בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לואיז בורז'ואה על הספה של פרויד

הפסלת עברה אנליזה במשך 30 שנה, אבל פיקפקה בפסיכואנליזה עד מותה. אז מה מתאים יותר מתערוכה שלה במוזיאון פרויד בלונדון?

תגובות

מעל הספה המפורסמת המכוסה בשטיח אוריינטלי, במוזיאון פרויד שברחוב מרספילד גרדנס 20 בהמפסטד, לונדון, תלוי איבר מין גברי דו ראשי מצומק מברונזה. זו עבודה של לואיז בורז'ואה, שתערוכה מיצירותיה מוצגת במוזיאון עד 27 בחודש.

במסה שכתבה על חפצי האמנות העתיקים שגדשו את שולחנו של פרויד ואת המדפים בחדרו (בהם חפצים פאליים רבים), כינתה בורז'ואה את משרדו המגובב של אבי הפסיכואנליזה "מקום אומלל". את החפצים עצמם היא כינתה בביטול "הצעצועים של פרויד", ואת הפציינטים "חולי היסטריה חצי מתים" ו"רימות" - ולא בכדי. האנליזה, בעיני בורז'ואה, היתה מין מטמורפוזה הצופנת בחובה את ההבטחה למעבר מסבל סוער למה שפרויד כינה "אומללות נפוצה".

דבר אחד לא הזכירה בורז'ואה במסה שלה: במשך יותר מ-30 שנה עברה גם היא עצמה אנליזה. ב-1951 מת אביה ובעקבות מותו שקעה בדיכאון והחלה בטיפול אצל ד"ר לנרד קאמר. שנה אחר כך עברה לד"ר הנרי לוונפלד, פרוידיאני מהדור השני שהיגר לניו יורק ב-1938, השנה שבה עקרה גם היא לעיר.

פוטוגרפיקו, קרארה, באדיבות איסטרן פאונדיישן

לוונפלד למד אצל האנליסט המרקסיסטי אוטו פנישל בברלין, ושם גם השתייך לארגון הרדיקלי של וילהלם רייך, סקס-פול. אך כשהגיע לניו יורק, לאחר שהתאכזב מהקומוניזם והשתוקק להיטמע בתרבות האמריקאית, חבר לזרם המרכזי של הפסיכואנליזה והסתיר את עברו המהפכני. בשיא המלחמה הקרה גנב לוונפלד מעמיתתו אנני רייך את ה"רונדבריף" המפלילים - המכתבים שכתב פנישל בשנות ה-30 ואשר הועברו בין חבריו האנליסטים הדיסידנטים - בניסיון למחוק את פיסת ההיסטוריה הזאת.

בורז'ואה עברה אצל לוונפלד אנליזה ארבע פעמים בשבוע. ב-2007, זמן קצר לפני פתיחת רטרוספקטיבה שלה במוזיאון טייט מודרן, התגלו בביתה שבצ'לסי שני ארגזים ובהם מחברות הקשורות למפגשים הללו. ב-2010, עם מותה בגיל 98 - גילתה האסיסטנטית שלה שני ארגזי מסמכים נוספים. חלק מהמסמכים האלה - ובהם שרבוטים ורשימות, לרבות של אסוציאציות חופשיות - מוצגים עתה בתערוכה שבמוזיאון פרויד לצד 24 מפסלי הטלאים ומהמיצבים התפוחים והמאיימים של בורז'ואה.

האמנית שרבטה על ניירות אקראיים, בראש מכתבים ואפילו על קלפי משחק, ושרבוטיה מספקים הצצה למצבה הנפשי. לוונפלד ראה בהם עדות לאי יכולתה להפנים כי תוקפנותה היא הבעיה המרכזית שיש להתמודד עמה בטיפול; "האגרסיה היא כלי של רגש האשמה והיא מופנית כלפיי במקום לעבור סובלימציה ולהיות מתועלת לאפיקים מועילים", כתבה בורז'ואה עצמה. לחוקרי האמנות מספקים שרבוטיה והאסוציאציות החופשיות שלה לא רק רמזים ליחסים האישיים ולקונפליקטים השזורים בעבודתה, אלא גם קישורים ישירים לתהליך היצירה.

פחדים ממוספרים

אחד המסמכים שנמצאו הוא מכתב בצרפתית, שמוען (ולא נשלח) אל "אבי היקר". "במאה ה-20 נוצרה היצירה הטובה ביותר על ידי אלו שהתעניינו אך ורק בעצמם", כתבה שם בורז'ואה לאביה. האב היה רודף שמלות רודני שבמשך עשר שנים ניהל רומן עם אומנת אנגלייה שהתגוררה בביתו וטיפלה בילדיו. חשיפת הרומן היתה הטראומה המרכזית שבורז'ואה חזרה אליה שוב ושוב בעבודתה החושפנית.

מהארכיון שהתגלה מתברר גם שהאמנית היתה חובבת רשימות נלהבת. ב-1958, בהיותה בת 47, ערכה בורז'ואה דוח מלנכולי של כישלונותיה: "נכשלתי בתור רעיה / בתור אשה / בתור אם / בתור מארחת / בתור אמנית / בתור אשת עסקים" וכן הלאה. היא ערכה רשימה אובדנית של "שבע דרכים פשוטות לגמור את הסיפור" (והוסיפה עוד אחת, ליתר ביטחון). היא ערכה רשימה של פחדיה: "אני מפחדת משקט / אני מפחדת מחושך / אני מפחדת ליפול / אני מפחדת מנדודי שינה / אני מפחדת מריקנות" ושל רגשותיה ביחס לטיפול: "האנליזה היא עבודה / היא מלכודת / היא זכות / היא מותרות / היא חובה... היא בדיחה / היא גורמת לי להיות חסרת אונים / היא הופכת אותי לשוטרת / היא חלום רע".

כריסטופר ברק, באדיבות קרן לואיז בורז'ואה

רבים מכתביה מזכירים שירה קונקרטית. אחד מאלו הוא רשימת תכתיבים הערוכה בצורת ספירלה: "אל תסכני יותר מדי / אל תתחבאי יותר מדי / אל תזניחי יותר מדי". אחרים, הכתובים בשורות דחוסות, מזכירים את רשתות "הקשרים, הפיתולים, המבואות הסתומים, המחסומים, הסחרחורות והחיבורים" של הנפש, שהפסיכיאטר הסקוטי רונלד דיוויד לאינג טווה בספרו "Knots" ("קשרים", 1970).

במקום אחד שאלה בורז'ואה: "מה את רוצה / האם את יודעת מה זה / האם זה אפשרי? לא, למה לא / האם את מחפשת תחליף. למה? / איזה?" על דף תלוש אחר היא כתבה: "להיפגע / הפחד להיפגע / לפגוע לפני שתיפגעי / מה פוגע?" (היא ענתה על שאלתה ברשימה נוספת: "כשנוטשים אותי / כשמבקרים אותי / כשאני נקשרת / כשמבקשים ממני יותר מדי / כשמנצלים אותי / כשמסרבים לי").

רשימות המלאי הרגשיות האלה, על ההיגיון הסבוך שבהן, היו דרך החשיבה של בורז'ואה, הכלי שבעזרתו עיבדה את רגשותיה. מבקר האמנות פיטר פרנק - ולא לוונפלד - הוא שעודד אותה לשרבט כך אסוציאציות חופשיות. "זו לא התרופה שלי ולא חובתי", היא כתבה על הצעתו של פרנק, "אני כותבת כי תמיד הרגשתי שאם אנשים יכירו אותי באמת, הם לא יוכלו שלא לחבב אותי. אני כותבת או יוצרת פסלים כדי שיאהבו אותי (כמו שאני)".

כריסטופר ברק, באדיבות קרן לואיז בורז'ואה

אלא שבורז'ואה גם הודתה כי זו מלחמה אבודה והתייחסה בביטול לערכם של הדברים שכתבה. היא טענה כי משמעותם מתפוגגת מיד, כדרך שמתפוגגת קליגרפיה סינית המצוירת על אבן במכחול ובמים. "כל הרשימות שלי (בצרפתית) נראות מרוחקות וזרות, חוץ מבשעת מעשה הכתיבה עצמו", היא כתבה, "הן לא משדרות שום דבר, אפילו לא לי".

היסטריה יצירתית

באמנותה ראתה בורז'ואה "צורה מקבילה של פסיכואנליזה", שסיפקה גישה ייחודית וחשאית לתת מודע וגם אפיק לשחרור פסיכולוגי. על פיסת נייר ורודה היא חרתה את הסיסמה "האמנות היא הערובה לשפיות". אמנותה היתה מכשיר לתיקון, סוג של תיקון מנטלי. אמה של בורז'ואה עסקה בשחזור ובשימור שטיחי קיר אמנותיים, והבת דימתה אותה במקרים רבים לעכביש הטווה את קוריו השבריריים; פסלה "Maman" ("אמא", 1999), עכבישה ענקית השומרת על ביצה, מוצג בגינת מוזיאון פרויד. ביצירות הטקסטיל שלה הולכת האמנית בעקבות האם ואורגת - מלאכה שפרויד, באחת ההיפותזות הפרועות יותר שלו, סבר שהומצאה בידי נשים ונבעה באופן בלתי מודע מ"קנאת הפין" (משום שהתוצאות מדמות את השיער המסתיר את המבושים).

בורז'ואה זיהתה את עצמה כחולת היסטריה ויצרה פסלים, ובהם "קשת ההיסטריה" (1993), שהתייחסו ל"מערבולת ההיסטריה" שסחפה אותה לעתים קרובות. בתערוכה - הנקראת "Louise Bourgeois: The Return of the Repressed" - תופס פסל איבר המין הגברי שלה את מקומו של התחריט התלוי דרך קבע מעל הספה המפורסמת של פרויד: זה שבו נראה המורה הרוחני של פרויד, ז'ן-מרטן שארקו, "נפוליאון של הנוירוזה", מדגים היפנוזה על פציינטית היסטרית מעולפת. התחריט עצמו הועבר לחדר סמוך ומשמש שם להצגת יצירות אחרות של בורז'ואה.

האמנית היתה בקיאה בתפיסות פסיכואנליטיות, ואלו ממלאות את יצירותיה ולעתים קרובות מסייעות להבנתן. היא הרבתה לרשום הערות בספרי הפסיכואנליזה שקראה; בתערוכה מוצגים דברי סיכום שכתבה על סיפור מקרה המופיע ב"תהליך היצירה: הקשר לאובדן אובייקט ולפטישיזם" (1963) של ורנר מינסטרברגר. מינסטרברגר מספר על אשה מתייסרת, שהכינה בובה מלבניו המלוכלכים של בעלה המת והצטנפה לצדה במיטה. בורז'ואה מצאה שהמקרה מרתק. בעלה רוברט גולדווטר - חוקר אמנות ומנהל המוזיאון לאמנות פרימיטיבית בניו יורק, שרבים מהדברים שכתבה מתייחסים אליו (האם הוא עוד חושק בה?) - היה שותף לעניין שגילתה בחפצי פטיש כאלה. יצירתה שלה היתה מעשה מאגי דומה, שנועד לגרש את דיבוק הטראומה.

כריסטופר ברק, באדיבות קרן לואיז בורזואה

ואולם, בסופו של דבר הרגישה בורז'ואה שהאנליזה אינה יכולה לתת מענה למצוקותיה. "האמת היא שפרויד לא עזר כלל לאמנים, או לבעיה של האמנים, לייסוריהם", היא כתבה ב"הצעצועים של פרויד", "עיסוק באמנות כרוך בסבל מסוים. בגלל זה אמנים חוזרים על עצמם - כי הם לא מוצאים מרפא לכאבם".

לוונפלד מת ארבע שנים קודם לכתיבת דברים אלה, ובכך שם קץ לאנליזה שלה אך לא לכאבה, וזה המשיך להזין את יצירתה. במאמרו "דוסטויבסקי ורצח אב" (1926) הודה גם פרויד עצמו: "לנוכח בעייתו של האמן היוצר, על הפסיכואנליזה להניח את נשקה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו