שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב
גליה יהב

"הכפר מעוגן בתקופה של ארץ ישראל היפה, ארץ ישראל העובדת", סיפר האמן עדי נס לקובי מידן בתוכנית הטלוויזיה "חוצה ישראל", "הוא מטפורה למדינת ישראל ­ - מקום קטן שקם אחרי טרגדיה". הארץ והמדינה, הטרגדיה והעבודה הם אכן החומרים המשמשים בערבוביה בתערוכתו החדשה. נס בנה תפאורת מושב בסגנון נהללי, ליהק את תושביו (תלתלים ושפמים, קמטים בזוויות העיניים של חיים תחת השמש), הלביש אותם בבגדי עבודה כחולים והציב אותם בעיצומן של התרחשויות נרטיביות פרומות ­ גם קונקרטיות וגם מיתולוגיות.

כבר בכניסה לגלריה תלוי דיוקן גדול ומלודרמטי של שרוליק פתייני, תלתלי דבש ושפתיים בשרניות, עיניים חצי עצומות, בעלפון-תשוקה או באטימות-חושים. צעירים, שתי נערות עירומות לגמרי ושני נערים בתחתונים, יושבים בבור-מים בנוי, משתכשכים במים, אולי קרה משהו ביניהם ואולי תיכף יקרה. שלושה צעירים בבגדי עבודה מחזיקים תיש ומבוגר עומד מעברו השני ­ אולי פוקד עליהם ואולי מונע מהם דבר מה. צעיר מביט על מבוגר משופם, חקלאי או קברן, המחזיק את חפירה. שרוליק נוסף מציץ לתוך דוד-פח המצולם מבפנים. שיחת גברים סביב שולחן מאולתר בחצר הסגורה בגדר חיה, במרכזם מספר-סיפורים עיוור, מבטו הריק נישא אל על. מקהלת חובבים עומדת בשתי שורות, הם קפואים בפיות פתוחים, אולי מסכת חג ואולי קינה. צעיר מחזיק תרנגול לבן גדול ברגליו, כף ידו הפנויה כבר חצי מאוגרפת לקראת מליקה, כמו מודדת גודל צוואר מדויק.

צילום: עדי נס

"מתחת לפני השטח, ירוק ככל שיהיה, קורים דברים", נכתב בטקסט הנלווה, המצהיר שהכפר של עדי נס הוא "תמצית הישראליות (...) מקום המייצג את ישראל ואת התהפוכות שעברה מאז היווסדה ועד ימינו".

לכאורה, תמיד עסק נס בבדיות, פנטסיות, סביבות משוחזרות וסצינות פיקטיביות, הדומות מאוד למקבילותיהן המציאותיות, או מזכירות סצינות ומצבים ידועים, ושתל בהם הסטה כלשהי. כך יצק במורשת הקרב הישראלית מתח הומוארוטי וכך בנה תמונה של ישראליות מזרחית. הפעם הוא שותל במדומיין הקולקטיבי שוב ושוב את דימוי התום בעיני עצמו, שהאיפוק השקט והריסון שלו כמו מועצמים באמצעות הראוותנות המובנית באופן הצילום. האם זו קריאה מחדש בטקסט החלוצי, הציוני? האם הטענה היא שישראל העובדת אובדת?

מעבר לנדושותה של הטענה, נראה שהתערוכה דווקא מבקשת לבצע פעולת החייאה, שבמסגרתה גם רגעים קטנים, יום-יומיים, מתקבלים כנשאי גרעין מיתי, תנ"כי, או כזה של תולדות האמנות. זו השגבה והסמלה מחדש כך שערכי תנועת העבודה יתאימו לערכי הפקות האופנה או להיפך. האיקוניזציה של ההתנהלות הכפרית, שממילא נושאת מטען אלגורי חזק, היא אמנות המסחטה הרגשית.

צילום: עדי נס

נס משחזר את הנרטיב ההגמוני ­ הפצע הוא נותן התוקף, הזכות, הבעלות. זו הצריבה התודעתית של הישראליות בעיני עצמה. מהן תכונות הכפר התמים הזה? הכפריות היא עממיות שורשית כזו, לא טכנולוגית, הזמן לא חל עליה, לא נגע בה. אם יש בה תבונה הריהי תבונת כפיים. היא לא רעה. אלימותה חקלאית ביסודה, מתגוננת מפני טורפים בסגנון "השכם להורגו" (מליקת עופות ולכידת עטלפים). היא קשורה לאדמה ולאקלים, לריחות ולרוחות.

הכפריות פטריארכלית, נענית לקוד השבט. אבות. אמהות. מיטב בנינו ובנותינו. כולם דומים זה לזה. זר לא יבין זאת. הכפריות מונוליתית ואינה מכילה אחרויות. בכפר אין כסף, קומבינות, פועלים זרים. תנאי המחיה מובנים מאליהם. אין זו התנחלות, ושייכות הטריטוריה אינה מוטלת בספק. זה מקום ש"הנופים בו ירוקים, השדות נרחבים והעצים פוריים", כדבריו של נס.

מהם הדברים הטעונים תחת פני השטח הפסטורליים? האם זו נוכחות הרפאים המענה של הכפר המקורי, הלא רשום, שאותו גזלו ועל שוד האדמות כיסו, נוכחות שמאיימת על תושביו בטענה ש"אנחנו שנינו מאותו הכפר"? לא. זהו כפר ש"יש בו גם שכול, ועיניים עצובות, ונערים שיש מי שיגידו שהם יפים פחות".

אדונים רגישים

"הבשורה" הוא ללא ספק התצלום החזק בתערוכה, היחיד שעלילתו אינה מרומזת והפטישיסטי ביותר מביניהם. זו אינה בשורת לידה כי אם בשורתה של קצינת הנפגעים, המניחה יד על זרועה של אם קפואה.

נס ממחיז מסכת תיאטרלית אנטי-אינטימית על הנראױת המפוברקת של רגע פרטי, שאפילו צלמי פפראצי נמנעים ממנו. שוב, כרגיל באמנות, בשירה, בספרות ובקולנוע העבריים "של פעם", אדוני ארץ רגישים עקדו באין ברירה את מיטב בנינו המיתיים, פרצופים שלוהקו מסוכנויות ניצבים והועמדו בפוזות עלילתיות-מרומזות כבמיטב פרסומות מוצרי הגבינה הנחבצים בזרוע חזקה וביד נטויה.

עדי נס, "הבשורה"

היחס ההפוך בין התיאטרליות רבת ההבעה של הניצבים החסונים או הענוגים, לבין האמירה השחוקה והאנמית של הבמאי-צלם על אודות מה שרוחש לו תחת הירוק, יוצר תצלומים ריקים (נהוג להתלהב מקפדנות הבימוי המדוקדק של נס, כמו היתה יכולתו לשלוט באמצעים ובסט איזה פלא לא סביר, או לפחות הישג אמנותי מלא אמירה).

המתחים החותרים תחת ערכי המשפחה הבלתי מופרטת והמורחבת שלו הם מהבנאליים שיש, בעצם חומרי איחוי וליכוד, שמתקיימים כולם באותו דיאלקט, של קלישאות קיטשיות. מאחר שהתערוכה כוללת פריימים המתעקשים להראות עניינים פרטיים, המוצגים כסודיים או כמלאי חטא, כסמלים גדולים לדבר מה גדול מהם, כולה נשענת על ריגושים זולים. למשל, תצלום הגברים בעליית הגג הלוכדים עטלפים, שהם סמל לפחדים, חרדות ויצרים אפלים, לדבריו של נס. עליית הגג, כמו הדוודים והבארות הבנויות, היא מין לא-מודע אפלולי וגם לשכה אפילה, המזכירה לנו את מלאכת הצילום כמוציאה לאור, וכל זה בסיטואציה הרומזת לכך שגברים הם טורפים ליליים.

הכפר, כלומר עדי נס, שבוי בטקסים שלו עד שלא שם לב לכך שהם עשויים מהפרזת המובן מאליו באופן סכריני. כך נבנית תמונת מיקרוקוסמוס הומוגני, בדלני, עסוק בעצמו, דומה לעצמו. זהו יקום פשטני עד וולגרי, מתקלף במהירות שיא מסודותיו, פוער חטאיו, חושף את טווח עלילותיו האפשריות (שכן, אצל נס תמיד מוצב פיגום סצינה, תבנית המאפשרת מילוי בכמה תכנים מתחרים מקבילים, בעלי מעמד זהה).

המלודרמה המבוימת, התיאטרלית כל כך, הנשענת בכבדות על דימויי יסוד במיתולוגיה, גם קלושה וגם מסורבלת. הדרמה בתצלומים חסרת חיים, עסיס ואנושיות, הם מלאכותיים, מעושים ונטולי ספונטניות, ולכן יכולים לייצר בעבור הצופה רק היקסמות פתיה ושום הזדהות. הצופה של נס מכווץ לדרגת צרכן האשליות והאלגוריות הכלליות. המרחב אשלייתי. זהו לוקיישן היוצר זהות מוחלטת בין המשפחתי ללאומי ולמיתי, צף בלימבו, בזמן דמיוני, נצחי, ממלכה שקפאה ביגונה, באבל על עצמה. זו ציונות חסרת גבולות וטרנס-היסטורית ששפתה הצילומית היא ריאליזם סוציאליסטי מלוקק, ההופך כל מתח פוליטי למוצר חברתי סינתטי. היא נחווית כקו הסברה שעשוי לנקוט תועמלן גאה של משרד החוץ בבואו אל יהודי התפוצות או אל "ידידי ישראל" המוטרדים.

נס מעולם לא היה אמן ביקורתי במובן החריף והבוטה ותמיד עסק בנושאים ממלכתיים מוסכמים, בסמלי ענק שאותם הטעין מחדש במתח מסוים. נדמה שדווקא משום שמעולם לא יצר איקונוקלאזם יסודי, התקבל בהשתאות אצל הזקוקים להחנפה עצמית על מידת פתיחותם, ובעבורם יצר תערוכה שהיא מין שיר יום זיכרון מצולם. הפעם לא רק שלא סדק בעדינות תמונת ישראליאנה מרוצה מעצמה, הוא בפירוש משקם את הפנטסיה על אודותיה. אם לפנים עסק באחר, כעת הוא עוסק באחד ­ בלאומיות הראוותנית המדמה לעצמה שהיא עדיין אותה כפרייה פרובינציאלית, המוכנה להודות בכך שהיא "אוכלת יושביה" כמוסרת מספר אישי בלבד.

עד נס: "הכפר". גלריה זומר, שד' רוטשילד 13 תל אביב. שעות הפתיחה: ימים שני עד חמישי 10:00‑18:00, שישי 10:00‑14:00, שבת 11:00‑13:00. עד 28.6

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ