בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קו הספר

תיעוד מצולם של "ניסוי הספרים בנוף" חוזר אל הפרויקט של אביטל גבע, שפיזר ספרים בין קיבוץ מצר לכפר הערבי מסר. אבל מה שהוצג לפני 40 שנה כפעולת גישור, נראה כיום דווקא כאקט פטרוני מפריד

8תגובות

בין יוני לאוקטובר 1972 יצרו אביטל גבע, מיכה אולמן ומשה גרשוני כמה פעולות מושגיות בקו התפר שבין קיבוץ מצר לכפר הערבי מסר. אחת מהן היתה "ניסוי הספרים בנוף", שתיעוד מצולם שלה (כ-30 תצלומי שחור-לבן) מוצג עתה בקומה העליונה של גלריה קונטמפוררי בתל אביב. האוצר אורי דסאו מעלה באוב את הפרויקט, יציר מובהק של רוח תקופה, שנוצר בהשפעת שיקום מחצבת נשר של דנציגר, כמו בהשפעתה של אמנות האדמה האמריקאית.

אולמן, למשל, בפעולה הידועה ביותר וככל הנראה המוצלחת מבין כל הפעולות אז, חפר בורות בשני המקומות לצורך "החלפת אדמות" בין הכפר לקיבוץ; גרשוני "חילק" את אדמות הקיבוץ (המצולמות) לחברים; ואילו גבע, הידוע כאקולוגיסט ביותר מבין אמני ישראל ומזוהה עם "פרויקט החממה", פרק ממשאיות ערימות של ספרים משומשים בנקודות שונות בין שני היישובים, בעגלות חציר פתוחות, לשימוש החולפים על פניהם.

"מרחב הביניים בין שני הכפרים נוקד והוכתם בספרים יד שנייה", כותב דסאו, "שבהקשר שיצר גבע הופיעו (מחדש) כסימנים זנוחים של תרבות אבודה". הוא מתאר את הפרויקט הזה כ"ניסוי התנהגותי חברתי בשטח הפתוח המפריד בין הכפר (הערבי) מסר לקיבוץ (היהודי) מצר", ניסוי שהוא חלק "מעיסוק מתמשך ביחס שבין תהליכים טבעיים לתהליכים תרבותיים".

טקסטים חסרי פנים

ההידרשות החוזרת לפעולה הזאת קוראת להטענתו מחדש בפרשנות עכשווית, בהתבוננות רטרוספקטיבית, תוך בחינת הפער בין הפרפורמנס לבין תיעודו. זה גם אמור לאפשר קריאה מחדש של חומרי הארכיון, כלומר בחינה של הצילום הדומם, החלקי, המלאכותי, כמוסר עדות, כמספר מוגבל של ההתרחשות. אבל מעט מאלה קורים בתערוכה, כבר מבחינת המוטיבציה המוצהרת שלה - שהיא ככל הנראה הבנת עבודותיו המוקדמות של גבע בראי ההתעניינות האקולוגית שהתעבתה והתעצמה אחר כך; בבחינת מתיחת קו קוהרנטי של עשייה, יצירת נרטיב המוליך משם לפה.

במקום זה, האידיאולוגיה המוסווית, הלא נאמרת, זו המבצבצת בין השורות, שגם בהפניית הזרקור המאוחרת נותרת בצל - נהפכת למוקד המהוסה של התערוכה. וזה מתחיל, כמו תמיד, בשפה. "שטח פתוח" קורא דסאו למיקומים שבהם פיזר גבע את ספריו בין הקיבוץ היהודי לכפר הערבי. ומיד לאחר שהוא מזהה את היישובים בשמם ובהגדרתם, הוא חוזר וקורא להם "שני הכפרים" כיוצר שוויון ודומות, מעמדיים, לאומיים ואחרים. את האנשים הוא מכנה "עוברי אורח", משאיר אותם באלמוניותם, מנושלים אפילו ממעמד הצופה-משתתף באקט. לספרים הוא קורא "סימנים זנוחים של תרבות אבודה".

לפחות העניין האחרון הזה דורש התייחסות נוספת. כל מה שידוע על הספרים הוא שהם נתרמו לפרויקט על ידי חברי קיבוץ עין שמר. לא ידוע אם מדובר באנציקלופדיות, למשל, או בספרי קריאה, ספרי לימוד, היסטוריה או שירה, אם נלקחו מספריית הקיבוץ או מחדרי החברים, בבחינת ויתור מצדם על רכוש פרטי לטובת הפרויקט.

מהי אם כן אותה תרבות אבודה שדסאו מתגעגע אליה ושאותה מייצגים חומרית ואף מגלמים בפועל אותם ספרים? האם יהיה מוגזם לדמיין שהיו אלה ספרים בעברית? שספרים בעברית, אולי ספרות ישראלית ואולי מיטב ספרות העולם, נפרקו ממשאיות בשולי כפר ערבי שתושביו נתבקשו לעיין בהם לטובת האמנות המושגית הקיבוצניקית, מביאת התרבות? האם סביר להניח שחברי הקיבוץ הם אלה שגילו עניין בפרויקט, ולו עניין רכילותי (מה קוראים החברים, מאילו ספרים הם נפטרים, מי כתב הקדשה למי) ושימשו לו סטטיסטים מדפדפים לצורכי התיעוד?

אולי אלה בכלל ספרים בשפות זרות, שהובאו לקיבוץ אי אז מאירופה ונשארו כעיזבונות מיותמים שנערמו בארגזים בפינה בספרייה, אולי אלה אטלסים ולקסיקונים מיושנים שהוחלפו במעודכנים מהם.

מבט בתצלומים מפזר מקצת מן הערפל. "ספר תקציב" כתוב על אחד הספרים. "זהירות בדרכים" על אחר. "מחיר החיים" מאת י"י קוצר, המתואר כ"רומן רחב יריעה על מלחמת השחרור", נמצא ביניהם. על אלה נגזר להיות נציגיה הבכירים של הציביליזציה שאליה ראוי לשאוף.

תרבות או ונדליזם?

"כתוצאה ישירה וזמן קצר לאחר הערמת הספרים, הם החלו להתפזר באופן לא מוסדר במרחב", כותב דסאו, "והעצימו את המראות שנוצרו לכלל דימויים של ספרים נטושים".

הספרים - שכבר סוכם שהם הפרדיגמה האולטימטיבית ל"תרבות", בייחוד לתרבותו של עם הספר - הובאו ונזנחו

בשטח. הפעם לא כלכלוך של הישראלי שאינו טורח לנקות אחריו, פורק פסולת ככל שיחפץ או משאיר את סימניו בשטח באופן קומפולסיבי ממש, אלא כהעצמה מחושבת ומכוונת של המראה הזנוח. של הספר שננטש. הרפרנס החזותי לטקס שריפת הספרים על ידי הנאצים, להפיכת תרבות לזבל באקט אלים, הוא המהדהד באופן מניפולטיבי מתוך ערימת הספרים הקיבוצניקית. הבאת-תרבות מובהקת, אם כן, ובו בזמן תזכורת לוונדליזם, לחורבן הידע.

זו הסינרגיה בין אי-ההתעניינות הגורפת בספרים לבין תיאורם כנשאי סימבוליקה, זיכרון, היסטוריה ותרבות אדירות ממדים. אלה שוב אובדניו ההזויים של הצבר המנושל, שאותם תיארה ופירטה שרה חינסקי במאמרה "שתיקת הדגים", אשר בו נדרשה, בין השאר, למפעלותיו החינוכיים של גבע. זו ההסתפקות - גם המוקדמת של גבע, שבבירור לא ברר את הספרים, וגם המאוחרת של דסאו - בספר כדימוי של עצמו בלבד, קפסולה וולגרית חלולה של מה שהוא אמור לייצג; זאת, בלי קשר לעולמות התוכן, תוך דילוג קליל מעל סוגיית הקולוניאליזם, ובלי לטרוח להביא גם משאית ממסר לפאתי קיבוץ מצר כדי שיוכלו החברים לדפדף מעט בספרים שאת שפתם אינם מבינים.

אבל זה עוד לא הכל. "העניין של גבע יועד גם להכנסה של ספרים, כאובייקטים חומריים וכסימנים של תרבות וזהות ייחודית, לתוך תופעות ותהליכים טבעיים-אורגניים, ולהפיכה שלהם למיקרואורגניזמים המושפעים משינויי אקלים, מגשם, רוח, אבק, בוץ וכו'", ממשיך דסאו, המשווה את הפעולה הזאת ל"מזח ספירלי" של רוברט סמיתסון משנת 1970. "גבע, למעשה, השתמש בספרים כחומר בתוך תהליך, יזום וטבעי כאחד, של ריקבון, תסיסה והעלאת עובש, שבו הוא עצמו אינו מתערב, אלא מייצר מתודה שמפעילה בעצמה את מה שקורה".

ובכן, כל זה הוא בעצם אקט של אי-התערבות. ניתן לאסופת מוצרים אורגניים, "נטולי עץ", לעשות את שלה, כחזרתו של הטבע אל עצמו. האדם רק יתמזג בטבע זה לרגע, כאורח לא קרוא, כבן חלוף.

אבל מלבד חזרתו של הטבע כמודחק, כקטגוריית-על בעיצומו של אקט מושגי-פוליטי הקשור בשפה וטריטוריה, מתקיימות עוד בעיות. האחת היא שאין תיארוך של התצלומים, כמתבקש מסוג המחקר המתואר לעיל, שאמור להתפרש על פני חודשים ושנים. ניכר שהם צולמו במשך פעולת הפריקה ומעט אחריה, כסטורי-בורד. מאחר שאין תיעוד של התבלות הספרים וכלייתם, כל שנותר הוא להאמין לדבריו של גבע כיום על מוקדי העניין שלו מאז, גם אם סביר יותר להניח שאלה מחשבות מאוחרות על אודות מה שהפעולה הזאת היתה עשויה להיות.

שניים-שלושה מהתצלומים מצטיינים באיכות אנסלם-קיפרית: כך מראה השדה העמוס ספרים מתגוללים, או זה שבירכתיו עגלות-אלונקות נושאות מטעני ערימות וברוב שטחיו נראים צעירים במכנסיים קצרים על רקע הנירים האפורים. ובכל זאת, יש כאן בעיה נוספת: התצלומים מציגים בנייה של חומה באמצעות הספרים; אלה נהפכים למעין לבנים, מונחים בשורות זה על גבי זה, כששכבות אבנים מרובבות בבוץ משמשות ביניהם כטיח. ספרים אחרים שקועים באמבטיית בוץ שיוצר במיוחד (מריצה בצד) לצורך הרטבתם.

המתודה, אם כן, היא הפיכת הספרים לאבני בניין, אולי כסמל של המעבר מעם הספר לעבודה עברית ואולי כפעולה המשלבת איכות של שני העמים - זה היודע קרוא וזה המערבב את הטיח. ומכאן ואילך - אי-התערבות אמנותית ושיקום מושג הנוף. שהרי כבר יש "מסגרת שבתוכה יכלו להימסר דימויים טעונים ומשמעויות מרחיקות לכת, בלי להיזקק להצהרתיות ובלי שהאמן יתערב". *

אביטל גבע: "ניסוי הספרים בנוף". גלריה קונטמפוררי, הרצל 117, תל אביב. ביקורים בתיאום מראש. שעות הפתיחה: ימים שני עד חמישי 11:00-19:00, שישי 10:00-14:00, שבת 11:00-14:00. עד 19.5



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו