בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אי אפשר לחזור לגן עדן

אירועים נשגבים לצד רגעים קטנים מאפיינים את התערוכה של פבל וולברג בגלריה דביר

8תגובות

במקביל לתערוכת "התחפשות" במוזיאון אשדוד, ובמידה רבה כהרחבה וכהמשך לה, מציג פבל וולברג סדרת תצלומים בגלריה דביר. אלה תצלומי שחור-לבן, חמישה בלבד, שצולמו במצלמת האסלבלד אנלוגית, המאפשרת חשיפה בו-זמנית של שני פריימים וסריקתם לכדי תמונה פנורמית רחבת היקף.

זהו סוג צילום בעל ממדים אפיים, המשנה את הדגש מדמות האדם לנופיות ולמרחב ההתרחשות. יש בו, כותב בקטלוג התערוכה באשדוד האוצר משה ניניו, "מעבר מקומפוזיציה המושתתת על מחוות של דמות אנכית, ומדרמה המועצמת על ידי קומפוזיציות אלכסוניות, אל ארגון נתונים אופקי הנמתח בין מוקדי עניין מרכזיים ומשניים, מגוונים ופזורים, שתנועת המצלמה מתניידת ביניהם ברצף מתפתל של מרחב וזמן".

בחמשת התצלומים פני השטח גלויים וברורים, ובכל זאת מתקבלת תמונה טורדת מנוחה, שאין בה יישוב הדעת. חיות ענק קדמוניות, ממותות ודינוזאורים גדולים מפיברגלס בנוף מושלג על רקע חורשה יוצרים תעתוע זמנים ומרחבים כפול ("ברלין", 2010). המראה הטבעי, הריאליסטי, הן של בעלי החיים והן של הטבע שהם רועים בו, מבלבל לרגע, כאילו היה זה תצלום דוקומנטרי של ספארי. גם על הפער בין עידן המזוזואיקון לעידן המצלמה קשה לגשר - הזוחלים נראים אמיתיים ואילו החורשה שמאחוריהם נראית כמסך בסטודיו צילום.

באופן מוזר, התצלום דומה להפליא לתצלום "משה, תחנה מרכזית תל אביב" (2012). דמות מחופשת למשה רבנו, כפי שהתקבל באיורי ספרי ילדים ובתולדות האמנות, עם זקן לבן וכתונת, חבל למותניה ולוחות הברית בידיה, ניצבת מעל אירוע של מהגרים, אולי מסיבה, אולי הפגנה, אולי אסיפה דתית. התצלום מצליח ללכוד את מורכבות מעמד הר סיני - נראים הרמקולים והמגברים, האנשים מחוללי ההמולה, ובכל זאת, בו בזמן, מתקיימת בו דממת "צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה". במעמד הר סיני של וולברג רואים את הקולות; שרשרת עצי נוה שאנן נראית כענן סמיך המקיף את האירוע, ואין אפשרות לראות בעדו. המצולמים אכן קיימו את הנבואה "כי תבואו אל הארץ", אך הוא, משה המתחזה, לא עומד בהבטחתו כי "היום הזה נהיית לעם".

בתצלום שלישי מגיח אל ההווה עוד אלמנט מן העבר, באופן הנחווה כהשתלת זמנים בלתי אפשרית. על בימת מועדון, לצד דמות-צללית המרימה ידיים כסוגדת, מוצב אריה, אבזר-חיקוי לזה של דיסני מ"מלך האריות", הנראה הרואי על רקע ספוט עגול, כאילו ניצב על ראש צוק מול הירח. סביבו רוקדים הסוגדים לבמה, כמי שעדיין או בכלל לא קיבלו את התורה, מריעים לעבודת אלילים, כמו בני האימפריה הצופים בגלדיאטור ובאריה בזירה ("האומן 17, תל אביב", 2008).

בשלושת התצלומים מוצגים אירועים נוראיים ונשגבים - זוחלים בעלי דם קר הנכחדים בשלג, מעמד הר סיני והבחירה בעגל הזהב. בשני התצלומים הנוספים מצולמים דווקא רגעים קטנים, פעוטים - באחד, ילדה מחופשת ליפאנית, בתחפושת תמימה של בת עם אחר בזמן אחר, על בגדיה המסורתיים והשמשייה שביד ("חברון, פורים", 2012). היא יושבת על אבן רחוב עגולה כמו היתה אצבעונית על מסלעה בלב גינת זן. על הקיר מאחוריה ציורי קיר של הרב עובדיה והרבי מלובביץ' פונים זה אל זה במעין שיחה פיקטיבית, מימינה מתקן למחזור בקבוקים ומשמאלה פוסטר קרוע למחצה לציון "עשר שנים לרצח הקדושים בנימין זאב כהנא ואשתו טליה". מצדו השני של הפוסטר עומד יהודי חרדי כאורב לה, לצלם, לסיטואציה.

בתצלום השני, חמישה גברים מסבים לשולחן בחצר ("חוות מעון", 2012). הריהוט וכלי האוכל מאולתרים וחד פעמיים, כראוי למצויים מחוץ לחומרנות, מחוץ לסדר החפצים. הם עובדי המקום, מחופשים לרוחניים, לעוסקים בעבודת אל יסודית, מעמיקה, אותנטית, שאינה מתחפרת בתפאורות. אחד מהם הוא טולסטוי של ממש.

בכל התצלומים מתקיימים עירובי אקטיביות ומנוחה, טבע דומם ואקשן, סטטיות וכאוטיות. אלה יוצרים מתח שבעצמו מצוי בהנגדה לפורמט הפנורמי-הנופי הנינוח, המייצר השקטה והרחקה, האטה ויישון סינמסקופי ברוחו. בכולם המשטר, הסדר, החוק וההכרח נושפים בעורפן של סיטואציות פרטיות. אבל גם הסיטואציות הפרטיות הן פרפורמנס פוליטי המורכב מתפאורה, מגרפיטי, מלוחות ברית, מפוסטרים, הלוא הם אבזריו האידיאולוגיים של האדם, מסריו, דרישותיו ואמצעי הצעקה שלו.

מתקיים בתצלומים אלה שעטנז תרבויות, אי התאמה כרונולוגית או כרונית. אלה יקומים שהתקפלו זה לתוך זה, הם דרים בכפיפה אחת אבל ללא חיכוך או מגע. לוחות זמנים קורסים זה לתוך אירועיו של זה בתצלומים המתקבלים כמכונת זמן שיצאה מכלל שליטה, כחזרה אל העתיד שהתערבה במהלכים ושיבשה את ההיסטוריה, כחור תולעת.

הישראליות של וולברג היא מקבץ שבטים החיים ביקומים מקבילים ובו זמניים. הם, אגפי ישראל למיניהם, אינם פועלים באותן מערכות ייחוס. אנחנו רואים את מופעי הישראליות באותו מרחב אך הם אינם מתקיימים באותו זמן, כלא נענים לתכתיבי אותה תקופה. זו הגרוטסקה של עירוב שאינו עולה יפה ובכל זאת מתחולל בשיא המרץ. אלה תצלומי מופת של אנכרוניזם מושלם, שבמסגרתו גם השחור-לבן מסייע לשיבוש הכרוניקה, בסייעו לכונן הן את אפקט המסמך הדוקומנטרי והן את האפקט המלאכותי-האמנותי.

לעומת התערוכה במוזיאון אשדוד, מרובת התצלומים ומלובת היצרים, התערוכה בגלריה דביר כבויה מעט. וולברג משוטט במחוזות טעונים ומנכיח אותם. הוא אינו הראשון במעשה זה. יתרונו על אחרים הוא (גם) בתחביר שהוא יוצר בין המקומות, עולמות גבריים אלימים. חמש הצלעות המרחביות של התערוכה - ברלין, התנחלות חוות מעון, התחנה המרכזית בתל אביב, חברון ומועדון האומן 17 - הן מרכיבי התחביר.

הצלעות האלו נחוות כחמש תצורות מטפוריות של חוץ לארץ, ארצות ניכר, שטחי הפקר, שבהם ההתנהלות מחוץ לכרוניקה פורמת גם את ההתנהלות המרחבית ההדוקה מבחינה נרטיבית, הסדורה, הלוגית, לטובת החיפוש אחר המופלא ולטובת אבולוציה מפלסטיק. יש בכך עונג אנרכי יסודי. חבל איפוא שמוצגים רק חמישה תצלומים, בחלל שאפשר היה לדחוס בו עוד כמה מופעי מופרכות משובחים כאלה, ולהגיש תערוכה מפורטת יותר, מלאה, שאינה רק אירוע לוויין לתערוכה המוזיאלית המקבילה.

פבל וולברג - "עבודות חדשות". גלריה דביר ביפו (ניצנה 11). שעות פתיחה: ימים שלישי, רביעי, שישי ושבת, 10:00-13:00; חמישי, 16:00-19:00. עד 14 ביולי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו