בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין שלוש ערים: על התערוכה "חיפה-ירושלים-תל אביב"

על אף מיפוי מעניין של תופעת הגלריות השיתופיות וקבוצות האמנים, הניסיון לאפיין את הפעילות האמנותית ההיסטורית בשלוש הערים לוקה בשטחיות

8תגובות

התערוכה "חיפה-ירושלים-תל אביב", המוצגת כעת במוזיאון חיפה לאמנות, כשמה כן היא: מציגות בה תשע קבוצות אמנים, שלוש קבוצות מכל אחת מהערים, רובן הוקמו בשלוש השנים האחרונות. ככזו, "חיפה-ירושלים-תל אביב" היא תערוכה המציעה תכנים מעניינים, אך עיקר חשיבותה אינו בכך - אלא בהתייחסות הישירה שלה לעולם האמנות הישראלי כיום: לטקסטורות הארגוניות שלו, לשינויים החלים בו ולאידיאולוגיות המניעות אותו; המוזיאון מציג התרחשות אמנותית עכשווית אבל בה בעת מפנה את המבט אל ההיבטים החברתיים של ההתרחשות. אם בחוגי אמנות מובעת אי שביעות רצון מפעילות המוזיאונים המרכזיים בישראל, התערוכה הנוכחית מציעה אם כך תשובה משלה לשאלה מה צריך להיות תפקידו של מוזיאון בארץ.

אחת הקבוצות המציגות כאן היא "האגף" החיפאית, שיצרה מעין חלל-פאב בקומתו העליונה של המוזיאון וחבריה פתחו בו חלונות לנוף האורבני, מצהירים בכך כי פניהם לעיר. בין עבודות הקבוצה בולטים שני תצלומים של מארק יאשאייב: "07052010", תצלום פסל שיש של גבר בתוך חלל מוזיאון, ו-"10082011", שבו גבר הנראה מגבו רוכן לעבר ארון, פלג גופו העליון עירום. בשני התצלומים מתייחס יאשאייב לגוף כאל אובייקט בתנועה, אך דומה כי בשניהם הוא גם מבליע מודעות לשבריריותה של תהילת היופי, תחושת ריחוק מתהילה זו, אולי אף ערעור על אפשרות קיומה. ואילו חברתו לקבוצה, איריס סינטרה, מבטאת געגוע להוויה השונה מאוד מזו העירונית הנשקפת מבעד לחלונות, בציורים כמו "ללא כותרת, מתוך הסדרה ‘אירופה'" (2011).

קבוצת "מ.ק.ס" (מתכננים, קהילה, סביבה), גם היא מחיפה, מייצגת תופעה מהשנים האחרונות ובה חוברים יחד אמנים, אדריכלים, מתכנני ערים ופעילים חברתיים. "מ.ק.ס" עצמה כבר יזמה פרויקטים קהילתיים כמו גן ציבורי או גלריה במעבר תת קרקעי ברחוב הרצל בעיר. בתערוכה מציגים חבריה את המבנה המודרניסטי המרשים של שוק תלפיות, ברחוב סירקין, וקוראים לשיקומו, להפעלתו מחדש ולהחזרת החלל לרשות הציבור.

את תל אביב מייצגת כאן, בין השאר, "אלפרד", הגלריה הוותיקה יחסית, שהחלה לפעול ב-2005. בכל שבוע מחליפים אנשי "אלפרד" את התצוגה, ובסך הכל יוצגו עד סגירת התערוכה 44 תערוכות יחיד של אמני הקבוצה ואמנים שהציגו בגלריה במשך השנים. במקביל, בחלל אחר, מוצגות דוגמאות מכל אחת מהתצוגות המתחלפות של "אלפרד"; בין אלה בולטות העבודות של חנה יגר, מישל פלטניק וליאת אלבלינג.

רגע קסום

נציגה תל-אביבית נוספת היא גלרייה "החללית" מרחוב הירקון 70, שהחלה לפעול ב-2006. בתערוכה עבודות של חמישה מן האמנים שהציגו בגלריה, בהם שוקי פוגל ויוחאי מטוס. פוגל יצר ויטרינת זכוכית, בדומה לאלו המשמשות להצגת חפצים בחללים ציבוריים, ותלה בתוכה כפיות בגבהים שונים. באחת מדפנותיה הוא התקין משרוקית ששריקה עזה בה מרעידה את הכפיות.

היצירה מעלה אסוציאציה מיידית לציורים בעלי האופי המכאני של מרסל דושאן, כמו "הזכוכית הגדולה" או אפילו "הכלה מופשטת על ידי הרווקים". בעבודה של פוגל צפונות התייחסויות לנקודות מרכזיות נוספות באמנות המאה הקודמת, מהכלים המוסיקליים הלא מסורתיים בפוטוריזם ועד לדימויים סוריאליסטיים כמו גשם הכובעים של מגריט.

העבודה של מטוס היא שער של מנורות פלואורסצנט, מעין זנב טווס פרוש, שיש להיכנס דרכו כדי להתקרב לוויטרינה של פוגל. האורות מופנים כלפי הוויטרינה ומאירים אותה באור יקרות, והדיאלוג המוצלח הזה בין העבודות של השניים יוצר רגע קסום.

מול הקבוצות התל אביביות והחיפאיות שלחה גם ירושלים נציגות משלה - "ברבור", שהיא קבוצת אמנים הפועלים בשכונת נחלאות, גלריה "יפו 32" הפועלת בחסות בצלאל ו"קבוצת סלמנקה", שחברים בה האמנים לאה מאואס ודייגו רוטמן אשר הקימו בעין כרם מרכז אמנות ומדיה בשם "ממותה".

התצוגה הזאת של קבוצות האמנים מסירה במידה מסוימת מהאוצרת, רותי דירקטור, את האחריות לאיכות האמנותית. מנגד, יש כאן עבודת מיפוי חשובה של חלק ניכר מקבוצות האמנים כיום, ומפתיע לגלות בתערוכה את היקפו של גל העשייה הקבוצתית. בצדק מציינת דירקטור כי בתופעת הגלריות השיתופיות וקבוצות האמנים "אפשר לראות סימן מקדים למחאה החברתית שפרצה בקיץ שעבר, מעין תגובה הישרדותית למצוקה הכלכלית, ותגובת נגד לאינדיבידואליזם ולקפיטליזם".

החלק החלש והבעייתי יותר בתערוכה הוא ההיסטורי, זה שנועד לספק עומק ופרספקטיבה. אמנם, גם כאן מוצגות עבודות של אמנים מצוינים, אבל החלק הזה אינו מצליח לשרטט שלושה מרכזים נבדלים - חיפה, ירושלים ותל אביב, כשם התערוכה - או להאיר את יחסי הגומלין ביניהם, ודומה כי אקראיות מאפיינת את הבחירה במייצגים של המרכזים ואת נקודות ההשוואה בין שלוש הערים.

בין השאר, לא ברור מדוע נקבע דווקא מועד זה או אחר לבחינת הסצינה בכל אחד משלושת המרכזים. מיכאל גרוס, יהושע גרוסברד וצבי מאירוביץ מחיפה, למשל, מייצגים בעיקר את שנות ה-50 וה-60 (גרוסברד היה צעיר מגרוס ב-20 שנה, מאירוביץ הלך לעולמו ב-1974). ואילו יעקב פינס וליאופולד קרקואר, מרדכי ארדון, אברהם אופק ומישל חדד הם נציגיה של ירושלים, המייצגים "היבטים שונים של האמנות הירושלמית כפי שהתפתחה סביב מחצית המאה הקודמת ועד לסופה". שיוך זה בעייתי לא רק בהיבט הזמן (קרקואר הלך לעולמו ב-1954), אלא גם בהיבטים אחרים: את אופק, איש אוניברסיטת חיפה, לדוגמה, היה אפשר לשייך לחיפה לא פחות מאשר לירושלים.

אקראית לא פחות נראית הבחירה בשטריכמן, רפי לביא ושלזניאק למייצגי התל אביביות. ובכלל, ייתכן בהחלט שיש מקום לספר את סיפור האמנות דרך סיפורן של שלוש הערים, אך אז עליו להיות מורכב יותר מהנוסחה "ירושלים של דוברי הגרמנית, תל אביב כמרכז וחיפה כעיר פרולטרית".

ועם זאת, לחלק ההיסטורי של התערוכה גם מעלה משלו: יש בו תצוגות נרחבות למדי של גרוסברד, אמן שאינו מוערך כערכו, ושל שלזניאק, שעברו שבע שנים מאז הוצגה עבודתו בהרחבה, ברטרוספקטיבה במשכן בעין חרוד (אצרה: גליה בר-אור).

"חיפה-ירושלים-תל אביב". אוצרת: רותי דירקטור. מוזיאון חיפה לאמנות, רחוב שבתאי לוי 26. ימים א'-ד': 10:00-16:00; יום ה' 16:00-19:00; יום ו' 10:00-13:00; שבת 10:00-15:00. עד 2.6



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו