בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"שובר גלים": שמחה שירמן במיטבו

בתערוכה במוזיאון לצילום בתל חי מוצגים לצד תצלומי נוף טורדים מאושוויץ ומרמת אביב, מלבנון ומעכו, תצלומים מכמירי לב של אמו המנוחה

3תגובות

שמחה שירמן הוא אמן שיצירתו מוצגת תדיר. במשך השנים הציג בעשרות תערוכות; רק בשלוש השנים האחרונות נמנו עמן שלוש תערוכות יחיד וארבע תערוכות קבוצתיות. הנוכחות שלו בשדה מחוזקת גם בזכות היותו מורה מרכזי לצילום, שכבר העמיד דורות של תלמידים. לנוכח כל אלו, מעניין במיוחד המבט המחודש שמתנסח על העבודה של שירמן בתערוכה "שובר גלים" המוצגת במוזיאון לצילום תל חי.

התערוכה מתמקדת בתצלומי הנוף של שירמן, שהאוצרת נעמה חייקין מציעה לראות בהם "טבע דומם". אליהם נוסף מכלול מרשים, לא קל לצפייה, של תצלומי אמו המנוחה. הקושי להביט חוזר בתערוכה פעמים אחדות והופך את המבט עצמו לנושא-העל. הוא נובע מן המפגש ששירמן יוצר עם מגוון דברים שהצופים מעדיפים להדחיק: עם המוות, עם ביזוי של גוף וחיים, עם חוסר תוחלת ובמידה מסוימת גם עם אמביוולנטיות.

התערוכה אינה רטרוספקטיבה, אך היא מקיפה יצירה של יותר מ-30 שנה. שירמן נולד ב-1947 במחנה פליטים בגרמניה והגיע לארץ עם משפחתו כשהיה בן שנה. עבודותיו - גם אלה שצולמו בלבנון ובשטחים הכבושים, ברמת אביב או בנגב - משקפות בירור נוקב וחקירה כואבת של ילדות ושל המשא המחריד של מי שנולד לשורדי השואה.

בתערוכה הזאת שירמן מוצג במיטבו. תערוכת היחיד שלו במוזיאון תל אביב לאמנות ב-2004, שאצר פרופ' מרדכי עומר, כללה כמעט רק דיוקנאות עצמיים, שיצרו תחושה נרקיסיסטית במובהק. גם התערוכות שהוצגו אחר כך לא ניסחו היגד כולל. בתערוכה הנוכחית לא רק הכאב של שירמן גלוי לעין אלא גם האופן שבו הוא מודד אותו שוב ושוב, משתמש בו ככלי טרנסצנדנטי, מעבר לזמן, מנסה אולי להגיע להבנה, החומקת שוב ושוב, של גרעין ריק גדול.

תצלומי הים של שירמן, בסדרה "קו אופק", יפים להפליא. זו סדרה שצילם ביום האחרון של שנת 1999, של האלף הקודם: תצלומים של ים שבהם מים ושמים מתמזגים לכדי מה שנראה תחילה כמונוכרום אחד.

חייקין כותבת על "האפור ביצירתו של שירמן: ניסיון לאחד את הקצוות, השחור והלבן, במצע משותף, אינסופי". השאיפה לאינסוף צפונה באמנות בכללה, אך בגוף העבודות של שירמן אפשר לחשוב עליה גם כעל חיפוש אחר פיצוי לסופיות הנוראה של השואה. שירמן, המדפיס את עבודותיו בטכניקה מסורתית, יוצר גוונים ובני גוונים של אפור ויוצר תחושה של מבט מבעד לצעיפים, מבט מרוכך.

שירמן אינו חוגג את הטבע, אינו כותב לו שירי הלל. כשנדמה שהוא מציג אותו במלוא הודו, כמו בתצלום של בריכה טבעית קטנה מוקפת צמחייה וחורש מאחוריה, שם העבודה הוא "נוף פולני, אושוויץ-בירקנאו" (1998). גדר המחנה וביתן השמירה נראים מרחוק. שירמן צילם את התמונה במסע שערך למחנה המוות שבו היתה כלואה אמו. מרבית תצלומי הטבע שלו מתייחסים לטבע כבן מוות, כמחוז מוות ובו עצים גדועים, גוויות נרקבות של ציפורים וכלבים.

שירמן שב ומצלם בעיר ילדותו, עכו. מאז שנות ה-80 צילם בה בבתי קברות מוסלמיים וגם שקיעה, קטעי נוף עירוניים בנאליים לכאורה ותצלומי סוס לבן. הסוס, חיה מבויתת שנותרו בה אצילות וזיכרון של פראיות האורב להתפרץ, הוא דימוי מרכזי. שירמן מצלם את החיה כמי שנמצאת במקום שאינו נכון לה. בתצלום מ-1981 הסוס הלבן נכנס בין שני קירות, בעבודה יפה מ-1984 הוא ניצב בשדה פורח בגבו לצופים, מאחוריו נראה קטע מחומת עכו ורגליו נקטעות בתצלום באכזריות סימבולית.

מאנקדוטות לזוועה

שירמן גם צילם כאשר שירת כקצין קרבי בלבנון ובשטחים. התצלומים האלו אינם נופלים לקטגוריה כלשהי של תצלומי מלחמה. הם אינם מאותם ביטויי רגישות מזויפת נוסח "יורים ובוכים", ובוודאי אינם מעלים על נס את סער הקרב. הם כעין רגעי פיכחון בטירוף המלחמה, רוויים הבנה שהכל - הכוחנות והתשוקה, הפחד וההתפעמות - אנושי, ומה שנפצע וישוב ויגליד אבל ימשיך לכאוב, מי יודע עד מתי.

חלק מתצלומיו של שירמן משקפים היסטוריה של הידרדרות. ב-1987 צילם את "עץ זית, תל רומיידה, חברון", על שורשיו החשופים כמעט; בתצלום אחר מאותה שנה צילם את השוק בחברון, שמאז נדם.

התצלומים ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982 מצליחים להעביר את התחושה של חוסר פשר, שריחפה לפני שהתנסחה ההכרה שמדובר במלחמת ברירה. תצלום של רועה צאן, או תצלום אשה ובית מתוך רכב שעליו מקלע, מראה ילדה בשדה - אלה לכאורה תצלומי אנקדוטות. כך גם חייל הנראה מאחור קוטף דובדבנים, או ענף שזיף ענקי, עמוס פרי, שהועמס על רכב צבאי. בכל אלה יחד שירמן משרטט זוועה, טירוף מערכות.

ההסמכה שנעשתה בקטלוג של תצלומים מהשטחים הכבושים או מלבנון לתצלומים מפולין (כך "מגדל שמירה, אושוויץ-בירקנאו" ליד "עמדת שמירה, לבנון" מ-1984) מיותרת, כמו כל ניסיון השוואה בין זוועות השואה לעוולות בשטחים. אין כל צורך לאמץ את אושוויץ כמדד לעוול, וחייבים להתקומם נגד הנעשה בשטחים בלי לגלוש לזילות השואה.

במקומות אחרים התצלומים מפולין מובאים לצד תצלומים מהארץ כמעין ניסיון להבין את פעולתו של הזיכרון (כך למשל "גדר, עכו" מ-2005 ליד "חלון, אושוויץ-בירקנאו"). אך דומה שמנגנון ההשוואה פשטני למדי, רחוק מהתחכום האכזרי לא פעם של זרם התודעה.

שירמן גם משתמש בטכניקה של מעקב צילומי אחר הליכים בסביבתו הקרובה. במשך חמש שנים הוא תיעד התכלות של מזרון המוטל בשדה ברמת אביב; חפץ שהוא במובהק מטאפורה לגוף אנושי.

תצלומי אמו של שירמן תלויים בחלל סגור. לא מתרחשת בהם שום פעולה קיצונית ואין בהם שמץ ממה שנחשב לעתים פרובוקטיבי (למרבה האבסורד, עירום ולא אלימות נחשב בדרך כלל ל"בעייתי"). באהבה גדולה צילם שירמן את אמו הקמלה אוכלת מרק, רכונה ומכונסת. לעולם איננו מכירים לחלוטין את הורינו (וגם לא אף אחד אחר), אך במקרה של ילדי מהגרים, ובעיקר אצל ילדים של ניצולי שואה, מדובר בתהום של ממש. לא היתה לשירמן הזדמנות כלשהי להכיר את עולמה של האם שנמחה במלחמה, והמקומות שאליהם הילכו מחשבותיה נותרו זרים לו. התצלום הוא הניסיון, שכבר מובנה בו הכישלון, ללוות אותה.

האם יושבת לשולחן ערוך על כל המשמעויות הסימבוליות הנגזרות מכך. ובתצלום נכרכים כל השולחנות הערוכים שכבר אינם, שעל חלקם אולי סיפרה לילדיה ועל אחרים לא; כל השולחנות שלא יכלה להראות להם. תצלום גדול של כף חבוטה-בלויה, הנראית על רקע של משטח חיתוך שרוט, נושא את הכותרת "של מי הכף הזו?" (2012). הוא תלוי מחוץ לחלל המוקדש לתצלומי האם, כמו השאלה שלא נשאלה. זהו ניסיון להעלות באוב רוחות רפאים, לתפוס את העבר בנצח הצילום. *

שמחה שירמן: "שובר גלים". אוצרת: נעמה חייקין. מוזיאון לצילום תל חי, שעות הפתיחה: ימים ראשון עד חמישי 8:00-16:00, שבת 10:00-17:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו