בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך השתחררה ארה"ב מנחיתותה בפני הציור האירופי

מפורטרטים של ג'ורג' וושינגטון ועד תיאורי קרבות וציורי נוף. על הפתיחה המחודשת של הגלריות לאמנות אמריקאית במוזיאון מטרופוליטן בניו יורק

תגובות

היא נתונה במסגרת זהב מסיבית, בגודל המונומנטלי של ארבעה על שישה מטרים וחצי, ומוצגת כעת בגלריות המחודשות לאמנות אמריקאית במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק שנפתחו לאחרונה לאחר שיפוץ מקיף. אבל "וושינגטון חוצה את הדלאוור" של עמנואל גוטליב לויצה מ-1851 נוצרה בכלל בדיסלדורף שבגרמניה.

בראיון במוזיאון, המתקיים תוך כדי שיטוט בגלריות החדשות של הציור והפיסול, מסביר מוריסון הקסשר, יו"ר האגף לאמנות אמריקאית, שההבחנה בין אמנות אמריקאית לזו האירופית בתקופות שבהן עוסקת המחלקה (עד תחילת המאה ה-20) היא מעורפלת ביותר. "אמנם הציור צויר באירופה, אך לויצה חי בפילדלפיה כמה שנים ונושא הציור הוא אמריקאי. חלק מ'האמנים האמריקאים' נולדו בחו"ל ועבדו כאן, חלק מהאמנים שנולדו באמריקה חיו ויצרו את רוב עבודותיהם בחו"ל, כך שההגדרה מהי אמנות אמריקאית נתונה לפרשנות. למעשה, אי אפשר להפריד בין אמנות אמריקאית לזו האירופית. במובן זה, המטרופוליטן ממלא את תפקידו הלאומי-התרבותי".

באדיבות מוזיאון המטרופוליטן

"ציורים אמריקאיים נחשבו זמן רב לבנים חורגים ועלובים של אמנות אירופית, ועד אמצע שנות ה-30 אפילו לא זכו למחלקה משלהם במטרופוליטן", כתבה קרול פוגל ב"ניו יורק טיימס". "נדרשו למוסד זה כמעט 50 שנים נוספות כדי להקדיש חלל לגלריות לאמנות אמריקאית. אך מאז שנפתחו לראשונה, ב-1980, הגלריות האלה הן בין האטרקציות הפופולריות ביותר של המוזיאון, ומבקרים בהן כמיליון אנשים בשנה".

כעת, לאחר השיפוץ המקיף הראשון, מתפרשות הגלריות על פני קרוב לאלף מטרים רבועים ומציגות את מיטב הציורים, הפסלים והאמנות הדקורטיבית מאוספי המחלקה. פתיחתן היא השלב האחרון בפרויקט חידוש האגף לאמנות אמריקאית, שהחל לפני כחמש שנים ועלה כ-100 מיליון דולר.

פריצה מנהר ההאדסון

האמנות האמריקאית המוצגת בגלריה מתחילה עוד לפני מלחמת העצמאות האמריקאית שפרצה ב-1775, ואפשר למצוא כאן למשל פורטרטים קולוניאליסטיים שנוצרו החל בשנת 1730, כאשר ז'אנר הדיוקנאות היה מבוסס היטב בקרב המעמד הגבוה באמריקה. גלריה שלמה מוקדשת לציוריו של ג'ון סינגלטון קופלי, הצייר הבכיר הראשון שנולד באמריקה וגדול ציירי הפורטרטים של התקופה, שתיאר את הפוליטיקאים, הסוחרים העשירים והכמרים בני הזמן, את נשותיהם וילדיהם.

ציור נוסף מהתקופה, מאת הצייר מתיו פראט, "בית הספר האמריקאי" (1765), מתאר את הסטודיו הלונדוני של בנג'מין ווסט, הצייר הראשון יליד אמריקה שזכה לפרסום מחוץ לה. הסטודיו של ווסט משך אליו ציירים רבים מעבר לאוקיינוס, והיה לבית הספר המוביל לציירים אמריקאים, אף שהמלחמה המתקרבת מנעה מרבים לנסוע לאירופה ולקבל הכשרה פורמלית במסורת הציור האירופי.

באדיבות מוזיאון המטרופוליטן

הגלריה שבמרכזה תקופת המהפכה האמריקאית כוללת ציורים מהשנים 1776-1800 ובהם שלושה פורטרטים של ג'ורג' וושינגטון, מאת הציירים ג'ון טרמבול, גילברט סטיוארט וצ'רלס וילסון פייל. לצדם יש פורטרטים של פוליטיקאים ואנשי צבא, ציורים היסטוריים של בנג'מן ווסט, ועוד ציור של טרמבול שהוא תיאור גדול ממדים של ניצחון הצבא הבריטי בגיברלטר ב-1781, קרב שהיה חלק ממלחמת העצמאות האמריקאית.

הציורים ההיסטוריים, כמו הפורטרטים, מעבירים היטב את רגשות הפטריוטיזם וההרואיות של התקופה. סוגת הפורטרטים נותרה דומיננטית גם אחרי המהפכה, ובשלושת העשורים שקדמו למלחמת האזרחים - היא פרצה ב-1861 - הצטרפו אליה נושאים חדשים.

בגלריה המוקדשת לנושא זה נמצאים ציורי ז'אנר של סצינות ביתיות או כפריות של אנשי המעמד הבינוני והנמוך, יצירות מוסריות או הומוריסטיות המושפעות במידה רבה מהאולד מאסטרס ההולנדים, וכן מהדפסים פופולריים שנפוצו בצרפת ובבריטניה. ציור מעניין במיוחד, וגם יפה במיוחד, הוא "סוחרי פרווה במורד המיסיסיפי" של ג'ורג' קיילב בינגהם. הציור, שכותרתו המקורית היתה "סוחר צרפתי, בן תערובת", משקף מציאות נפוצה אז, של נישואים בין סוחרי פרווה לנשים אינדיאניות.

באדיבות מוזיאון המטרופוליטן

במקביל לציורי הז'אנר צמחה ב-1825 בארצות הברית, ובעיקר בניו יורק, "אסכולת נהר ההדסון", התנועה האמנותית הראשונה שהיא אמריקאית לגמרי. את התנועה ייסד הצייר תומס קול, וחבריה, שהיו קשורים זה לזה באופן רופף למדי, ציירו תמונות ריאליסטיות, מפורטות ואידיאליות למדי, של נופים אמריקאיים, תמונות ששאבו השראה ישירה מגילוי הטבע, שהיה בעיניהם מקור לחידוש רוחני וביטוי לזהות תרבותית ולאומית.

"הציורים שלהם לא דומים לשום דבר שצויר באירופה", אומר הקסשר, "זו היתה התגובה האמריקאית למסורת של ציורים היסטוריים אירופיים. ציורים היסטוריים כמו של לויצה לא היו אופנתיים כאן, אך טיפול בנוף של האומה העצומה החדשה הזאת, הנוף האינסופי, ריתק את האמנים והיה לגמרי ייחודי לאמריקה".

בתחילה ציירו האמנים את הנופים שסביב נהר ההדסון, והחל ב-1850 החלו לחפש השראה רחוק יותר מהבית, במערב ארצות הברית, סביב הקוטב הצפוני, בהרי האנדים, ואף באירופה. לקראת המלחמה ובמהלכה צברו ציירי האסכולה, ובראשם פרדריק צ'רץ' ואלברט בירסטדט, מעמד של כוכבי אמנות, שהיה חסר תקדים באמריקה.

באדיבות מוזיאון המטרופוליטן

ההמונים נמשכו אל הריאליזם המופלא של התמונות, שהיה מפותח עשרות מונים מזה שצילום יכול היה להשיג אז, והציירים שיצרו אותן ידעו להפיק מכך את המרב. הם הציגו את ציוריהם בתערוכות של ציור אחד בסביבה תיאטרלית, והמבקרים שילמו על כרטיס כאילו באו לצפות בהצגה חדשה.

את הציור המונומנטלי שלו "לב האנדים", שמוצג כעת בגלריות החדשות במטרופוליטן, הציג פרדריק צ'רץ' לראשונה ב-1895 בניו יורק בתערוכה של ציור אחד. במשך שלושה שבועות הגיעו יותר מ-12,000 מבקרים, שעמדו בתור שעות רבות ורכשו כרטיסים במחיר של 25 סנט כדי לצפות בפלא. אף שאין תיעוד של התצוגה ההיא, מסופר שהתמונה הוצגה בחדר חשוך שרק היא הוארה בו, בתוך מסגרת דמוית חלון. התצוגה נדדה לאחר מכן לבריטניה ולשבע ערים נוספות בארצות הברית, בסיבוב הופעות שנמשך שנתיים.

גם התצוגה החדשה מעניקה מקום של כבוד ליצירות. "וושינגטון חוצה את הדלאוור" נתלתה מחדש לאחר שנתיים של רסטורציה. למען הציור המונומנטלי נבנתה גלריה שתקרתה בגובה כפול מהרגיל, כדי שמספר רב של אנשים יוכלו לצפות בציור במקביל.

שמו איקס

האפשרות הגדלה לתור את העולם לקראת סוף המאה ה-19, לצד גישה מתרחבת להדפסים, תצלומים ורפרודוקציות, ומוזיאונים חדשים שנפתחו, שינתה את טעמו של הקהל האמריקאי, ואמנים החלו להתנסות בסגנונות שרווחו אז באירופה, בייחוד בצרפת, ופעלו והציגו משני עברי האוקיינוס. ציירים אמריקאים התחרו בעמיתיהם האירופים על פורטרטים מוזמנים מצד פטרונים אמריקאים.

ג'ון סינגר סרג'נט, שנולד בפירנצה להורים אמריקאים שנדדו באירופה, ופעל בפאריס, לונדון, בוסטון וניו יורק, היה אמן משיחת המכחול הווירטואוזית וכנראה אחד האמנים האהובים ביותר שמוצגים באגף. הוא מיוצג בגלריה עם שישה פורטרטים גדולי ממדים, שחלקם היו תלויים קודם לכן בגאון בגלריות לאמנות אירופית מהמאה ה-19.

באדיבות מוזיאון המטרופוליטן

הציור המפורסם ביותר שלו, שוודאי מושך רבים אל הגלריות החדשות, הוא "מדאם איקס (מאדאם פייר גוטרו)" מ-1883-1884. הציור הוצג לראשונה בסלון של פאריס ב-1884 וספג ביקורת חריפה בשל התנוחה הפרובוקטיבית של הדמות. סרג'נט, שבעקבות כך עזב את פאריס ללונדון, שמר את הציור עמו במשך יותר מ-30 שנה. לבסוף, כשמכר אותו למטרופוליטן, הוא ציין "אני מניח שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי", אך ביקש שהמוזיאון לא יחשוף את שמה של המצוירת. סרג'נט פגש את קלוד מונה בפאריס ב-1876, כנראה, ובסמוך לגלריה שבה מוצגים הפורטרטים הגדולים שלו אפשר למצוא את ניסיונותיו באימפרסיוניזם. לצדו מוצגות עבודות של אמנים אמריקאים אחרים שנמשכו לאימפרסיוניזם ויצרו בצרפת, כמו תיאודור רובינסון ומארי קאסט.

לעומתם, מעניין לראות את ציוריו של ויליאם מריט צ'ייס, אשר יצר אימפרסיוניזם אמריקאי באמריקה עצמה וצייר את הפארקים והחופים של ניו יורק ולונג איילנד. נושאים מקומיים העסיקו גם את חברי אסכולת אשקאן, אשר פעלה בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20. את החבורה הנהיג רוברט הנרי, ושמונת חבריה ציירו נושאים עירוניים ואת חיי היומיום בעיר. עבודותיהם הן האחרונות המוצגות באגף, אך מובן שאין זה סופה של האמנות באמריקה, שנהפכה לבירה האמנותית של העולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו