בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

הישרדות, הגרסה האמנותית

התערוכה של שי צורים מציבה את הגבריות על המוקד. פיקאסו, דארת ויידר וקאובוי מאויר מייצגים בה רצון הישרדותי להיות חוליה בשרשרת, גם אם חוליה חלשה

5תגובות

במקום טקסט תערוכה במובנו המקובל, פירסם שי צורים "מדריך הישרדות (או: משימותיו של אמן לירי בשנת 2012)", מעין עשרת דיברות לאמן העכשווי שהן גם טיפים בנוסח "הערות לעצמי". "להתקרב לטבע. לרשום סוסים מספר שמלמד לרשום סוסים". "להציל אומללים. לשבור דברים ולהדביק אותם מחדש בסדר שונה". "להתחיל לתרגל חירויות קטנות של כלוב". רוב ההנחיות קצרות וכוללות אבסורד מסוים, המפנה אותנו לעליבות, לנואלותן של המוטיבציות הגדולות, הרציניות, ההירואיות, של האמנות ובכלל.

הפער בין ההמלצה על קירבה לטבע, על ההיסטוריות השונות של התשוקה הזו, הן הנשגבת והן הזנית, לבין התרגול האמנותי הטכני בנוסח מדריכי רישום, הנחות כל כך, ובכן הפער הזה מפגין את ההבדל בין "הדרך" לבין קיצורי-דרך. כך גם התפישה הכמו אינפנטילית של הצלת האומללים באמצעות איחוי מחדש, או ההסתפקות בחירות של כלוב. ההישרדות של האמן העכשווי, אם כן, כרוכה בהסתפקות במועט, בוויתור על מוטיבציות הירואיות, בצמצום התשוקה, בהתבצרות בטכניקה. התזכורות של צורים הן לכך שהכל כבר נעשה ומשום כך הכל הולך, תזכורות לאימפוטנציה, לחולשתה של האמנות.

למרות לכידותה הרבה, התערוכה היא בהחלט גם המשך של תערוכות קודמות, של אופן עשייה מזוהה, בין אם זה פשוט בפורמט הסדרתי, זהה הגודל, היוצר מראה של תמונת-ענק מורכבת מעשרות קטנות וזהות, ובין אם זה אופן הפיסול ­ אסמבלאז'ים בעלי תחבירים נועזים, סוריאליסטיים, בעלי אפקט קומי דומיננטי. הפעם הגבריות על המוקד.

והיא זקוקה ללא פחות מאשר למדריך הישרדות. מאחר שהיא, ברבדים שונים של התערוכה, מוצגת כחלשה, מגוחכת, חקיינית, טכנית ואף מכנית, שמוטת ליבידו, קופית, הגבריות אצל צורים מתקבלת כסוג ב', כזן בסכנת הכחדה. גם במובן הזה היא המשך של התערוכה "מקצוענים" מ‑2009. כעת ברורה העמדה האמנותית שלו כמשתמשת בפרסונת החובבן. או היומרן. השאפתן נטול האמצעים והכלים, המתקשה. וזו עמדה מלאת הומור, על גבול הנונסנס בכמה עבודות, בהחלט קלילה באחרות.

"לדלל את פיקאסו" (2011‑2012) מורכבת משתי סדרות בנות 25 ציורים כל אחת, גרסאות של "דיוקן עצמי" של פיקאסו מ‑1972, ציור הנחשב לאחרון שצייר. צורים מבצע אותו מחדש, מתרגל אותו, מחקה אותו, מייצר לו גרסאות המשך ("לדלל גאון. לצייר כל יום את הרישום האחרון של פיקאסו" נכתב באחד הטיפים, כמו המלצה לסוג מדיטציה, או כאמונה בהידבקות הדרגתית).

בציור המקורי הדיוקן ירוק-פנים, בעל עיניים פעורות בוהות ואישונים לא אחידים, קווים גיאומטריים שנחרצו בעט כחול חוצים את פניו כקמטים וקווים מסולסלים רשומים בעט שחור על פני הציור כשיער זקן וגוף. פיו עשוי משלושה קווים ­ שחור, כתום וכחול. צורים משתעשע ­ שם לו גאג בפה, רכבת, מפוחית, יוצר לו שיני שפן, מאריך את זקנו, רטיית עין, ספירלות במקום אישונים, ריסים, גבות, שפם ואף של חתול, פעם אחת מצייר פרט מתוכו בתקריב מועצם ובאחרות מצייר במקום הדיוקן אננס, את דארת ויידר או את "מיסטר פוטטו".

הפריסה לסדרה גדולה אכן מדללת את מה שמקובל לחשוב עליו כתרכיז-גאונות חסר תקדים, מפענחת את פיקסו, מפחיתה אותו למרכיביו, מדמיינת כיוונים רישומיים ותרבותיים אפשריים, השלכתיים, שיכולים להשתלשל מהדיוקן העצמי הזה, כפעולת מנע של היותו האחרון, פעולה מגוחכת המגיעה אחרי הסוף. כך מתקבל גם דיוקן דארת ויידר כעוד מסכה פיקסואית, חוץ ללא פנים, תחליף דיוקן.

בציור גדול נוסף, דיפטיכון חתוך באמצע ("נראה שחסר לנו סוס אחד", 2011), הוא מבצע מעין תרגול דומה ­ אלה רישומי סוסים אוטומטיים, חוזרים ונשנים, תרגילים לימודיים טכניים, הופכיים לכל מה שנחשב הישג באמנות, למה שמפעים בווירטואוזיות שבו ­ ציור הסוסים האיכותי, השאפתני. בחזרתם דמויית האנימציה הידנית, כשהם מתרבים וממלאים את הגיליון, הם יוצרים פרפרזה נלעגת לציורים האפיים של שדות קרב ומלחמה בתולדות האמנות.

הסוס של צורים חוזר על עצמו, קפוא על רגל דקורטיבית אחת באוויר כמו כלבלב שלמד "לעשות שלום", המדגימה המובהקת של היסוד המאולף, ההפוכה לדהרה הפראית, המשוחררת, הליבידינלית. הסוסים שלו נוקשים, אבל לא כמו אלה הכחולים של פרנץ מרק מ‑1911, למשל. בתוך תירגולי הסוסים, שנועדו לאמן את היד הרושמת, הוא שותל קרנף (אולי כרמז לאירוניה כלפי כל האילוף הזה) ודיוקן עצמי כלוליין-טרפז, בוקע בהקצרה מפינת הנייר הגדול ונוסק פנימה.

בסדרה נוספת, ארבעה דיוקנאות עצמיים כפרש עם סוס סוס ("פורטרט עצמי עם המאסטר שלי", 2011), חוזרת ההתייחסות לפיקאסו. מלבד האזכור לאחד מציוריו הראשונים של פיקאסו, "נער נוהג בסוס" מ‑1906, שבו נראה נער ערום מחזיק סוס ברתמתו ומוביל אותו, הוא גם מצויר פעמיים כשעל פניו מסכת הדיוקן הפיקסואי המאוחר. כותרת הסדרה היא כמו בדיחה בנוסח סוס נכנס לבאר. כדי לברר מי האדון ומי העבד צריך לדעת מי הדובר.

בסדרת רישומים נוספת, "קאובוי" (2010) חוזר נוסח התירגול להגברת המיומנות, ההדרכה כיצד לבצע משהו היטב בשלבים. אלה רישומי קומיקס של קאובוי, כובע בוקרים על ראשו, סיגריה בזווית פיו ופני ילד עגולות. "להיות מודרני. ללמוד וירטואוזיות של קומיקס, ובכן, מספר ללימוד וירטואוזיות של קומיקס" נכתב באחד הטיפים, הרומז לפופ-ארט הליכטנשטייני ודומיו.

קוף אומר שלום

אבל ללא ספק, עבודות הפיסול מרשימות במיוחד. אלה אסמבלאז'ים פרועים, עמוסי פריטים, רובם חפצי נוי זולים, מאורגנים מחדש בהמצאתיות מפתיעה. שניים מתוכם בנויים לכאורה באופן הקלאסי ­ ניצבים על כן, מונוליתיים. "רקדנית" (2012) היא תחביר של שברי צעצועים מפלסטיק, שברי מראה המודבקים ומוטמעים כוויטראז' (ומתוקף ההקשר מזכירים לא רק מלאכת יד אלא גם מין קוביזם פיקסואי ירוד), פרטי צמחיית פלסטיק המשמשים בדגמים אדריכליים ופסלוני פורצלן דקורטיביים. דובי קוטב, להק זאבים ממוזער ויצוק, כזה הנמכר בדולר, פני אישה מסכתיים שנלקחו בובת חלון ראווה, חזרזיר שאולי הוא קופת חסכון, חלקו האחורי של דוב (אולי פו התקוע בתוך הפסל) ובקצה כל זה ­ דמות סינית פורצלנית כחולה-לבנה ושמנמנה, שתג המחיר עדיין מודבק למצחה. תנוחת השכיבה שלה הוטתה מעט, כך שהיא ממריאה בידיים שלובות, נוסקת מעלה כאילו תכף תפגוש בצורים המצויר כלוליין טרפז שמולה, והם יעשו איזו סלטה באוויר.

בפסל נוסף, "סוסעץ" (2012), המבנה הוא אורכי מאוד, דמוי גזע עץ שברבור מלופף עליו, מערב מבריק ומט (ואזה עם גלזורה לצד עץ חשוף ומחוספס). בקצהו נמתח מעין כידון העשוי מוט פלסטיק. סוס מגולף בעץ חוצה את הפסל לרוחב כעובר דרכו, חתוך.

הפסל השלישי, "קופתוף למיקה" (2012) הוא רדי-מייד מטופל בפשטות. בובת קוף שעיר יושבת על רצפת הגלריה, מרימה את ידה כמנופפת לשלום. חלקו האחורי פרום לכל האורך, פעור, ותוף בוקע ממנו. במובן מסוים העבודה הזו היא מפתח לתערוכה כולה ­ הקופיות כמודל גברי, הצעצועיות הילדותית כממירת גבריות וירטואוזית, המכניות והצייתנות, ההתנהלות המריונטית החלופית לעוצמה ולאומץ של הפרש ושל הלוליין, הקשקשנות המכנית שהושבתה כתחליף לתופי המלחמה, הבובתיות על קפיץ שעושה שלום כדמות האמן הלירי העכשווי.

כל זה מתכנס לאירוניה עדינה, קלילה, על הגבריות כקונסטרוקט, כידע נרכש, כביצועיזם (לוקה בחסר), כמה שאינו מבדיל בין איכות של חיים ומוות לבין עיגול פינות, בין ציד לתחביב. על הדרך, התערוכה עוסקת גם בהסתכלות על ההיסטוריה, גם אם באופן קליל. מעבר למודלים מפורשים של גבריות (פיקאסו, הקאובוי, דארת ויידר), עצם פעולת ההתחברות לשרשרת מסמנים היסטוריים, עוסקת ברצון ההישרדותי להיות חוליה, גם אם חוליה חלשה.

שי צורים, "מדריך הישרדות". גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, בניין 6, תל אביב. טל' 03-5229044. שלישי עד חמישי 12:00 עד 19:00, שישי 11:00 עד 14:00, שבת  11:00 עד 13:00, שני ­ בתיאום מראש. עד 19.5.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו