בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הופך את גרהרד ריכטר לאמן החי המצליח ביותר

היחס אל ריכטר בגרמניה הוא כאל האמן הלאומי, אך לא בטוח שההגדרה הזו עושה עמו חסד. עם נעילת הרטרוספקטיבה שלו בברלין, מגלה האוצר כי האמן עצמו סבור שעבודותיו נמכרות במחירים אבסורדיים

7תגובות

שלג ירד על ברלין ביום הולדתו ה‑80 של גרהרד ריכטר, שחל בפברואר. ואולם, גם טמפרטורה של עשר מעלות מתחת לאפס לא מנעה מאלפי מבקרים להשתרך בתור בכניסה לרטרוספקטיבה שלו, "פנורמה", שנפתחה בגלריה הלאומית החדשה באותו שבוע.

גרמניה חגגה את יום ההולדת של ריכטר כמו חג לאומי: בכל רחוב התנוססו שלטים שהכריזו על התערוכה, והעיתונים היו מלאי כתבות פרופיל ואף מוספים שלמים על האמן. בעיניים של מבקר ישראלי קשה לתפוש את האהדה הזאת, ואת כוחות השוק העצומים המניעים אותה.

ריכטר הוא איש של ניגודים. מצד אחד, פופולרי בצורה גרוטסקית, מצד שני אחד האמנים המדוברים ביותר באקדמיה. מחד גיסא, צייר פיגורטיבי, מאידך גיסא אמן אבסטרקטי. הוא מסמל היסטוריה גרמנית לצד אוניברסליות; הוא האמן החי המצליח ביותר בעולם, אך שומר על צניעות.

באדיבות הגלריה הלאומית החדשה, ברלין

"שאלתי את עצמי לא פעם מה הסיבה להצלחתו של ריכטר ושל הרטרוספקטיבה", מעיד אוצר התערוכה, אודו קיטלמן, מנהל הגלריה הלאומית החדשה ומוזיאון המבורגר בנהוף לאמנות עכשווית. "300 אלף מבקרים בחודשיים וחצי פירושם הצלחה מוחצת. אני מאמין שהסיבה העיקרית להצלחה היא האווירה בציורים. אנשים באמת משתכנעים מהעבודות של ריכטר, מיכולתן להאיר באופטימיות את מה שאמנות בכלל וציור בפרט עדיין יכולים להציע. מבחינתי, ההצלחה הכי גדולה היא שריכטר עצמו חושב שהתערוכה ראויה". 

במקביל להצגת "פנורמה" בגלריה הלאומית החדשה, הוצבה בחדר יוקרתי בגלריה הלאומית הישנה אחת מסדרות ציוריו של ריכטר, "18 באוקטובר, 1977". הסדרה כוללת 15 ציורים שנושאיהם לקוחים מתצלומי עיתונות המתארים את האירועים הקשורים לסיעת הצבא האדום ("כנופיית באדר-מיינהוף"). התאריך מציין את היום שבו נמצאו שלושה מחברי הארגון מתים בכלא.

הצבה זאת מחדדת את השאלה מדוע "פנורמה" מוצגת דווקא באולם הזכוכית של הגלריה הלאומית, פרי תכנונו של האדריכל מיס ואן דר רוהה. קיטלמן מסביר שהיה לו ברור שזהו החלל היחיד בגרמניה המתאים למשימה. "ב‑1986 ריכטר הציג פה תערוכת יחיד, אבל מעטים צפו בה", הוא מזכיר. מבקרים טוענים שבתקופה ההיא ריכטר היה עדיין אמן עצמאי, אותנטי יותר.

ממד של מקריות

התערוכה המפוארת - ­ שתינעל בברלין מחרתיים ותעבור ב‑6 ביוני למרכז פומפידו בפאריס ­ - הוצגה קודם לכן בפורמט אחר בטייט מודרן בלונדון. לכאורה היא מוכיחה כי עדיין קיים עניין באמנות העכשווית הגרמנית, שריכטר נמצא בחזיתה. עם זאת, יש לזכור שהעבודות המוצגות בה אינן חדשות; אלו עבודות ותיקות, שהמעניינות שבהן נוצרו בין שנות ה‑60 לשנות ה‑80 של המאה שעברה.

באותן שנים נחשב ריכטר לחלוץ בכל קנה מידה, אמן שהביא בשורה לעולם הציור. הוא העניק חיים חדשים לדימוי המצויר בזמן שהעולם התעניין באמנות קונצפטואלית בלבד. אפשר אף להרחיק ולומר שייסד ז'אנר משלו, ציור מושגי.

באדיבות הגלריה הלאומית החדשה, ברלין

עוד נזקפת לזכותו הקריאה המחודשת של צילום כחומר גלם (רדימייד) לציור. בעבודותיו צייר גרסה משלו לתצלומים, עם משיחה מתמדת ואחידה של המברשת או השפכטל, שנתנה להם חיים אין-סופיים.

אחד מציוריו הידועים, "בטי" (1988), מנציח כך את בתו הבכורה, שנראית כאילו זה עתה נפלה. בציוריו המופשטים נותרו רק קווים ומשיחות מכחול אופקיות ואנכיות, שמהדהדות זיכרון של מאורע כלשהו. למרבה ההפתעה, הציורים המופשטים והריאליסטיים בתערוכה תואמים זה את זה בצורה שמשקפת את ידו המיומנת ומחשבתו העקבית של ריכטר לאורך השנים.

באדיבות הגלריה הלאומית החדשה

"זו התערוכה הראשונה שבה מודגש הקשר התמידי של ריכטר בין פיגורטיבי למופשט. הוא תמיד צייר בשני הסגנונות בו בזמן", אומר קיטלמן. "אחד האתגרים הגדולים באצירת התערוכה היה להציג את כל העבודות בשני חדרים בלבד". ואכן, זהו אולם חריג: חלל פתוח בגובה עצום, שכל צדדיו חלונות. שני קירות שיש ירוק חוצים אותו.

"רצינו שבכל מבט הצופה יראה בזווית העין עבודות ישנות וחדשות יותר, עבודות מופשטות ופיגורטיביות, ציורים ומיצבים. מבט ב‑360 מעלות, פנורמה", מסביר קיטלמן. סדרת ציורים של ריכטר, המורכבת מעשרות פלטות שעליהן ריבועי צבע בגודל אחיד, מהדהדות את הוויטראז' הענק שיצר לקתדרלה של קלן ב‑2007. את הקתדרלה הגותית, שניזוקה במלחמת העולם השנייה, עיטר ריכטר בוויטראז' אבסטרקטי לחלוטין. כך חיבר אותה לעולם של היום ­ מרחק שנות אור מהאידיאולוגיה הדתית שבמסגרתה נבנתה.

לדברי האוצר אורי דסאו, "הוויטראז' הזה חורג מהשפה הייצוגית של ויטראז'ים דתיים באמצעות שימוש בשפה מופשטת. מעבר לזה, השיטה ששימשה את ריכטר מעניינת: תוכנת מחשב היא שבחרה את סדר הפאנלים של הצבע. כלומר, הוא הכניס להקשר דתי ממד של מקריות, של חוסר היררכיה ושל שרירותיות. כך פתח את הדיון לקשר בין אמונה וחוסר אמונה לבין אמנות ודת. בעידן שבו הדת חוזרת לשחק תפקיד, בטח במקום כמו ישראל, אני לא מכיר עוד עבודה שעוסקת בעוצמה כזאת במתחים האלה".

בין עבודותיו המשמעותיות והמשפיעות ביותר של ריכטר, שנותרו מחוץ ל"פנורמה": פרויקט "אטלס". זהו ארכיון תצלומים, גזירי עיתון ומסמכים הכולל אלפי פריטים שמחולקים לפאנלים ממוסגרים ואחידים. זו עבודה מתמשכת, הולכת וגדלה, שמדגישה את ערך ה"ארכיון" שנהפך לאחרונה כה מקובל בשיח האמנותי. 

הגלריה הלאומית החדשה, ברלין

קשה להצביע על הנקודה שבה החלה עלייתו המטאורית של ריכטר, אך נקודות בולטות בקריירה שלו הן תערוכות שהציג בביאנלה בוונציה, בדוקומנטה בקאסל ובמרבית המוזיאונים המובילים בעולם מראשית שנות ה‑90. ב‑1988 התנוסס ציור שלו על עטיפת האלבום של "סוניק יות", "Daydream Nation".

אחורה בזעם

התופעה של אמן שנהפך לפרסונה, עם או בלי קשר לעבודותיו, נפוצה מתמיד בעשור האחרון. מקרים בולטים הם דמיאן הירסט, ג'ף קונס, מרינה אברמוביץ' או לוסיאן פרויד. ריכטר הוא מקרה יוצא דופן. במידה רבה, הביוגרפיה שלו משקפת את התמורות ההיסטוריות של גרמניה במאה ה‑20. הוא נולד ב‑1932 למשפחה ממעמד הביניים בדרזדן, שנה לפני עליית המשטר הנאצי. הוא גדל בסביבה שנהפכה קומוניסטית ובנעוריו פרש מלימודיו ועבד כשוליה לצייר תפאורות. בגיל 19 החל ללמוד באקדמיה לאמנויות של דרזדן ואחר כך החליט לעזוב את מזרח גרמניה והתיישב בדיסלדורף. המעבר, הניתוק, שינויי המשטר הרבים והחדים והמבט אחורה בזעם הם מהגורמים המעצבים של דור זה, שחי שנים רבות בארץ המחולקת.

בדיסלדורף התחתן עם מריאן איופינגר, אשתו הראשונה מתוך שלוש, והמשיך את לימודיו. יחד עם שותפיו ללימודים ­ האמנים קונרד ליג וזיגמאר פולקה ­ ייסד את הזרם "ריאליזם קפיטליסטי". שמו של הזרם, שהתבסס על הקשר שבין פרסום לאמנות, התייחס ל"ריאליזם הסוציאליסטי" ­ הסגנון היחיד שהותר להציג בגוש הקומוניסטי.

יוברס בקר

ריכטר חי ועובד היום בקלן. מ‑1995 הוא נשוי לסבינה מוריץ, ולו שלושה ילדים (שניים מהם משותפים לו ולמוריץ). הוא עובד עם שורה של אסיסטנטים, שעוזרים לו בצביעת בדים, העברתם ותחזוקת קונצרן "גרהרד ריכטר".

קיטלמן טוען שריכטר לא מייצג את ההיסטוריה של גרמניה בעבודותיו, אך מציין שבעבודות מוקדמות בעיקר הוא מתאר את ההיסטוריה המשפחתית והאישית שלו ­ ואולי זו משקפת את ההיסטוריה הקולקטיבית. "ב‑1962 צייר את דודתו, שנרצחה בידי הנאצים ב'המתת חסד', כששהתה במכון לחולי נפש", הוא מציין. "אבל העבודות האלה, וגם סדרת '18 באוקטובר 1977', חריגות בגוף העבודות שלו, שמתרכז בציור עצמו".

"האם הוא מייצג צד כלשהו מפניה של גרמניה? זו שאלה קשה", מוסיף קיטלמן. "העבודה שלו ארכיטיפית. היא מתאימה לכל מקום ולא מסוגלת להצטמצם לגבולות של גרמניה. הציור שלו מבוסס על רעיונות גלובליים. השאלה מאיפה הוא מגיע לא רלוונטית".

אך ייתכן ששאלת הרלוונטיות של ריכטר עצמו כאמן עולה דווקא מהגלובליות של עבודתו. הצייר אלי פטל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, נזכר בתערוכת היחיד היחידה שהוצגה לריכטר בישראל ­ תערוכה שאצרה סוזן לנדאו ב‑1995 במוזיאון ישראל.

"באותה שנה עילעלתי בקטלוג של התערוכה. העבודות היו יפות מאוד, אבל נדמה לי שמאז בעצם לא חזרתי לריכטר. היום קצת פחות נוח לי עם הסולידיות הסגנונית שלו והתוצר שאינו מוקפד מבחינה כמותית. אין לי בעיה עם פופולריות, אבל יש לי בעיה עם אחידות שמצטמצמת תמיד לאותם מקומות ולאותו סוג של יופי".

באדיבות הגלריה הלאומית החדשה, ברלין

לעומת פטל, האוצרת שרית שפירא טוענת שריכטר "מעניין תמיד, לא רק היום. כל הקשר נכון בהסתכלות עליו: דיון פוליטי, סביב השיח של אדורנו או בהקשר של אמנות גרמנית ואמנות אחרי מלחמת העולם השנייה". בפרט מעניין אותה לחקור היום את הביקורת הסמויה של ריכטר על ארצות הברית.

לנדאו ­ המתארת את ריכטר כאדם שקט, שציוריו מדברים בעד עצמם ­ מעידה כי הציגה את תערוכתו של ריכטר בנקודת זמן שבה כבר לא היה אפשר להגדירו כ"גילוי". עשור קודם לכן אצרה במוזיאון תערוכה של אנסלם קיפר. בעיניה, תערוכתו של ריכטר היתה המשך המהלך. גם את זיגמאר פולקה ניסתה להציג, אך בשל אישיותו הקפריזית, התערוכה ירדה מהפרק. 

"ריכטר היה ברור וקורקטי", מתארת לנדאו. "ישבנו והרכבנו את רשימת העבודות. זו היתה תערוכת חתך. חשבתי שראוי שבפעם הראשונה שתערוכה שלו מוצגת בארץ, התצוגה תכלול את העבודות האחרונות שלו. הכל סוכם וסודר מראש, כמעט לא היו שינויים. תוך כדי ההכנה לתערוכה, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק קנה את סדרת ה'18 באוקטובר', אבל היא נשלחה לשם רק לאחר התערוכה שלנו".

יותר גדול מיוזף בויס

במקביל לפתיחת התערוכה במוזיאון ישראל, פירסם חיים דעואל לוסקי ראיון עם ריכטר במגזין "סטודיו". היום לוסקי מתאר את ריכטר כחלוץ ענק באמנות, בסדר גודל של יוזף בויס ואף גדול ממנו. לצד זאת, הוא מצביע על בעיה: "אמנים כמו ריכטר, ששינו יותר מפעם אחת את פני האמנות, נמצאים במצב כזה שבו חלק מהיצירה שלהם כבר לא  בשליטתם. האמנות שלהם נהפכה לחלק ממשחק השוק. היא חיה ומנהלת חיים במקביל.

"לריכטר יש יתרון, הוא לא נהפך חמדן. הוא ממשיך לעבוד ולהיות מנותק מהתעשייה שמתחוללת סביבו, ממשיך לעשות את מה שהוא יודע ­ להציב בכל פעם רף גבוה שאף אחד לא מסוגל להגיע אליו. אבל גם אם הכסף לא השפיע על העשייה שלו, אם ייהפך לאמן הגרמני הלאומי זה יהיה אבסורד ­ שכן כוחות המדינה חזקים מכוחות השוק".

באדיבות הגלריה הלאומית החדשה, ברלין

ואכן, בעבודות כמו "18 באוקטובר 1977", ריכטר ייצג את צדדיה הבעייתיים של הפוליטיקה הגרמנית. הפיכתו לאמן לאומי בגרמניה משולה להפיכתו של דוד ריב לאמן לאומי בישראל. 

עבודות של ריכטר כלולות באוספים של מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב וכן באוספים פרטיים, בהם אוסף שלום שפילמן ואוסף יגאל אהובי. ב‑2011 מחזור המכירות של יצירותיו הגיע לכ‑200 מיליון דולר ­ יותר מאשר מארק רותקו, אלברטו ג'קומטי וקלוד מונה גם יחד. כדברי לוסקי, מחירי יצירותיו של ריכטר אינם תלויים בו כבר זמן רב. קיטלמן אף מציין כי "ריכטר באמת חושב שהמחירים של עבודותיו אבסורדיים".

העבודה שהשיגה את הסכום הגבוה ביותר במכירה פומבית ­ "ציור מופשט (849‑3)", שנמכר בדצמבר ב‑21 מיליון דולר בסותביס בניו יורק ­ נתרמה למוזיאון ישראל על ידי לילי ספרא.

באדיבות הגלריה הלאומית החדשה, ברלין

במקביל ל"פנורמה", שתוצג במרכז פומפידו עד ה-17 בספטמבר, תתארח במוזיאון הלובר בפאריס תערוכת רישומים ועבודות על נייר של ריכטר. לדברי קיטלמן, כל גרסה של "פנורמה" שונה, ורק לאחר ביקור בשלוש התערוכות אפשר לקבל תמונה מלאה. רק אוהדיו המושבעים ביותר של האמן יאמצו בוודאי את ההמלצה הזאת.

בגלריה הלאומית החדשה בברלין תוצג בקיץ תערוכת רטרוספקטיבה לאמן האמריקאי השנוי במחלוקת פול מקארתי. תערוכה מסוג זה במוזיאונים מרכזיים בבירות תרבות עולמיות היא בגדר הכרזה על הכנסתם לקאנון של אמנים שהיו פעם רדיקליים ופרובוקטיביים. לצד הכבוד שהם זוכים לו, המיתוג הזה קוצץ את כנפיהם ומנוון את יכולת ההשתנות שלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו