בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה לא אותו הבית

העבודות ב"מכונות לחיים" מסמנות אופקים משלהן. אבל הפרשנות הנלווית מערבבת בין אידיאולוגיית גלות לקינה על אובדן בית ומחלישה את התערוכה

4תגובות

"מכונות לחיים (Machines a habiter) - המונח שטבע הארכיטקט לה קורבוזיה - מדגיש את הצורך בפונקציונליות על פני עיטור אסתטי", כותב רועי ברנד, אוצר תערוכה בשם זה המוצגת ב"יפו 23". "(המונח) מהדהד את השאיפה של הרומנטיקה המאוחרת, של הבאוהאוס ושל המודרניזם לעצב את החיים כיצירת אמנות טוטאלית. בהשראתו עוקבת התערוכה הנוכחית אחר ייצורן של סביבות חיים אוטופיות או הרמטיות, השואפות ליצור קיום סגור ואוטונומי, כזה המספק את עצמו".

כבר בכניסה לחלל הנפלא של "יפו 23", שנדמה כי הוא מסוגל להחמיא לכל עבודה, מתקיימת פגישה מחודשת משמחת עם עבודתה של דינה קורנוויץ, שבלטה כבר בתערוכת הגמר שלה בבצלאל. זו "סבתא ישנה" (2010), ויטרינת עץ כהה שדפנותיה הפנימיות עשויות מראות ועל מדפי הזכוכית שלה כלי זכוכית עדינים, יוקרתיים ושבירים, משויכים במובהק לתרבות אירופית-בורגנית.

את תמונת המצב הנינוחה, הדקורטיבית, מפר סאונד היוצר רטט - באסים קורעים את החלל, והכלים משקשקים עד סף התנפצות, נשארים על עומדם בדרך נס, שהיא פרי דיוק מחושב של היחסים בין חפצים לסאונד. קורנוויץ יוצרת כך אפקט קולנועי-תיאטרלי, תפאורה משכנעת של פרימת סדר, של סכנה. "החוץ" מאיים על התנהלות תרבותית-אסתטית מסוימת, ודברו הוא "הנה באה הרכבת". מלבד התמונתיות המרגשת של העבודה יש בה ממד של הנפשה - ברעידה המפוחדת שלה, בהפיכתה לגוף נוירוטי שאבריו איבדו שליטה ונעים באופן לא רצוני, סובלים מדיסטורשן.

בקצה אחד של החלל מוצבת עבודת הווידאו של איניגו מנגלאנו-אוואיה ("תמיד אחרי - בית הזכוכית", 2006). זהו תיעוד בקלוז-אפים של טקס ריסוק חלונות בבניין המכון הטכנולוגי באילינוי, שתוכנן על ידי האדריכל מיס ואן-דר-רוהה. התקריבים מתמקדים בפעולת פינוי של שברי הזכוכית, ניקוי חלקיקים יהלומיים קטנים באמצעות גריפת מגב, דבר היוצר דיסוננס חזותי בין הנדיר והיוקרתי לפסולתי וליומיומי, מעלה אסוציאציה עמומה של פעילות זק"א (בהקשר של איסוף חלקים) שלאחר אסון.

יהודית קקון

ואילו בקצה השני עבודה מרשימה של אדם ברומברג ואוליבר שנרין ("מיצב צילומי", 2012), תצלומי טפט ענקיים של הדמיית קסבה בבסיס צאלים ("שיקגו", מכנים החיילים את המתחם) לצורך אימוני לוחמה בשטח בנוי. החלל הפיקטיבי, הנבנה מחדש כטפטים בחלל האמיתי של הגלריה, כקירות אשלייתיים שלכאורה אפשר לחדור דרכם, לא רק יוצר זיקה בין תיירות ומלחמה. הוא גם מפקיע את ההבדל בין אימון לקרב. כך נחשפת הצורניות, כלומר התפאורתיות של החלל הצה"לי, האמור לסייע לצבא לכבוש את המציאות, למלא את דממת הקסבה המדומיינת-הממשית בהמולה האולטרה-מציאותית בפני עצמה, הכוללת ראיית לילה ומעבר דרך קירות.

אבל מלהיבה במיוחד היא דווקא סדרת עבודות נחבאת אל הכלים, שאינה בעלת נראות חפצית ראוותנית או מפתה ("קווי דרך", 2010). מריון ריצמן מבצעת מעין פעולת רישום-נייח במהלך נסיעות בכל מיני כלי תחבורה. כלומר, היא מניחה את היד על הדף באופן פסיבי ורפוי, ורק תזוזות הנסיעה, הטלטלות, הקפיצות והבלימות, יוצרות רישום. כך נוצר סיסמוגרף, מעין סיאנס של כלי תחבורה שונים, מאוטובוס ועד מכונית מרוץ, שהוא גם תולדה של משך משתנה (מכמה דקות ועד כמה שעות), של לחץ גופני ותנאי הדרך.

ממכלול העבודות המוצגות מצטבר נושא התערוכה כעיסוק ביחס מסוים בין הגוף למכונה, במיני משקים אוטרקיים, אוטונומיות-מחיה חלופיות. פרויקטים מסוימים עניינם נוכחות מובהקת, בעלת פוטנציאל לחלוש על המרחב - כמו הקרוון של אנדריאה זיטל "Escape Vehicle") 2012, 1996), חלק מסדרת רכבי מילוט שבנתה, המיועד לשימושים וייעודים שונים.

אחרים מדגימים דווקא אי-אפשריות של נוכחות או של תנאי מחיה, או אשלייתיות חומרית ופונקציונלית - כמו "Speed Queen" של אלישבע לוי, המתקינה אינסטליישן נייר דמוי מכבסה לשימוש עצמי, עם כיסא המתנה, קופסת סיגריות ומטבעות, הנראים לגמרי כמו הדבר האמיתי אך מרוקנים וחלולים, ניתנים לקריעה וקימוט, שבריריים ובלתי שמישים, חיקויי עולם שהם בעצם הדגמות של חולשה גדולה.

יהודית קקון

אלא שרובם לא בהכרח עוסקים במושגי הבית והקולקטיב מעמדות "של חסך או של אובדן", כפי שכותב ברנד. מעבר לכך, כשהוא כורך ביחד חסך ואובדן, ברנד אינו מבדיל בין מה שכבר איננו והוא נציגו של אובדן, ובין מה שמאז ומתמיד היה פנטסיה או אוטופיה, אלדורדו או אטלנטיס, ולפיכך הוא נציגו של היעדר יסודי, מכונן. "אנו יכולים להיות בבית", הוא כותב, "רק כשאנו מרגישים בו כזרים במידת מה, או לאחר שכבר איבדנו אותו".

תחת הכותרת הפרדוקסלית "גולים בבית" הוא כותב כי "הקמת מדינת ישראל רק נתנה בית לתחושת חוסר הביתיות", כמבקש לשקם את תחושת הביתיות והקולקטיביות במקום שהוא קורא לו "בית בעייתי". מלבד ההידרשות החבוטה למושג הפרוידיאני "המב(ע)ית", שנדמה כי כבר נעשו בו כל המעשים (ושזכה לאחרונה לתרגום נוסף: "האל-ביתי"), ברנד אינו מבדיל בין אידיאולוגיה של זרות, עמדה דיאספורית בעולם, ובין קינה על אובדנו של בית שהיה ואיננו עוד. הגישה הראשונה עשויה ליצור פוליטיקה לא בעלתנית, מתארחת ומכניסת אורחים, ואילו השנייה מסתכנת תמיד במחשבות שווא על שיבה והחלמה פלאית מתוך פנטסיה על קהילת קונסנזוס - בדרך כלל כזו שהיתה תמימה לפני שקלקלו אותה הזרים.

בשל אי ההפרדה הזאת, התערוכה נעה בין מלנכוליה רומנטית, המקוננת על אובדן של דבר מה שאכן היה שם, גן עדן אבוד, גזול, שניתן להשיבו, למצוא לו תחליף באמנות, ובין קשיחות שמקורה בהבנת הגלות והנוודיות כנקודות מוצא מחשבתיות וויזואליות ואשר מסרבת לרעיון הטריטוריה. ואלה עניינים הופכיים, המוציאים זה את זה. הגישה הראשונה כמהה לאוטונומיה, לעצמאות, לזכות ההכרזה העצמית, גם של האמנות. היא עוד אופן של מלחמה על הבית. השנייה תתעקש באופן עקרוני על אזור אוטונומי ארעי, על אלתור כאתיקה.

אולי משום כך, משום הפסיחה הזאת על הסעיפים, התדר הרגשי של התערוכה מנומס מאוד, לא בהול, אפילו דידקטי. היא מתקבלת כסיכום אפשרי של הגיגים בנושא, להבדיל מטענה, מנקיטת עמדה חריפה, ממציאת תחביר המאיר נושא מחדש, פעולת בירור ומציאת פואנטה אחת ייחודית, מפתיעה, מתוך השפע המודרניסטי הזה.

החולשה העיקרית של התערוכה היא הפער בין כיווני הטקסט ובין האופקים המסומנים בפועל על ידי העבודות עצמן - עניין היוצר במקום הטענה בעוצמה דווקא תחושה מעט סלונית, נעימה, לא מטלטלת.

"מכונות לחיים", "יפו 23", אוצר: רועי ברנד. יפו 23, ירושלים. שעות פתיחה: ב', ד', ה' 12:00-18:00, ג' 12:00-21:00, ו' 11:00-14:00. עד 22.6



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו