נעמה ערד: זה אינו שער ניצחון - אמנות - הארץ
תערוכה

נעמה ערד: זה אינו שער ניצחון

תערוכת היחיד הראשונה של נעמה ערד כוללת עבודות מהודקות, שבהן היא פורשת את היקום המשרדי, על מכונותיו האנטי-הירואיות והביורוקרטיות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

מעטות הן תערוכות היחיד הראשונות לאמנים צעירים המוצלחות כל כך כמו "אל על" של נעמה ערד המוצגת בגלריית המדרשה בתל אביב. בדרך כלל, אלה אירועי זיהוי פוטנציאל וברירת המוץ בלבד. במקרה של ערד, זו תערוכת יחיד ראשונה אחרי שהשתתפה בשנה שעברה בתערוכה "לובי" בגלריה זומר, ויש בה תצוגת תכלית של עולם הדימויים, החומרים ותחומי העיסוק שלה באופן מגובש להפליא.

לכאורה זו תערוכה רזה. היא כוללת מעט עבודות והחלל נחווה כמיצב, מואר כולו בלובן ניאון בוהק, מוחק צל, קר ומשטיח. בפועל, היא כוללת עבודות מהודקות, דיאלקטיות, הכוללות עולם ומלואו, שולחות קרניים לאזורי דיון רבים, מדגימות פרדוקסים, עשירות, דשנות ברבדים.

את הכניסה לגלריה חסמה ערד בעבודת קיר גדולה ומרשימה ­ וילון נייר ועליו תצלום שחור-לבן, בנוסח צילום מסמכים, של שער טיטוס מרומא. השער/וילון חוסם/מקבל את פני הבאים, מזמין לעבור תחתיו או דרכו. כך מתקבל מראה של מבנה אבן כבד, המייצג את גדולת האימפריה בכלל ואת ניצחון הרומאים על היהודים בפרט. בו בזמן, זהו מראה של זיכרון דהוי, מפורר, נמס, תיאור אובדן-מסה, הד של כישלון.

חלל התערוכה "אל על" בגלריה המדרשה בתל אביב

את השער בנתה ערד מנייר בטכניקה מעוררת השתאות ­ הדפסת המוני ניירות A4ועליהם חלקי הצילום של השער, הדבקתם יחד לגודל ענק כך שהדימוי שפוצל לריבועים נבנה מחדש, ולאחר מכן העברת יריעת הנייר במגרסה. את פסי הנייר הדקים, בהם מבצבצים חלקי דימוי בלבד, היא הדביקה שוב מחדש, כך שנוצר וילון שברירי ולעין מתגלה הדימוי השלם-המפורק. זהו דימוי מרשים ובעל עוצמה בחלל, של מבנה מונוליתי שהוא גם דף.

במקביל, משמעות העבודה היא סך הפעולות שננקטו לשם ביצועה, מין תרשים זרימה של מהלכים הכוללים תנועות ידיים טכניות, משרדיות, חסרות תוחלת, עבודת פקידות מסורה היוצרת תמונת ניצחון שהיא גם שיקוף תבוסה. זהו פסל/תצלום הנבנה ממהלכי פירוק, כשאובדן הדימוי על ידי גריסתו בונה אותו מחדש כמראה מרצד, אנטי-מונומנטלי.

חלל התערוכה "אל על" בגלריה המדרשה בתל אביב

בנוסף, בפרפראזה על עבודתו הידועה של רנה מגריט, הרי ש"זה אינו שער ניצחון". הקשת המרכזית של השער/תצלום כמו מזמינה את הצופה לחדור בעדה, כמנהרה שאור בקצה, כשער מתעתע באנימציה ­ תאמינו בו, והוא יתברר כפתח שקרי, סימן בלבד, ותיתקעו בקיר. לא תאמינו בו, תתבוננו בו כייצוג בלבד, והנה ­ אנשים עוברים דרכו, רכבת נכנסת לתחנה.

עבודה נוספת היא ארבעה עמודי נייר, הנדמים כתומכים בחלל ובעצם הם מעין פנסים סיניים מאורכים. גם הם עשויים מסרטים מודבקים, גם עליהם צילום מסמכים, תקריב של שיער בהיר מסולסל וגולש, של דגם שיש, כמין גרסת לואו-טק לגדעון גכטמן. שוב חוזר הפער בין הנראה לעין ­ פאתוס ­ לבין העניין בפועל ­ קישוטי נייר חסרי פונקציה ונטולי מאמץ קריסה, שאינם מקשרים בין חוץ לפנים ועשויים מהמרות שפה וסוגי מדיה. העבודות האלה מתקבלות כמודלים של עצמן, שרטוטי הכנה שאינם מבשריו של מבנה כי אם אחריתו, שאריות נייר שלו.

מכונה תקועה

במרכז החלל מוצגת עבודה נוספת ­ מיצב המבהיר את ההומור הדק של ערד, המשתעשעת בפסטיש על גבי ציטוט, בחיקוי על גבי להטוט, בעבודה הבנויה כולה מאזכורים בלתי ניתנים למיצוי. שם העבודה, "בכפיות קפה מדדתי את חיי", הוא שורה מ"שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק" של ת"ס אליוט. ערד מבצעת מעין גרסת תלת ממד לרישום של גיא בן-נר מ‑1996, שהוא בעצמו פרפראזה על מכונות תשוקה והרס עצמי בסגנון דושאני הכורך אופניים לאיבר מין גברי.

אצל בן-נר, פקיד בחליפה ותיק מסמכים קשור בזין לאופניים תלויים, הקשורים מצדם השני לבקבוק, משפך ודלי. כאשר יתמלא הדלי בנוזל, הוא יפעיל הדק של אקדח התלוי מול ראשו של הפקיד המסורס. כל המערך המגוחך והמסובך הזה יופעל אם תהיה זקפה, שתביא לאובדנו.

אצל ערד, המנגנון מתחיל ממכנסיו האבודים, או ששם הוא מסתיים. תצלום שחור-לבן של ג'ינס מונח אופקית על הרצפה, בנוסח המזכיר את "פאניקה אודות מכנסיים" של יגאל תומרקין מ‑1961. התצלום ממוסגר בדלת שמונחת. החוט הנמתח ממנה קושר פטיש בשני קצותיו ­ כרוך גם על הקת וגם על הידית כמונע פעולה, מזכיר קצת את "Hammer a NailPainting to" של יוקו אונו מ‑1966.

חלל התערוכה "אל על" בגלריה המדרשה בתל אביב

בקצה השני של העבודה משקל אפייה שבמגש שלו מונח קרואסון עשוי חימר לא שרוף ועליו מנעול תלייה הקשור לפטיש. מחוג השקילה, למרות כובד החפצים המונחים עליו, מצביע על 0. חוסר המשקל אינו סביר, אבסורדי. מה שנראה במבט ראשון כמצבור אלמנטים סוריאליסטי וחסר קשר ופשר, כמיצב "יפה כמו מפגש בין מכונת תפירה לבין מטרייה על שולחן הניתוחים", כאמרתו הידועה של לוטראמון, מתברר במבט נוסף כקוהרנטי יחסית. זהו ערבוב ציטוטים וקלישאות של סמלים, סימנים ואלמנטים, היוצרים מכונה תקועה.

אלא שאצל ערד זו אינה מכונת הרווקים, מכונת האוננות או מכונת החיסול העצמי כמו בתקדימים שהיא מתייחסת אליהם. בתחביר דומה אך בהסטות של החפצים, הרדי-מיידס, הצילום והפיסול, היא יוצרת להם מין גרסה נשית חתרנית, של מכונת הזנה או האבסה, הכוללת סמליות גניטלית (המנעול התלוי דמוי הנרתיק, הקרואסון כבצק-בשר עתיר קפלים). אם בגרסה הפרוידיאנית-גברית הליבידו הורג, הרי שבגרסת ערד, אמנות היא עניין של הפרעת אכילה, מכונה המאפשרת לא לבלוע ולא להקיא, להרות עוד ועוד עבודות ולהישאר בתת-משקל ניירי.

עבודה יפהפייה נוספת היא "מדד". זהו מעקה דו-מפלסי שחור הקשור ותלוי בשני חבלים. נוצרת צורת גרף, אולי נוסק ואולי מתרסק, כפות בין שני אגרופים שכמו אוחזים במעקה, תומכים באביזר התמיכה, ביחסי תלות הדדיים. זהו גם מעין טרפז לולייני חסר פרופורציות ומעוקם, כאילו מאפשר לגבור על הכבידה אבל כולל את החבלה המבנית שתקשה על המנסה. זו גם צורת ברק, חשמל פראי שנלכד. כך או כך, הוא מסמן חיים פשוט מפני שאינו קו ישר.

סיזיפיות צייתנית

ערד פורשת את היקום המשרדי, על מכונותיו האנטי-הירואיות, הביורוקרטיות, שקולותיהן צורמים. חלקן מרומזות אף שאינן נוכחות בפועל, כגון מכונת צילום המסמכים, מכשיר הפלסטיק הקטן והמשונן הקוצב מסקינטייפ, השתלשלויות אינסופיות של ניירת שעליהן רישומים סייסמיים, אולי של בורסה אולי של פוליגרף, וכמובן ­ המגרסה, סוג מעודן של מכשיר השמדה מודרני.

בעזרת כל אלה ערד מדגימה מדידות עולם נואלות, שיטתיות, גרפים של תנודות מופרכות כניתנות לתפישה. כל העבודות קוצבות את החלל, אם באופן מטפורי ואם בפועל ­ באמצעות חלוקתו למרחבים שבין עמודים, שערים, דלתות ומעקות, כמבנה שלם שפורק למרכיביו, האופקיים, האנכיים והאלכסוניים, כך שהם מצויים במין ריחוף אוורירי, כעדויות גרוסות של עצמם.

חלל התערוכה "אל על" בגלריה המדרשה בתל אביב

כמו בשורה המצוטטת מת"ס אליוט, גם ערד מודדת את הזמן בפרקטיקות, בעשייה חוזרת ונשנית, בפעולות המכניות של שקילה, גריסה והדבקה. זהו מנגנון ביורוקרטי מתפקד, זורע אשמה, שמוצג כדין ודברים פנימי עם מעשה האמנות, מהסוג שבו דווקא הצלחת תיאור תהליך ההשחתה וההריסה היא היצירה.

ערד מצטרפת לז'אנר הולך ונכחד של אמנים אינטלקטואליים שעניינם מבני ידע ומשחקי שפה, המתענים סביב הארכיאולוגיה של התרבות, מתוך כבוד עצום ואירוניה לסירוגין, מתוך מודעות מייסרת לכך שכל תוספת תופשת, כל פעולת חיסול בונה וכל הערה נוספת מבשרת כיליון. האלמנטים שמהם היא מרכיבה את אבני היסוד של שפתה חותרים זה תחת זה ובכל זאת נשמרים במאזן כוחות של משחק אבן, נייר ומספריים.

מול מה שנהוג לכנותו "עולם קפקאי" של מבוך סתירות המתקיים לכשעצמו כמנגנון אדיר המוחץ את האדם, ערד מציבה סיזיפיות צייתנית עוד יותר מן הציווי. זו עשייה סתומה המאפשרת את האבסורד, את חוסר המשמעות ואת ההתקפלות פנימה. אלה פעולות מנוגדות לפענוח, שנדמה שנעשו מנקודת מבטה של פקידה קפדנית, המסדרת עוד כמה עניינים ביורוקרטיים אחרונים של אחרי נפילת האימפריה.

"אל על" ­ נעמה ערד. אוצר: בועז ארד. גלריית המדרשה בתל אביב (דיזנגוף 34). שעות פתיחה: ימים שני עד חמישי, 12:00‑19:00; שישי, 10:00‑14:00; שבת, 11:00‑14:00. עד 30 בחודש

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ