בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

אלישבע לוי נסוגה אל הפלאי

אלישבע לוי מציגה מערך ורדרד-פסטלי, מבריק-זוהר, הנשען על מקסם האשליה. ההתעקשות על מעין נשגב ילדותי משקפת נסיגה אל הפלאי והאקראי

10תגובות

מסך כסף גדול ניצב במרכז הגלריה, מתוח באופן רופף על מסגרת ברזל גדולה. מוקרן עליו נוף רב הוד של רכס הרים מדברי לעת שקיעה, בגוני כתום-סגול-טורקיז עזים. נוצר מראה קסום, כשל פטה מורגנה, כעין מראה-פלאות מתעתע, מרשרש, מרצד, מחזיר אור, כשל עטיפת ממתק פתייני.

ביריעת האלומיניום הרפויה שבעבודה זו, "עמק הזיכרון", נוצרים קפלים, שקערוריות, בליטות - אנלוגיים לסלעיותו של הנוף הניבט, מגבירים את המודעות למלאכותיות הטרשית והטראשית של ההקרנה. זה אינו דימוי-נוף נשגב שניתן להיטמע בו, שהעין עשויה להשתקע בו במהורהר, אלא מראה המזנק אל הצופה, מציג את עצמו כאשליה, כחוץ מוחלט.

עניין זה, של פתיינות קסומה ומכושפת הבנויה מאלתור, קליפתיות ותחליפים, חוזר בצורה זו או אחרת, במינונים שונים, בכל עבודה ועבודה בתערוכה של אלישבע לוי. הפעם יצרה האמנית מערך שלם, מלוכד, מיצב שצבעיו ורדרדים-פסטליים ומבריקים-זוהרים, הכולל הקרנות, פיסול וצילום, הסובב כולו סביב ציר האשלייתיות, הקסם הזול והכוזב, הנחשף כקליפה שברירית.

בעבודה נוספת, "אח חשמלית", נראים בולי עץ בוערים, אחוזי אש כגחלים. אלה תצלומים של טקסטורת עץ על נייר שקוף, המגולגל לגלילים דמויי גזעי עץ גדועים. תחתיהם מוצבת מנורה מהבהבת, וכך, באמצעים פשוטים כשל אהיל סיני, מתקבל תעתוע של המרת חומריות חפצית זו באחרת. מה שנראה עצי הוא בעצם נייר, מה שנראה במבט ראשון כרדי-מייד שהובא לגלריה והונח, מתברר כמלאכת יד שקדנית ומסורה, כאוריגמי ייחודי ומושקע שנועד לייצור פיקציה מבלבלת. זה "טריק זול", חשוף, של קיפול נייר המדמה חומריות אחרת, יציבה יותר, והוא מעורר חיוך.

ויש גם מיקרופון, עשוי כולו מנייר, ניצב מול נורה חשופה המשתלשלת מהתקרה. מאחוריו מסך כסוף נוסף, לא מתוח כי אם רפוי בין שני מוטות. על הקיר שמאחוריו מוקרנים שמי תכלת מוכתמים בענני נוצה חלומיים, נעים בתנועה מהפנטת ("מונית הכסף").

לצד עבודה זו נשענות על מקל שתי מגזרות נייר גדולות, שמזכירות שלטי הפגנות. אלה צילומי העתקות שמש בשחור-לבן של ג'ון לנון וקובי פרץ עם גיטרה ומיקרופונים; לנון במשקפי שמש שחורים ופרץ במסגרת משקפיים שנגזרה החוצה, כך ששניהם מין עיוורים ("ג'ון וקובי"). על הרצפה מונחת קופסת פופקורן, הקופסה אמיתית ואילו הפופקורן הגודש אותה עשוי מצילום מקומט. המערך כולו נראה כמו עמדת קריוקי לשירי פופ רך על ימים מאושרים, געגועים לא מזיקים, אהבות קיץ והעולם ששייך לאוהבים הצעירים. ויש גם גיטרות נייר, אחת חומה והשנייה ורודה, עם אוסף חתימות עליה, מודבקות באופן מרושל במכוון.

על מתקן מתכת נוסף שמוטה יריעת כסף מדולדלת, מקומטת כנישאת ברוח, ככביסה שנשכחה. בפינה מוצמד תצלום של אוטובוס טיולים בנוף הררי פתוח, כזה שנוסעים בו 14 שעות בטיול של חודשים. מעליו מתעגלת קשת בענן, כל הצבעים משתברים בה ("קרוואן").

העיקר, כך נדמה, הוא השתלה של קשתות מפוארות ומרהיבות בתצלומי נופים פתוחי שמים; באותו חצי עיגול חייכני וצבעוני הן חוצות את משטחי התכלת כמנטרת ברכה על ראשם ("אומת נבאחו"). לשם הפרזה מכוסים התצלומים בצלופן צהוב, מודבק עליהם רק בחלקו, כמדגיש הן את הנוכחות הניירית של התצלום והן את שמשיותו של הדימוי ("מקדונלד'ס ריינבו" ו"מוטל דרכים").

לרגע נראית התערוכה כמו פריימים מ"תלמה ולואיז" כשהן פוגשות את הדלתות בדרייב-אין, לרגע כמו היום שאחרי בת-מצווש בנושא קשת בענן, כששאריות החגיגה עתירת הסוכר והתפאורה האופורית כבר מרוטות ונפולות.

האי-שם מעבר לקשת של לוי, העקרוני עד קומפולסיבי, מבהיר עמדה אידיאולוגית - התעקשות על מה שאפשר לכנותו הנשגב הילדותי. זו ההתעקשות על כל מה שהוא קסום, על עולמם של חד-קרן, מסעות במרחבי הישימון הילידי, הזיות פטרייה, פופקורן, גיטרות ורודות, הרפתקאות לא אסוניות במוטלי-דרכים, מתיקותו ההרואית של ופל בלגי (שהשילוט לגביו מצולם מלמטה כמו היה אובליסק, אנדרטה או אואזיס בלב מדבר שמסמן למרחקים את ההגעה הביתה, ב"וופל האוס").

זו חקירה יסודית של עמדת הגרופית אוספת החתימות, הבונה לה בחדרה הוורדרד ארץ יצורי פלא (כלנון ופרץ), שגבולותיה שורטטו במגזינים זוהרים ובסרטי התבגרות אמריקאיים. זהו נשגב האסקימו-לימון, הפונץ'-בננה, האמונה הרומנטית-נוסטלגית הטרום-מינית ב-Yesterday כלשהו. זהו הנשגב הבנוי מקלישאות של אופטימיות ומהזיות תהילה ללא תג מחיר.

בהנגדה לפיסול גברי הרואי, לוי מציבה את המשקל הקל המתחזה לבשרני, פיסול נידף, רופף, שברירי, רעוע, ניתן לקימוט, פגיעות ואי-יציבות המצויה בסכנת התרסקות. מול נוכחות חד משמעית היא משחקת בחזיונות תעתועים, הילות, החזרות אור וצלופנים, מתענה סביב קטגוריות הכמעט והכאילו. אין לטעות, הפרסונה והטקטיקות האדולצנטריות של לוי הן הגרסה הפיסולית ל"בלבלי אותו".

שם התערוכה, "Lucky", מסגיר את מלוא הסרבנות של עמדה זו. העמדה של בת-מזל היא הנסיגה הילדותית לפלאי, לאקראי, לאי האחריות ולאי השליטה העצמית; וזאת אף מתוך התפעלות או מיסטיפיקציה של צירופי מקרים, המגלמת אימוץ של "כל מה שמגונה על ידי האדם הביקורתי-האינטלקטואלי", כפי שכותבת האוצרת, נוגה דוידסון. יש בכך הודאה אילמת - על דרך הפרזת האסקפיזם עד לרמה של הרעלת סוכר, ברוח הסיקסטיז הנאיבית-פסיכדלית שבה - ש"העולם באמת נורא".

"היא בוחרת בשפה אלטרנטיבית זו כאמצעי להתנגדות, בגדר סירוב לשתף פעולה עם האלימות", כותב האוצרת. זו עמדה של סירוב לפוליטי המבוגר, האחראי, המתדיין, השיחי, היחסי, לטובת האבסולוטיזם ההולוגרמי של "עולם הלה-לה", כלשונה של דוידסון. וזה אבסולוטיזם שאינו מציב מול האלימות כוח שכנגד, אלא דווקא חולשה עצומה, המורכבת מרישול מכוון, חושפת לגמרי את קרביה, מראה את ההתמסרות שלה לפיקציה, את ההתפרקות מבפנים, נאכלת על ידי הנחות העבודה שלה עצמה, עקב קיצוניות הנאמנות העצמית. כלומר, זו עמדה אנורקטית פנאטית מגובשת. במובן זה, זו תערוכה משכנעת.

אלישבע לוי: "לאקי". אוצרת נוגה דוידסון. גלריה Raw art בתל אביב (שביל המרץ 3, בניין 8, קריית המלאכה). שעות פתיחה: ימים שלישי עד חמישי, 18:00-12:00; שישי ושבת, 14:00-11:00. עד 7.7



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו