בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דג זהב": כשחלל התצוגה מאפיל על היצירות

קשה להבדיל בין העבודות שנעשו לצורך התערוכה בביתו של סרג' תירוש לבין חפצי הנוי שנמצאים במקום. הפאר מנקר העיניים רק פוגם בכוחן של העבודות

26תגובות

השבוע נודע כי בעקבות התרחבות הפעילות העולמית של איש העסקים ואספן האמנות סרג' תירוש, צימצם תירוש את היקף הפעילות המקומית של חממת האמנים "ART-ST". במקביל נפתחה בפעם אחת לפני האחרונה תערוכה בביתו של תירוש - תערוכה קבוצתית של "ART-ST" - "דג זהב" באצירת טמיר ליכטנברג.

הבית שבו ממוקמים גם המשרדים של תירוש - במתחם יוקרה ברחוב הצדף ביפו - מארח הפעם תערוכה שכולה עבודות שנועדו להיטמע בחלל הספציפי הזה. החצר הפנימית, המבואה, הסלון, המרפסות הקדמית והאחורית והמטבח של תירוש משמשים כחלל תצוגה שבו משתלבות עבודות שבוצעו במיוחד לשם כך. הן להן משמעות, פשר ואפילו צורה מחוץ לאתר שבו הן מוצגות.

כולן עבודות קטנות, נחבאות אל הכלים, לא מתריסות או מתעמתות, לא מנסות להשתלט על החלל אלא להיפך - להסתתר בתוכו, להחליק את סימניהן, לטשטש עקבותיהן. הן מנסות להיות חיית מחמד כמעט לא מורגשת כמו דג זהב.

פרנק ואן-דר-פול

השאלה המעניינת היא כיצד תופשים האמנים את האתר שבו הם נמצאים? כצורה אדריכלית, כפלישה למקום של אינטימיות משפחתית, כאתר המנוגד לחלל תצוגה מוזיאלי (הן בביתיות שלו והן בזיקתו למכירות פומביות), כדוגמה מובהקת לג'נטריפיקציה, כמתחם הכולל פונקציות גופניות מסוימות לעומת אחרות, כמקום שתיכף לא ישמש עוד "חממה" לאמנים, וכיוצא באלה הגדרות ותפישות של ספציפיות.

לכאורה הבחירה בממד המיועדות-למקום של העבודות - שממנו נגזר דגש מחמיר על אנטי-חומריות, אנטי-חומרנות, על עבודות הנשענות על מושגיות חסרת התענגות צורנית ופטישיסטית, לא סחורתית - נכונה להתארחות כזאת. לכאורה יש בכך מן ההצבעה על ההקשר הסוציו-פוליטי והחומרי, המאפשר את קיומן.

אצל ליכטנברג זה קיבל תפנית משמעותית של "חפש את המטמון", כלומר חפש סימני אמנות ברחבי הבית, לך תדע מה כן ומה לא. שכן רוב העבודות נשענות על התערבויות מינוריות עד נעלמות בחלל, כשאריות או עקבות חלשים של פעולות שבוצעו בו. חלקן מתקבלות כבדיחות קרש, אחרות מתייחסות להיסטוריה ולזהות של המקום.

ביניהן "סברס" של תמר הירשפלד - עציץ גדול בכניסה לבית, מעין משוכת צבר שהותקה ממקומה ונבנתה מחדש מחלקים שנקטפו וחוברו מחדש במסמרים - אנלוגיה לעצי הזית העתיקים המקשטים חצרות וכיכרות של יהודים. בעבודה "שכנים" נטלי לוין שתלה סאונד בפתח המיזוג - הקלטה של קולות השכנים. נשמע רחש דיבורים, הזזת רהיטים וחפצים, כמו שאכן נשמע מבעד לקיר בדירות בתים משותפים הנבנות בסטנדרט נמוך ואינן מאפשרות פרטיות. אלה שכנים וירטואליים, מיובאים, שתולים כסאונד מפר שלווה בדממת הבית המופרד היטב משכניו.

ירון אתר מציג את "רשת דייגים" - מצלמת אבטחה אחת תלויה במרפסת ענק הצופה אל הים. השנייה מוצבת במטבח, מקרינה את מזח הדיג שמולה על מסך קטן מעל המיקרוגל. כך יש בו תמיד דגים טריים.

תרגיל בעיצוב

בכל אופן, רוב העבודות מתייחסות בפשטות לחלוקת חללי הבית לשימושים שונים. מאחר שההקשר שלהן פונקציונלי בעיקרו, הן היו יכולות להיות מוצבות בכל בית, כתרגיל בעיצוב. הן מותאמות מבחינה צורנית, משתלבות כמעט ללא הפרה או הסטה. מכיוון שאינן טורדות מנוחה או מפריעות, וההקשר שהן מייצרות שחוק או לא מעניין במיוחד ביחס לבית של תירוש - אין בהן איכות טרגית. הן לא צוברות עוצמה, לא נטענות במתח, לא מצליחות לבטא עקרוניות כלשהי כלפי המושג (הלעוס כשלעצמו) של הבית, בוודאי שלא בהנגדה לחללי תצוגה אחרים. אין מה לדבר על אינטימיות ופרטיות, על הגוף בחלל, על יחסים.

אחת העבודות המשעשעות היא של רועי מנחם מרקוביץ, המציג חיקוי משעשע לפסל "חושן" של יצחק דנציגר מ-1969. החושן שלו קשור ונעול לעמוד כדורסל, לצד אופני ילדים בחצר מרוצפת עץ - כמו היה גרוטאת חצר, מלונה מיותמת.

רוני קרני מציגה את "סחלב", ציור קיר גיאומטרי לבן הממוקם ליד עציצי סחלבים, תחת קשתות. שחר פרדי כסלו מציג יציקת גבס לבנה של מלפפונים חמוצים, המונחים באקראי על הרצפה המצוירת ליד האח. להלי פרילינג יצרה בפינת הקיר מעין רטיבות, קילופים ועובש. ואילו אסף סטי, בעבודה מוצלחת, מציב על מדפי המטבח מצופי הקרמיקה, הניבטים אל אי הבישול, את כל כרכי האנציקלופדיה העברית. הכרכים מסודרים בסדר הולך ונסתר מכרך אמנות-איסלאם וממשיך באקראי, כמופע נוסף של "עתיקות" - מוצר שאבד עליו כלח, המגלם ידע בצורתו הלא נחוצה כבר. האנציקלופדיה היא טפט בבית תרבותניקי, קישוט בלבד בעידן הדיגיטלי, סרח עודף שערכו אסתטי לצד שפע רהיטי עץ כבדים ויוקרתיים הממלאים את הבית.

פרנק ואן-דר-פול

ב"לנסקייפ" של לן בוכמן עציצים מרחבי הבית הונחו במרפסת ועליהם כפות דקלים יבשים, פיגומי במבוק הדומים לאנטנות או תרני ספינות. ליכטנברג עצמו מציג על דלפק הכניסה את "דג זהב". זהו אקווריום עגול מלא מים, שבזווית מסוימת משתקף בו החלון הגדול הצופה אל הים כ"חתונת ארנולפיני" לעניים.

אבל מעבר לכל הניואנסים של התערבות האמנות בחלל הביתי, חייבים לזכור שביתו של תירוש אינו בית רגיל. בכל סטנדרט ישראלי זה ארמון. לכן גם העבודות המתגלות במבט שלישי מתאמץ, אינן מצליחות לגבור ולו במעט על הרושם שלו כשלעצמו או לחבל בו. הנוכחות המלאה, השלמה שלו, חולשת על הכל. מול פארו הענק ומנקר העיניים, מלא חפצי היוקרה האיכותיים, המוקפדים להדהים, עצלנותו השבעה והנינוחה בבוקר יום חול, סטנדרטי המחיה שלו - קשה שלא לחוות במלוא העוצמה את חולשת האמנות העכשווית, המתעקשת על אנטי-הירואיות.

חולשתה התיאורטית, המעשית, חולשת היכולת שלה להצביע, לחלץ את הבית מהקונקרטיות המרהיבה והמצמיתה שלו ולהפוך אותו לסימן - למושג של בית במובן המוכר, הסביר. הטעם של תירוש בעיצוב פנים נשאר הדבר העיקרי, העקרוני. ממדי התעתוע-שעשוע שלו באמנות עכשווית - אפילו חתרנית לכאורה, אפילו ענייה במובהק, אפילו נטמעת ולא סחורתית במפורש, אפילו בנדיבותה של המוכנות להעמיד בספק ובסימן שאלה - כל אלה הם רק עוד הרחבה, אחת מני רבות, של האפשרויות הלא מוגבלות של הטעם הזה.

מתוך כך יש משהו מקומם בנחבאות לכלים של העבודות. הן כמו מבקשות להתבטל בפני החפצים המצויים של המקום וגם לגרום לצופה דיסאוריינטציה ובלבול, מבוכה ויראה מכוונים. רוב העבודות אנקדוטליות, מאמץ החיפוש אחריהן מתיש, מביך, גורם לתחושת בורות אידיוטית מהסוג המתעניין בטעות במטפה הניצב בפינה.

יש הנאה אוצרותית מופגנת, מופרזת, מאי הבקיאות של הצופה, ממבוכתו ביחס לגבולות הפולשנות (מותר ורצוי להשתמש בשירותים, אך לא לפתוח את המקרר או את המגירות, למשל); מחשדנותו לגבי כל חפץ וסדק בקיר שמא הוא חלק מהתערוכה.

כך, גם הסקרן המופלג ייהפך לשמרן נבוך, שלא זיהה בעצמו שהפח מלא הניירת המקומטת הוא צורת ההגשה (הפיסולית) של הטקסט האוצרותי, שעליו לפשפש בו ולדלות חתיכה, ליישר אותה ולקרוא. עליו להבין איכשהו בעצמו שלא לעלות לקומה השנייה שבה נמצאים חדרי השינה.

בפשטות, לא נעים להסתובב בבית המגה-עשיר הזה עם מפת התמצאות ולחפש את הארטה-פוברה המסתתרת. אי הנעימות נובעת בעיקרה ממפגש בלתי אפשרי בין שתי אג'נדות, בין שני עולמות-ערכים ואופני פעולה בעולם, שאינם יכולים לחסות זה בצלו של זה בקלות וביעילות, מבלי שאחד ייכנע לשני.

ביציאה מהתערוכה יש תחושה מציקה של חשיפה לשיתוף פעולה לא ברור דיו, שאין לו סיכוי, כך נדמה, לעלות יפה. מספיק להיזכר בגלריה הגר, שפעלה בקומה הרביעית (בלי מעלית) ברחוב יפת מ-2001 עד 2003, הציגה בעיקר אמנות פלסטינית ונסגרה מחוסר מימון, כדי להבין את האוריינטציה של האירוע הנוכחי.

"דג זהב", אוצר: טמיר ליכטנברג. בית ART-ST. הצדף 8, יפו. שעות פתיחה: יום שלישי, 10:00-19:00; יום רביעי וחמישי, 10:00-15:00. או בתיאום מראש בטל' 5169599-03. עד 22 בחודש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו