בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"אוטופיות על הנייר", פרק שני

התערוכה במוזיאון תל אביב ממשיכה את העיסוק בעיר המודרנית, שמופיעה כתפאורת סיוט למושאי התשוקה האמיתיים של האמן בתחילת המאה ה-20

5תגובות

הפרק השני של "אוטופיות על הנייר", לפי האוצרת אירית הדר, "מתמקד בהתייחסותם של האקספרסיוניסטים למודרניות ולמציאות חייהם בעיר הגדולה, הפעם מבעד למופעי התרבות, הגבוהה והפופולרית כאחת". מאחר שאנשי התקופה ראו את התרבות כצופן, "מהות החושפת את חוקיותה של החברה האנושית ולפיכך מקרינה גם על כל רבדי החיים", כדבריה, הרי שהסערה החברתית והפוליטית של תחילת המאה ה-20, הספק נגוע החרדה שהטילו בקול התבונה, הגיע עד כדי "מרד רדיקלי נגד ‘חוק התרבות', מרד שניזון מן החיבור בין הבורגנות והמודרניזציה (כמושאי תיעוב) לבין הלא-תרבותי, הפנימי-רגשי וה'אמיתי' (כמושאי תשוקה)".

ההתמקדות במופעי התרבות מצדיקה את הקרנת מקבץ קטעי הקולנוע האקספרסיוניסטי (ביניהם "נסיכת הצדפות" בבימוי ארנסט לוביץ' מ-1919; "אלגול: טרגדיה של כוח" בבימוי הנס ורקמייסטר מ-1920; "עצבים" בבימוי רוברט ריינרט מ-1919; ו"מבוקר עד חצות הליל" בבימוי קרלהיינץ מרטין מ-1920 המוקרן בשלמותו). הסרטים, ומרחיב על כך עופר אשכנזי במאמרו בקטלוג, מנסים לאתר ובמקביל לטשטש את הגבול בין רציונלי למטורף, מציאות והזיה. העיר מופיעה בהם כתפאורת סיוט, אזור צללים מסוכן, מקלקל ומדיח. העלילות מתנהלות במלאכותיות תיאטרלית, בשפת גוף ומחוות מופרזות הקיימות ממילא במכלול הקולנוע האילם, המשווה ליחסים בין בני אדם גוון הבעתי אינטנסיבי, גופני ומוחצן (אדם מאופר בכבדות דופק על חזהו בעוצמה ומתמוטט כנושר לארץ, באיכות מחולית. "מפני שיש לי נשמה!" נכתב בשקופית הקישור; "רק את מבינה אותי" הוא אומר לאשה הנהפכת לשלד).

המאפיין הגדול שלהם: מצב נפשי מעורער, טרנאסגרסיבי, שבא לידי ביטוי כעוצמה או אלימות המופעלים על הגיבור, שהוא תמיד קורבן. "גיבורים חסרי אונים אלה", הוא כותב, "הם על פי רוב פליטים של מעמד הביניים, אנשים שלא יכלו לשמור על שפיות דעתם תוך ציות לקוד ההתנהגות והמוסר של הבורגנות". במובן זה, הקולנוע בהחלט ממשיך את אווירת העינוי שבציור האקספרסיוניסטי. שופעים ומרתקים במיוחד הטקסטים הקצרים של דלית מתיתיהו, עוזרת האוצרת, המכונסים בקטלוג וחלקים מהם מודפסים על קירות המוזיאון. מתיתיהו היא מספרת סיפורים נפלאה ומתבוננת חדת אבחנה ומלאת אהדה, שסגנונה מאפשר מעין סיור אזורי מקיף ועשיר, כזה השומר מרחק ראוי מן ההדפסים, כך שזרותם, מוזרותם, אווירת הניכור והיאוש, על צלליה, תעתועיה וטירופי הדעת שלה, נותרים בעינם.

"רצף קלידוסקופי המיטלטל בין האינטימי לציבורי", היא מתארת את סדרת הדפסי "יריד שנתי" האדירה של מקס בקמן מ-1921. הסדרה, המתארת סצינות מן הקרקס, מתחילה בדיוקן העצמי ככרוז (שמאחוריו שלט עם הכיתוב "Circus Beckman" כמצהיר על פרסונות רבות של האמן, עם סיגריה בזווית הפה, פעמון מתריע ואצבע שלופה המצביעה על "זה" כלשהו, כוללני ונטול רפרנס), כ"מעורר בעולם שאנשיו כולם נתונים בסחרור אפילפטי", בלשונה. בקמן פורש שלל מופעים הטרוגניים, בכחנליה לא שמחה של מופעי ביזאר רב-תרבותיים ואקזוטיים לתענוגם של בורגנים, או כאלה שעניינם יכולות אנושיות מוזרות, אלסטיות במידה לא סבירה או הגוברות על הכבידה. "הולכים על חבל", "ריקוד הכושי", "גבירת הנחשים", ונוספים.

מכון גתה ירושלים

הסדרה כוללת, מלבד המון אלכסונים חדים שחותכים ומפלחים את קוהרנטיות הסצינות, גם שפע מעגלים מסתחררים, החל מציור "הסחרחרה", עבור בגלגל הענק, בשמשייתה המסתובבת על ציר של ההולכת על חבל, פי הטרומבון ב"איש גבוה", ועד עיגול המטרה בדוכן הקליעה. הם יוצרים ריבוי עיניים פרנואידי, חורים שחורים, תחליפי מאורות, ובחלק מהמקרים הם מתקבלים כבוכנות יוצרות תנופה, תזזית, חרדה עצבנית בהדפס דומם, לחץ צנטריפוגלי. המפגש עם הדפסים אלה אינטנסיבי מאוד (אף שבמונחי ההווה - גודש הגירויים החושיים שבהם יחסי ונטול כל ממד של ראווה), וכולל את האמביוולנטיות שבה הכרוז הוא גם הנמען, הכוריאוגרף והקורבן של כל המהומה הזאת.

המורד המדוכדך

את המרדנות הרדיקלית, האנטי-בורגנית במובהק לעתים, זו שגם הורגת מבפנים את המורד המדוכדך, שליבו הוקשח מאכזבות ונפשו שסועה, אפשר לסייג דרך שתי פרוצדורות מרכזיות של האקספרסיוניסטים שלהן ניתן משקל רב בתערוכה. האחת - המספר הרב של האיורים על פי סיפורים, או כמלווים איוריים של ספרים, ויוצרים פרשנויות פנטסטיות, מאגיות, עלילתיות לדילמות מוסריות ולחוויות טראומטיות (למשל, קירכנר בליווי ויזואלי לנובלה "המעשה המופלא בפטר שלומיאל" של אלדברט פון שאמיסו מ-1813 על שלומיאל שמוכר את צלו ל"איש באפור", הלא הוא השטן, שבו השפה הפלסטית מאפשרת את המפגש הזה, הסיוטי, ואת ייצור הצל כממשות צבעונית וחומרית). אפשר לראות בכך עיסוק אינטלקטואלי חוצה תחומים, הפרת טוב הטעם האנין של האימפרסיוניזם ושל היוגנדשטיל שרווחו אז, אך גם ניצול הזדמנות פרסום, עבודה לפי הזמנה ותולדה של נסיבות חיצוניות, נסיבתיות, הקשורות לאופנה מו"לית. כלומר, פרוצדורה של הסתדרות והתמקמות בלב התרבות והיות חלק מפעימתה הסדורה. השנייה - ריבוי הדיוקנאות המופרז, מה גם שאינם מקיימים איכות אחידה. באלה של מיידנר, המצייר את מכריו הבוהמיינים, עדיין ניכר הקרקוע האקדמיסטי, המאמץ להשיג דומות, פרופורציונליות של תויי הפנים, גם אם אלה זדוניים. הדיוקנאות של קרל שמידט-רוטלוף, תוקפניים בהרבה, גולמיים, גסי קווים ונועזים. ויש גם ייצוג נרחב לאריך הקל, הפחות מפורסם ואהוד בקרב האקספרסיוניטים ולא בצדק, שכן הוא ענק - גיאומטריית הפנים הבלתי אפשרית שהוא יוצר, הגולגלות המאורכות ומלאות אלכסוני הבעה (קמטי מצח, עצמות לחיים, חישוק לסתות ועוד) שבהן העיניים מתקבלות כחורים, בעלות אישונים בזוויות כמעט לא אפשריות, סוטות, מלוכסנות, משפילות מבט או תוקעות אותו בלהט בוער, יוצרים יגון קשוח.

ומעל כולם, מנצחת יכולתו המופלאה של מקס בקמן לשדר ממשות של דיכאון, של פרנויה, באמצעות תווי פניו - שלושה דיוקנאות עצמיים מוצגים בתערוכה. אבל מעבר לכך - מקום רב ניתן לדיוקנאות סופרים, משוררים ובעיקר מו"לים, שבוצעו כמחוות או כמתנות לרגל אירועים. אלה חושפים טפח מיחסי-החליפין הלא פשוטים ולא שקופים של אמנים עם מאפשרי פעולתם ומפיצי בשורתם. אם הדיוקן הוא ראי הנפש, משקף התכונות והדחפים, העצמי במלוא הופעתו ונוכחותו, הרי שדיוקנאות המו"לים מעידים דרך אגב גם על מיסחורו ההולך וגובר של האקספרסיוניזם, על ממולחותה ההישרדותית של העסקה הדמומה בין אמן לפטרונו ועל הבנתו הלא תמימה של האמן את הדרך היעילה לכאורה להוקיר את מיטיביו.

אברהם חי

כעת, כשמוצג גם חלקה השני של התערוכה, המשלים ולא סותר, לא מסמן מגמה הפוכה ולא חותר תחת הראשון, ניתן לומר בבטחה שחלוקתה לשני פרקים היא פרי אילוצים טכניים. מחלקת ההדפס והרישום במוזיאון זכתה באולם לא גדול באגף החדש, ואילו אוסף ההדפסים של האקספרסיוניזם הגרמני המצוי ברשותה, גדול ומשובח. על מנת להציג נאמנה את היקפיו ואיכותו, לאגד נושא באופן לא קוריוזי או לקטני-אפיזודי, אין ברירה - צריך לוותר על הצגת יצירות מופת רלוונטיות או לחלק תערוכה לשתיים. כלומר לפעמיים.

החלוקה אמנם מוזרה - אינה נשענת על תת נושאים כגון חוץ ופנים, בדידות והמון, מגדר ומעמד וכיוצא באלה, לא על תקופות (אקספרסיוניזם מוקדם וה"אובייקטיות החדשה" המאוחרת יותר) או על מדיומים (הדפסים שיוצרו לאלבומים, איורי ספרים, רישומים, קולנוע) ולא על פי יוצרים. שני הפרקים נאמנים לעיסוק בעיר המודרנית על האמביוולנטיות שבה, וברור שהפרק הנוכחי מתפקד כחומרי השלמה. אבל למרות זאת - המפגש עם עבודות חזקות כל כך, שאין לתאר אותנו בלתן - ממסמס את כל ההסתייגויות מפיצול סתמי זה של המפגש.

"אוטופיות על הנייר II, אקספרסיוניזם גרמני: הדפסים ורישומים מאוסף המוזיאון". אוצרת: אירית הדר. מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27. שעות פתיחה: שני, רביעי: 10:00-16:00; שלישי, חמישי: 10:00-22:00; שישי: 10:00-14:00; שבת: 10:00-16:00. עד יוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו