בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגבריות בעיני אורי גרשוני

אורי גרשוני מציג פרויקט צילומי שבמסגרתו נסע לכפר אנגלי כדי לבחון מחדש את המצאת הצילום ולחפש דמות אב

23תגובות

אורי גרשוני מציג פרויקט צילומי שיצר לפני כשנתיים, עת נסע לכפר לקוק במחוז וילטשייר בדרום מערב אנגליה. הוא צילם שם את האחוזה שהוסבה למוזיאון של ויליאם הנרי פוקס טאלבוט, מדען, בוטנאי, מתמטיקאי, מו"ל וצלם אנגלי, ממציא שיטת ההדפסה מנגטיב ואחד מאבות הצילום.

טאלבוט הוא זה שזכה, לאחר יריבות ארוכה ומסמרת שיער, ברישום הפטנט על שמו. הוא גם הראשון שהוציא לאור ספר צילום, "The Pencil of Nature" (46-1844), ובו הבטיח לקוראיו שהרישומים בוצעו באמצעות האור בלבד, ללא מגע יד אדם. "תמונות שמש" הוא קרא להם.

בשובו של גרשוני לאתר הוא מצלם מחדש מה שטאלבוט עצמו ראה וצילם לפני כ-160 שנה. מצלמה דיגיטלית שהוסבה לקמרה אובסקורה, כזו שמשתמשת גם בטכניקת ניקוז האור לנקב וגם בחיישן דיגיטלי, מאפשרת לגרשוני להחזיר את הצילום לאחור בזמן. הוא שב למושג החשיפה. לערך של המשך שלו. הוא שב למושג האור, לערך של הכמות שלו. כך מושב גם מושג הבן, ולצדו הערך של כיבוד האב.

התוצאה היא תצלומים אפרוריים, כתמיים, עכורים, ליריים ומלנכוליים, המדמים איזו מיושנות פיקטיבית, מגורענת, כמעט מאובקת, טחובה כנייר לח שנמצא ועבר פעולת הצלה. גרשוני מצלם בשחור-לבן את הסביבה הכפרית, את סורגי החלון הנחשבים לתצלום הנגטיב הראשון, גשר, כלי חרסינה על מדף, מראת שולחן בחדר השינה, שעון במטבח, ספרים, נופים ופינות.

הוא מצלם גם דיוקנאות של מר קונאגל המכונה במבי, ביניהם תצלום שלו, שוכב על מזרון חשוף המונח על הרצפה ושעון אל הקיר, ומאונן. התצלום הזה - "מר קרונאגל (במבי), שכוב" (2009) - הוא מפתח אפשרי של התערוכה. ולא, לא מפני שהוא וולגרי יותר, פרובוקטיבי או ארוטי בעיצומה של תערוכה לירית, מלנכולית, עדינה. לא מפני שהוא חושף אמת גדולה על הגוף, על התשוקה, על המכניזם העקר שלה. גם לא משום התעוזה לכאורה, כפי שמציע עמית קליגר בטקסט הנלווה, של עשיית הלא ייעשה, שפיכת זרע לשווא.

התעוזה של צילום הגברים המאוננים, שהופיע גם בתערוכותיו הקודמות של גרשוני ובהרחבה, טמונה בהדדיות המורכבת המתקיימת בהם בסוגיית השליטה העצמית בכלל ובהקשר לצילום בפרט. צילום אקסטזה, שיא, טרנס, הוא צילום קו הגבול של ההסכמה החברתית והפרטית, מעין רנטגן נפשי, הדמיית התגברות על הכימיה והאופטיקה, על הרציונליות של מפעל הצילום עצמו. מכאן גם תענוג הצפייה בו, על החרדה שמעורר הפער בין מה שהעין המוגבלת רואה לבין מה שמתחולל שם במציאות, ההבנה ששניהם, התענוג והחרדה, כרוכים בתלותיות.

מתחילתו של הצילום, הלוא הוא ההמצאה הגדולה של המודרניות שחלשה על המציאות וגברה עליה, הוא התנהל בשתי חזיתות מקבילות. צילום רשמי, תקין, ראוי, והצילום האחר, הלא חוקי, המחתרתי, האסור. תצלומי העירום הראשונים הם פתייניים, גרסאות פורנו קדומות שמטרתן ליבוי יצר, תיעוד יצר. מותר האדם, בריאות השפה המגוונות שלו וסקרנותו האינסופית הלכו יד ביד עם קופיותו הגמורה, עם התענוג הסאדו-מזוכיסטי, הבז למושג האדם ושואף להוכיח שאינו אלא גוף. התיעוד של מין ומוות במופעיהם הגופניים בלבד, כאופן המוחלט, הסופי של האדם, מצוי אם כן בבסיס הצילום, בתשתית ייסודו.

דרך עיני האב

גרשוני גם מצלם את המצבה של טאלבוט. התצלום, "אפיטף - לזכרו של ויליאם הנרי פוקס טלבוט" (2010), הוא עבודת מפתח נוספת. הוא חושף במלואה את אווירת המסע, שהוא למעשה עלייה לרגל אמונית, את חיפוש האב (המייסד, המחוקק, הכל-יכול, בעל הזכויות כולל זכות הראשונים, מלך השמש).

בתערוכה קודמת גרשוני גאל מאנונימיות תצלומי חובבים, קרא להם "דימויים יתומים כאלה, חסרי אבא ואמא" ואימץ אותם, כגואל "מתוך בית היתומים של מרחבי הרשת לתוך איזו משפחה ביולוגית". כעת הוא "מחפש את הקיום והנוכחות של האבא הביולוגי בחיים שלי, דרך החיפוש אחר אבות מאמצים חלופיים".

זו, אם כן, פעולת הקדשה, הערצה, יגון על העדר אב כחלופה, איוש מלא של עמדת הבן-החניך, כלומר של עמדת היורש, נטול הסמכות. זהו הפן הנדיב בלבד, המוריש, המרעיף הדדית, של היחסים האדיפליים, הפן שבו בכולם מפעמת הפעימה ההיסטורית, לכולם יש עיניים, הם רואים ומראים בנדיבות ואף אחד אינו מסורס.

מצוות כיבוד אב בלי התגברות על קונפליקט, בלי תסביך אדיפלי, בלי תשוקת רצח אב, היא בנאלית, משעממת. ללא אשמה וחרדת סירוס, ללא המוטיבציה לשינוי שיטת המשטר, היא נותרת כפעולה מסורתית, שמבטה מצועף ומאגי ביחס לישן באשר הוא ישן. במלים אחרות, רדיפה אחר אבות חסרים או חלופיים היא גרסה ילדותית להבנה שהעדר אב הוא התנאי של האמנות.

המבט העכשווי של גרשוני אינו מבקש לעצמו כוח מנכס ובוודאי אינו מאייש את פרסונת המורד. אם כבר, להיפך - סלח לי אבי כי חטאתי ועברתי לצילום דיגיטלי. אבל זהו חטא טכני, לא רציני, משום שמושא המחקר של גרשוני זהה לשל האב המייסד; הניסיון הוא לראות מבעד לעיניו, להיכנס לנעליו בלי להחליף אותו. מאחר שאין חתירה תחת היסוד המארגן של האבות, יש קבלה ואישרור של דור המייסדים והתבצרות בשושלת יוחסין של צלמים (ראשונים ואחרונים). זהו דיוקנו המורחב של הבן הנאמן, על פרקטיקת הרקונסטרוקציה הברסלבית שלו, התרה אחר דמות מאצילת תוקף. וכאן, במתח שבין שני התצלומים הספציפיים - במבי המאונן והמצבה של טאלבוט, מוות קטן ומוות גדול - מצויה איכותה של התערוכה.

מאחר שזהו דיוקן מורחב של הבן כמי שזקוק לאב מנחם ומתגעגע אליו, הרי מסע החיפוש אחריו מתקבל כהעצמה נרקיסיסטית במרחב, כשלוחה של העצמי, כהרחבת תחום האוננות. באופן דרמטי ניתן לתאר זאת כהומאז' לתולדות הצילום שמייצר בעצם כיווץ זמן א-היסטורי, קיפולו ואיחודו בקסם האזוטרי של הצילום, ברגע האורגזמה. הדבר שבמבי עושה (שנמרח מול עינינו בוויש ציורי, עקב השימוש הטכני המכוון בצילום שאינו יכול לתפוש את הקצב שלו, את התנועה שלו, את השפשוף) מכונן את עצמו בדיעבד כנמען הגדול, המיטבי, של הצילום, הלוא הוא לוכד החלומות הגדול בעולם. הוא חושף ומגלם את כוונתו הסודית-הגלויה של הצילום מאז ומתמיד ללכידת דיוקנאות של מושאי תשוקה. הוא גם מה שמציל את השימוש במכשיר הצילום הישן-החדש - האמור לתפקד כמכונת זמן המתיכה עבר והווה, בלי שתלווה ברדיפת רוח האב - מנוסטלגיות מוחלטת, מאסתטיציזם.

ההדדיות בין הצלם למצולם - כביכול האחד בשליטה והשני מאבד אותה אך המאבד הוא כהן הטקס ואילו הצלם הוא נמענו המשתוקק והלטנטי; הטרנס הסימביוטי של הבנים המשתקפים זה בזה - ההדדיות הזאת מבטיחה לאב שעדיין נמשכת המורשת של גברים תחת השמש.

אורי גרשוני: "השמש של אתמול". גלריה שלוש, מזא"ה 7 תל אביב. שעות הפתיחה: ימים שני-חמישי: 11:00-19:00, שישי 10:00-14:00, שבת 11:00-14:00. עד 23.6



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו