בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בסטודיו של ג'ניפר אבסירה

ג'ניפר אבסירה עובדת בסטודיו קטן, שבו היא גם מצלמת. בדרך כלל היא לא יוצאת לצלם, אבל הצמחייה התל-אביבית הפרועה גרמה לה לחרוג ממנהגה

12תגובות

בחלל קטנטן ברחוב צדדי ושקט בלב תל אביב יושבת האמנית ג'ניפר אבסירה כל יום, כמעט כל היום. זו דירת הסטודיו שלה, גם הדירה וגם הסטודיו, והרכיבים המקצועיים העיקריים בה הם מחשב, מצלמת כיס דיגיטלית וכבל שמחבר ביניהם.

החדרון החשוך למדי מחולק לחלל עבודה ומגורים ולחלל שינה, אחד מתחת לשני. צמודים לקירות מושענים מדפי ספרים כבדים מעץ מלא, מסודרים למשעי. בהם יש גלויות, רישומים, חפצים קטנים, פוסטרים פאריסאיים ישנים ומנורות שולחן קטנות שמאירות את החלל ברכות. אלו מזכירים רגעים קטנים מתוך תצלומיה של אבסירה, ולא בכדי. במפתיע, אבסירה מספרת כי את מרבית תצלומיה צילמה דווקא כאן, בחדרון של 18 מ"ר.

החדר הזה מספיק לה כדי לצאת ולהפליג במחשבה ובאינטרנט למקומות רחוקים, ליצור קשרים עם העולם ועם אמנים אחרים. רק לפעמים היא יוצאת ממנו כדי "להתאוורר", לדבריה, בבית קפה או כדי לתקלט בפאב כזה או אחר, ולפעמים גם כדי לצלם. "אבל", היא מציינת, "אני שונאת את הסטיגמה של צלם שמסתובב בחוץ עם המצלמה שלו, ש'תופס רגעים'". אצלה הכל מדויק ומסודר, נקי, אינטואיטיבי אבל גם מבוים.

אבסירה, בת 27, עלתה לישראל מהעיירה מנסי שבקרבת פאריס בגיל שבע ובתחילה התגוררה עם הוריה ברעננה. מאוחר יותר עברה המשפחה לתל אביב. "אני אוהבת את תל אביב ולא רוצה לעזוב אותה אף פעם", היא מעידה. לפני כמה שנים ניסתה להתגורר שוב בפאריס לתקופה, אך הבירה הצרפתית נראתה לה "יפה מדי", כדבריה.

אורי גרשוני

היא מספרת שהבניין שהיא גרה בו "שימש פעם רופאים ונבנה כדי להכיל בכל קומה דירה וחדר לקליניקה". היא פותחת את דלת החדר ומצביעה על הדלת השכנה. "פה גרים ההורים שלי, והדירה שלי היא בעצם חדר הרופא. זה בעיקר מקל על תשלום שכר דירה, אף שאני יודעת שמתישהו אצטרך לעבור למקום גדול יותר. מצד שני, אם היו נותנים לי סטודיו, אני לא בטוחה שהייתי יודעת מה לעשות בו".

עם זאת, לאחרונה השתתפה בתוכנית קצרה של שהות אמן בחלל החדש של עמותת "פעילה" ביפו. נראה כי המפגש עם אמנים אחרים, השיחות עם האוצרים והמבקרים והמרחב השונה מהרגיל השפיעו על עבודתה. "החלטתי שם שאני צריכה להראות יותר את עצמי בעבודות שלי, וככה היד שלי נכנסה לי פתאום לעבודות", היא מתארת. בסדרה חדשה של עבודותיה החלה לצלם את ידה מחזיקה בחפץ כלשהו - בדרך כלל ספר פתוח, תצלום או גלויה.

כדרך קבע, אבסירה "שואלת" דימויים של אחרים, אם מחיפוש ושיטוט ברשת או מתוך ספרים. ברוב המקרים אפשר להגדיר את עבודתה כתחביר ויזואלי או קולאז', לפעמים אפילו יותר מאשר כ"תצלום" במובן הפשוט. בעבודותיה היא מצמידה בדרך כלל שני דימויים שמשלימים אחד את השני: תצלום של קבוצת שועלים לצד תמונה מגזינית של כמה דוגמניות רזות וזקופות, עץ דקל בלילה לצד חולצת הוואי גברית. אלו עבודות נגישות מאוד, אולי בגלל החיבור המהיר והאסוציאטיבי. אבסירה סבורה שההשאלה או הניכוס שהיא מבצעת הם לגיטימיים: "אני לוקחת דימוי, מעבדת אותו ואז מקיאה אותו חזרה לרשת".

מדי יום היא מפרסמת עבודות בבלוג שלה, "אלסטיק" (גומי בצרפתית; כתובת: http://cargocollective.com/elastique). השם, היא מציינת, אינו רק מצביע על הגמישות שבעשייתה אלא גם מאזכר שיר של שרלוט גינסבורג הזכור לה מילדותה, שיר רווי קולות מסונתזים. "בכלל", היא מציינת, "אני תמיד מקשיבה למוסיקה בזמן העבודה פה".

אבסירה מציגה מדי פעם בתערוכות קבוצתיות, בארץ ובחו"ל, ולאחרונה הציגה גם תערוכת יחיד ראשונה בגלריה אינדי לצילום בתל אביב. השבוע נפתחת ב"חללית" בתל אביב התערוכה "מתנגשים", שהיא משתתפת בה לצד אבנר בן גל, גיא ינאי ואחרים. לפני שנתיים נבחרה על ידי מגזין התרבות והאופנה הנחשב "דייזד אנד קונפיוזד" כאחת מעשרת הצלמים המבטיחים לשנת 2011. הבחירה בה הביאה לפרויקטים מעניינים, כמו שיתוף פעולה עם בית האופנה של ויויאן ווסטווד.

אבל יש גם חלקים קשים, מספרת אבסירה. למעשה, היא מעולם לא למדה אמנות כמקצוע במוסד ייעודי: תואר ראשון השלימה בספרות צרפתית ובהיסטוריה ותואר שני באמנות רב-תחומית, שניהם באוניברסיטת תל אביב. "אני רואה תמיד ניגוד ביני לבין אמנים אחרים, אומרים עלי ‘זאתי מהמגזינים'. כשנפגשתי עם גלריסטים בארץ, הרגשתי שאין לי את המטען שיוצא מבית ספר לאמנות. מצד אחד זה משחרר, אבל מצד שני אני גם קצת אאוט. אני לא פוליטית ואני לא מכירה את הברנז'ה. אני נתקלת בהבנה יותר גדולה בחו"ל; מבינים יותר, אני לא צריכה להתווכח, יש כבר דיאלוג".

האמנים שהיא עומדת עמם בקשר, לרוב באמצעות האינטרנט, נמצאים בעיקר בחו"ל. כך, למשל, הצלם הדרום-אפריקאי הצעיר ניקו קריז'נו, שיתף עמה פעולה לאחרונה בבלוג משותף של צילום המתפרסם בפייסבוק. הנושאים והמראה הכללי של הבלוג נראים נקיים ו"אירופיים" ומזכירים מגזינים של תרבות רחוב כמו "וייס". זו תרבות של עודף ויזואלי, היפר אקטיבי, הבזקי.

המפגש עם החוץ, דבר שכיח בעבור צלמים בדרך כלל, הוא "דבר שאני מנסה להימנע ממנו", אומרת אבסירה. היא מספרת שלפני פתיחת תערוכת היחיד שלה, התרגשה כל כך עד שנפלה ברחוב, נחבלה בשפה התחתונה ושברה שן. זמן לא רב אחר כך היא כבר צילמה את עצמה בבית החולים בצורה חושפנית.

למרות הכל, היא התעקשה להגיע באותו ערב לפתיחת התערוכה וחשבה לדבריה שאם תפרסם את התצלום של עצמה, תחסוך שאלות מיותרות על מה שאירע לה.

באחרונה היא יצאה לצלם סדרת תצלומי חוץ בלילות: צמחים, בעיקר דקלים וקקטוסים, המוארים באור מלאכותי. "אולי מפני שגדלתי בפאריס, הצמחייה בארץ מעניינת אותי ונראית לי תמיד כמו בג'ונגל. כאן לא חותכים מסודר עצים ושיחים. תראה את העצים האלה!" היא אומרת ומצביעה על כמה תמונות חדשות שלה, "הם כמו מ'ארץ יצורי הפרא'!" *

חושבת בצרפתית

 מיקום: רחוב אידלסון בתל אביב

 שטח: 18 מ"ר

 זמן: 7 שנים

"אני עדיין חושבת בצרפתית, זאת בכל זאת שפת אם שלי", אומרת ג'ניפר אבסירה, אבל מעידה כי חשה מועקה בתקופת המגורים האחרונה שלה בפאריס. "עבדתי קצת בשגרירות ישראל שם, בתרגומים. הייתי שם חצי שנה, ואולי פאריס העיקה עלי מפני שבאתי אליה מבחוץ פתאום. מצד שני, הרגשתי חיבור גדול אליה, אבל התגעגעתי לקולאז'יות של תל אביב. למשל, אני גרה פה ברחוב אידלסון, אבל שנייה מכאן - ברחוב אלנבי - זה עולם אחר. עכשיו, מאז התערוכה האחרונה שלי, אני יושבת ומנסה לדאוג לעתיד של עצמי. בדיליי. בעצם, רק בגיל 25 הבנתי שאני אמנית צלמת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו