש מרוחק עד התיכון. סבתו דיברה רק רוסית עד יום מותה.

פבל וולברג

הוא זוכר את מצלמת ה"זניט" הישנה שהיתה לאמו הגננת, אבל הרומן שלו עם הצילום החל רק שנים מאוחר יותר: "לא התעניינתי בזה עד שהשתחררתי מהצבא. אחרי הצבא לא התחשק לי לעשות כלום. בגיל 23 קניתי ניקון, צילמתי ולא יצא לי כלום", הוא משחזר. בזכות חברה שלמדה צילום נרשם לבצלאל, אך התקבל רק לקמרה אובסקורה ועבר מבאר שבע לתל אביב.

בלימודיו נחשף לצלמים שהעריך - כמו ג'ף וול, קרטיה ברסון, ריצ'רד אבדון ותומאס שטרוט - ואהב במיוחד את שיעוריו של משה ניניו, המלווה את עבודתו מאז. "אני סומך עליו כאוצר. אני מרגיש שאני צריך את השיחה והדיאלוג, קשה למצוא מישהו כזה", הוא אומר.

ועדיין לקח לו זמן למצוא כיוון. "אחרי הלימודים הייתי בלחץ, לא היה כסף או גב כלכלי. הבנתי שאני חייב לעבוד, שצריך לאכול. סחבתי כמה זמן עם כל מיני עבודות, אך שום דבר לא היה מעשי". לדבריו, הוא נמשך אז לצילום אופנה ואף עבד לזמן מה כאסיסטנט של צלם אופנה בכיר, אבל זה אמר לו שלא כדאי לו להמשיך, כי זה יהרוס את כישרון הצילום שלו.

לצילום עיתונות הגיע ב-1992 בעקבות מודעה בעיתון "חדשות". הוא קיבל משימה לבצע צילום אילוסטרציה לכתבה על בתי ספר. לאחר מכן נסע על דעת עצמו לאירוע של הבאבא סאלי בנתיבות והנציח את דודו טופז בגלביה; עם התצלום הזה ניגש לעיתון "אנשים" החדש והחל לעבוד בו. שנים מאוחר יותר הגיע לעיתון "הארץ", שבו עבד עד לפני כארבע שנים.

זילות הצלם העיתונאי

בצבא שימשת כמלווה טנקים לעזה. במה שונה חוויית הכניסה לשטחים והמפגש עם פלסטינים כחייל, בהשוואה לכניסה כצלם?

"זה היה הפוך. הייתי בצבא ב-1985-1988, הזמנים היו אז אחרים, היה אפשר לנסוע לעזה בקלות. מחסום עזה היה שתי חביות וחבל. זהו. עולים לאוטו ומגיעים לעולם אחר. אני זוכר שכילד בבאר שבע הייתי רואה פועלים פלסטינים מעזה עומדים בצד הדרך ומתפללים בשורה. גרנו בשכונה על גבול המדבר. בדואים עם גמלים ועזים היו מגיעים לסף ביתנו. זה היה מראה רגיל בשבילי. גם כשהייתי בצבא השטחים לא היו בשבילי טריטוריה אחרת. זה היה חלק מהחיים. היום אנשים לא חווים את זה כך".

בתערוכה במוזיאון תל אביב הצגת תצלומים קשים מסיטואציות נפיצות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בתערוכה הנוכחית העיסוק בזה מרומז יותר, ממדים של הומור ואבסורד נהפכו למרכזיים יותר.

"קודם כל, יש הבדל בין לצלם ובין לפרסם. לצלם זה כמו לראות. יש דברים שלא הייתי מציג היום, אך בזמנו ראיתי וצילמתי והעברתי לעיתון כי זה היה מקובל. בשנות ה-80, למשל, היו היתקלויות של הצבא בלבנון והיו מצלמים בקלות גופה של מחבל. היום הנורמות של הצילום אחרות".

איך אתה רואה את עצמך - צלם עיתונות, צלם תעודה או אמן?

"לא חשבתי בהתחלה על צילום עיתונות, אך כשנכנסתי לתחום זה כנראה התאים לי. להיכנס אז לשטחים היתה הרגשה של חופש, הרגשתי בחו"ל, במערב פרוע. אני אוהב להיות מופתע מעצמי. עיתונים אוהבים רגע שיא, כשהכל ברור, צילום עיתונות זה פלאש ישיר ותמונה שטוחה - וזו לא הנטייה שלי. אבל גם כשעבדתי בעיתונות עשיתי מה שרציתי, הגעתי לכל מקום לפי הרגש. היום הכל יותר ממוסד, שולחים צלמים לאייטם כזה או אחר.

"אין ספק שנוצרה זילות במעמד של צלם העיתונות עם עידן הדיגיטציה. היום הוא בתחתית הפירמידה של העיתונות, הוא ספק שירותים במקרה הטוב".

איך אתה מתייחס לכניסה שלך לעולם האמנות, בתור מי שהיה ידוע כצלם עיתונות?

"הפעם הראשונה שהצגתי היה בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה ב-1995. חיים לוסקי, שהיה מורה שלי, אצר את התערוכה. זה נראה לי יותר הגיוני מעיתונות. מילדות הבנתי שמקומן של תמונות בקטלוג, בספר או על הקיר. אבל אני זוכר שכשהצגתי תערוכה במוזיאון תל אביב וסיפרתי עליה לעמית מסוכנות גטי, הוא הגיב בבוז ואמר: ‘אנחנו, צלמי העיתונות, מתעסקים בעולם האמיתי ופועלים באופן שמשפיע על אנשים ועל הגדרת האמנות'. היום, כשאני מציג תערוכה גם אנשים מתחום העיתונות מסתכלים עליה ברצינות".

מאז 1997 עובד וולברג עם גלריה דביר הנחשבת ובחודש יוני תיפתח שם תערוכה חדשה שלו עם עבודות פנורמיות מהשנים האחרונות, מהלך חשוב בעשייה שלו כהגדרתו. שתיים מהעבודות האלה מופיעות בתערוכה באשדוד כרמיזה לעתיד לבוא. עוד כשעבד בעיתונות החל לצלם בפורמט אנלוגי פנורמי. "התחלתי עם הפורמט הזה כשהתחלתי להרגיש התנגדות לצילום העיתונאי", הוא אומר. "פנורמה לא טובה לעיתון, להיפך. העיתון מעוניין להיכנס לאמצע של מה שקורה, בעוד הפנורמה הולכת אחורה, היא מתעניינת באיך שהנוף מתנסח ואפשר להתייחס בתוכה לדברים רבים יותר".

מה המקום הגיאוגרפי שהכי קרוב ללבך, שחשוב לך לחזור לצלם בו?

"אני חושב שלנינגרד. חזרתי אליה לראשונה ב-2006, זו היתה חוויה טובה, הרוב שם נשאר כמו שהיה. נולדתי במרכז העיר, והלכתי לראות את הבית שגרתי בו ואת המקומות שהכרתי. פרט לכך, שפה היא דבר חשוב וגם בגללה אני נוסע לרוסיה. אני מתחבר לאנשים שם יותר, קל לי לשתות אתם, לדבר אתם, פה זה אחרת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו