בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלא-מודע כמחסן גרוטאות

שלושת המיצבים ב"שרידים אורבניים" של גילי אבישר נוצרו לאחר הסתגרות של חודשיים בגלריה, אבל התוצאה היא קלישאית ונטולת אירוניה

20תגובות

גילי אבישר מציג שלושה מיצבים, תולדה של העתקת הסטודיו ושהות בת חודשיים בחלל הגלריה. המיצבים אמנם אוטונומיים ויכולים להיחוות בנפרד, אך גם מצויים בזיקה חומרית ורעיונית. אבישר בונה עולם תיאטרלי העשוי רובו ככולו מקרשי בניין שחוברו יחדיו ונצבעו. המראה הכללי אקספרסיבי, גרוטאי. זהו פיסול שנוצר מגיבוב, מצירוף מרושל ביחד, המבוסס על ערימת ערמות עד לכדי הצטברות דימוי פיגורטיבי הניתן יחסית לזיהוי.

אף שהקרשים כנראה נלקחו במישרין מהמציאות ואינם רק סימול שלה, אלה "שרידים אורבניים", ממש כשם שהדיקט ייצג בתיזת "דלות החומר" של שרה ברייטברג סמל את התל אביביות, בעוניו המסמורטט והלא-הרואי, בפרוזאיות הלא-כנסייתית שלו.

האזור הפיסולי הראשון נוצר באטימת מרפסת הגלריה בלוחות דיקט ושאריות עץ, החוסמים את האור ואת הנוף. במרכז הדיקט פעור חור שממנו משתלשל כלפי פנים בד קפלים ארגמני ענק, דמוי וילאות תיאטרון. אולי זאת שמלת נשף ענקית שמפלי הבד שלה נשרכים על הרצפה כשובל, אולי לשון אדומה משתלשלת. הדרפריה (מפל הכפלים), מלבד המראה הפיסולי הדרמטי המתקבל כמעט בהכרח מדימויי צניחה והישמטות, היא גם "השמש של שעת דמדומים השוקעת בקו האופק וזולגת לתוך חלל הגלריה", כדברי האוצרת סלי הפטל-נווה, בטקסט התערוכה. מולה יש גם מעין דימוי זריחה או אולי מערך כוכבים.

בקצה הגלריה מוצבת מסגרת עץ עגולה גדולה וחלולה שעליה שרשרת נורות, המזכירה דוכן ביריד או מראת איפור באחורי הקלעים של התיאטרון. אולי חישוק קרקסי עולה באש. בתוך המסגרת, היכן שאמור להשתקף דימוי המראה או להבדיל, היכן שאמור להתייצב הברווז בו צריך לירות או בעל החיים האמור לזנק דרך אש, מוקרנים דימויים מתחלפים ממקרן שקופיות. נראה בהם האמן בתהליך העבודה, מסתגר עם אובייקטים, חושף את שלבי העבודה המוקדמים, אלה שאינם מוצבים לבסוף בתערוכה. "זו הצצה לתוך הארכיון הפרטי של אבישר

בו מתועדת הארכיאולוגיה של עבודתו", כותבת על כך הפטל-נווה.

את רוב שטח הגלריה תופש המיצב המרכזי, במת תיאטרון מאולתרת בת שלושה קירות דיקט, צבועה בכחול, ובמרכזה תבליט עגול לבן, מין מדליון גדול, כמו דימוי ירח בהפקת מסכת בית ספרית, שתחת אורו הדל ניצבים בצפיפות פסלים שונים, כמאכלסי בית בובות מוגדל בסוף יום משחק: פרש על סוס נושא דגל שהוא בעצם סוסעץ ילדותי; חולצה בהדפס מנומר שצמודה אליה מסכה התלויה על כידון כמעין דחליל או כראש אויב מקורקף הנישא אל על; שברי רהיטים ממוסמרים לשאריות קרשי בניין או כאלה המצויים מאחורי נגריות, צבועים באופן גס, מטפטף, בצבעי יסוד ילדותיים, בעיקר ירוק ואדום. לחלקם צמודות כתפיות כך שהם נראים כתרמילים או מכשירי קשר צבאיים. רובם נראים כקוביות משחק, כפרפרזה עצית על פיסול בפסולת בגני ילדים, בנוסח הדבקת קרטוני נייר טואלט לקופסת טישיו ליצירת עיר לבנה.

רכיב נוסף במערך הבימתי הוא וידיאו המוקרן בטלוויזיה קטנה. כאן מצולם מתקן צבוע צהוב המוצב אופקית כנדנדה (נדנדת חיינו?) או כמאזני שקילה. מונחים עליו חלקי עץ שונים, חלקים שפורקו מעבודות אחרות של אבישר, והם מפעילים משקל ומשקל נגדי. פעולת השקילה מסתיימת כשכובד של צד אחד מכריע את הנדנדה כולה, היא מתפרקת ונופלת, וחוזר חלילה. המראה הכללי הוא של ג'אנק-יארד בסגנון קלאס אולדנברג המוקדם מאוד, עם נטייה קלושה לכיוון המרצבאו של קורט שוויטרס.

אבל מלבד תקדימי אמנות פלסטית בנוסח שנות השישים, המערך כולו דומה בייחוד לשאריות של הפקת קבוצת חובבים אקספרסיבית, מעין תיאטרון הבקתה המאמין באקזיסטנציאליזם ובקוליסות, לפני או אחרי העלאת "גן ריקי" של דוד גרוסמן או "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג - אבל בשום פנים ואופן לא "אמנות" של יסמינה רזה. אולי אלה שאריות של יריד יום א' או התוצאה מעוררת הגאווה ההורית של הפעלה חינוכית בנושא חיות דמיוניות לצורך קישוט מסדרונות פדגוגי בעל גוון אקולוגי (השתמשנו בפסולת שמצאנו בבית ובשכונה).

מדוע צריך היה אבישר לשהות כחודשיים בגלריה? "במטרה ליצור סביבת עבודה אינטימית, בה יוכל לשמר את הרצף האורגאני של תהליך היצירה לתוך התערוכה, מבלי לאבד מהאותנטיות המאפיינת את הנעשה בין קירות הסטודיו", כותבת הפטל-נווה. אלא שהפעם זו האמונה במאגיה, בעוצמה הגלומה בשהות בגלריה כלשעצמה, מבלי שתהיה נוכחת בתוצרים, כאיזו מנטרה מהפנטת עבור הצופה מעצם אמירתה בלבד, המכוננת מחדש יחסים מסוכנים בין אמן לקהלו. האמן ינהג כאלכימאי (יתנזר, יעבור תהליכים גופניים ומנטליים, יזרז וישלוט במטמורפוזות של חומרים, יהיה אותנטי), והזולת יתפעל.

זוהי חזרתו של מודל האמן היצירתי, המראה לעולם את מרכולתו הסימבולית, זה שמבין אמנות כצורת תקשורת לא מילולית בלבד, או כשדר חד-סטרי על החוויה וההתנסות. כבובנאי, אבישר "מבקש להפיח רוח חיים באובייקטים דוממים", וגם בכך יש מין תיאטרליזם רומנטי מיושן. האדם המנפיש בנוסח נתנאל המתאהב באולימפיה ב"איש החול" של הופמן, הוא אנלוגיה חבוטה למעשה האמן, זה שבריטואל מיסטי, פרטי מאוד, שאת משמעויותיו יחלץ המומחה, מייצר דימויים כלאיים שממזגים בין החי לדומם, בין האנושי לחייתי, בין האנושי לטכנולוגי.

"אחורי הקלעים", אם כן, משולים באופן טרחני ללא-מודע. בפשטות, זו אינה אמנות רפלקסיבית אלא פסיכולוגית. ניו-אייג'ית אפילו, במוטיבציה שלה לחזיונות קוסמיים. חולשתה העיקרית היא אווירת ההתלהבות מבינתחומיות ומשילוב אמנויות העולה ממנה. ובכן, דימוי אחד של שקיעה, אחד של זריחה לוהטת או קונסטלציית כוכבים, ירח אחד. כשבתווך, תחת גרמי השמיים - כל העולם במה והחיים הם קברט. אלה, כך מסתבר, "מסמלים את מעגלי חייו של אבישר: האני, הסטודיו והעולם מחוצה לו".

מול האימאז'יזם החשוף, הגולמי, הבנאלי כל כך, משולל האירוניה והשואף להבעה אותנטית הזה, נצברת תחושת מבוכה. יש בתערוכה ממד אילוסטרטיבי חזק, לא משוכלל, הנשען על עולם דימויים שחוק וגם אינו מבצע בו מעשים מגונים. יש במה, יש תפאורה ותאורה, ואילו המחזה - דל. *

גילי אבישר, "שרידים אורבניים". אוצרת: סלי הפטל-נווה. גלריה קהילתית לאמנות עכשווית, מרכז קהילתי נוה אליעזר, ששת הימים 6, ת"א. שעות פתיחה: יום שלישי, 10:00-13:00; ימים רביעי וחמישי, 17:00-20:00. עד 29.6

אלעד שריג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו