בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית הספר לאמנויות הוותיק בפאריס מנער את האבק

המנהל החדש של אקול דה בוזאר נחוש לשנות את בית הספר אקול דה בוזאר. בראיון עמו הוא מגלה כיצד בכוונתו להציב אלטרנטיבה לברלין ולונדון

9תגובות

בתום הפגישה עמו הוציא ניקולא בוריו כרטיס ביקור ממגירת שולחנו. על הכרטיס הודפס שמו לצד תוארו, מנהל, ומתחת שם בית הספר, אקול דה בוזאר. את הכרטיס הגיש עם הוראות הפעלה משונות: "בבקשה, תזרוק אותו לאחר השימוש". מדוע? שאלתי. "קשה לי לסבול את הגרפיקה של המוסד הזה", השיב. "אני חייב לשנות הכל מן היסוד".

בוריו נבחר באוקטובר שעבר לשמש כמנהל החדש של בית הספר לאמנויות יפות בפאריס. כיצד להיסטוריון ואוצר בן 47 יש תעוזה לערער על יסודותיו של בית ספר מכובד בן כ‑350 שנה? התשובה נעוצה אולי ברזומה שלו, שכולל בין השאר את ייסודו וניהולו של מוזיאון האמנות העכשווית פאלה דה טוקיו, אוצרות בטייט בריטן בלונדון והוצאה לאור של כמה ספרים משפיעים וכתבי עת ביקורתיים. למכרז לניהול בית הספר הוא בא מצויד באמביציה וחזון מגובש ­ להפוך את הבוזאר למוסד עכשווי שיצליח להתחרות עם השורה הראשונה של בתי הספר לאמנות בעולם.

"פאריס היא מערך מרכזי של אמנות, עם חללי תצוגה חסרי מקבילות באירופה והמון משאבי תרבות", אומר בוריו, "אבל בית ספר אחד עכשווי ונכון לאמנות אין לה, וזה דבר הכרחי לבירת תרבות עכשווית". לדבריו, המשרה החדשה היתה הסיבה היחידה לחזרה לפאריס, אחרי קריירה משגשגת כאוצר בעולם. "עוד לפני שעברתי ללונדון חשבתי לעצמי מה היה עשוי להביא אותי לכאן בחזרה. כביכול ­ כלום. חוץ מדבר אחד. לנהל את אקול דה בוזאר".

עמית ישראלי

בוריו, לבוש חליפת צמר חומה, נשען על כיסא במשרדו השקט, שקירותיו הלבנים מעוטרים בקישוטי זהב בסגנון רוקוקו. ערימות של ספרים ומסמכים מסודרים בכל פינה ומהחלון נשקפת חצר ירוקה ומטופחת. "בוזאר הוא כמו היפהפייה הנרדמת", הוא אומר בקול שקט ועקבי, "יש לו הכל, אבל אף אחד לא רואה את זה".

מעבר לקירות המשרד, רחשה במסדרונות בית הספר באווירת סוף סמסטר. תלמידים רצו מכיתה לכיתה, אחרים טיפלו בזהירות בפסליהם שיזכו בקרוב לביקורת וכמה ישבו לשתות ולעשן באחת החצרות הפנימיות היפות.

נדמה שהבוזאר, ארמון לימודי אמנות במרכז רובע סן ז'רמן בפאריס, היה יכול להיראות כך גם לפני מאה שנה. בשביל רבים אכן מהדהד ממנו עבר מפואר של אמנות בפאריס. בין בוגריו אפשר למנות אמנים כמו אדגר דגה, קלוד מונה ואוגוסט רנואר. במובן מסוים, לא הרבה השתנה מאז שהם למדו במקום. שיטת הלימוד נשארה במהותה כהיתה ובבית הספר עדיין מלמדים שיעורים טכניים מיושנים כמו ציור פרסקו, פסיפס וליתוגרפיה קלאסית. במשך כמה עשורים זה היה גם אופיה האמנותי של הבירה הצרפתית: שמרנית, יקרה וכבדה.

כמו אולר

"היום זה מקום הרבה יותר דינמי", אומר בוריו שבעצמו אחראי לחלק ניכר מהשינוי הגדול שעברה פאריס בעשור האחרון. "מאזון רוז', מכון קרטייה, המוזיאון לאמנות מודרנית, מרכז פומפידו, ז'ה דה פום, פאלה דה טוקיו", הוא פורש רשימה משכנעת של כמה מהמוסדות שמציגים ותומכים באמנות עכשווית בפאריס. "אחרי הכל שמחתי לחזור, מצאתי את עצמי פה מחדש".

ומה מצאת בבית הספר?

"ראשית, זה מונומנט היסטורי במרכז פאריס עם חללים יוצאי דופן. יש לו גם הוצאת ספרים משלו והשפעה כמוסד חינוכי, כי הוא בית הספר היחיד לאמנות בפאריס. כמובן, יש עוד מכינות ומקומות פרטיים לילמוד אמנות, אבל שום מוסד נוסף לחינוך מקצועי גבוה. מעבר לזה, יש לנו אוסף ענק של קרוב ל‑400 אלף עבודות אמנות ועוד 70 אלף תצלומים מהמאה ה‑19 ועד היום. זה מזכיר אולר שווייצי שצריך לחדד את כל אחד מהחלקים שלו".

איך מתחילים לסדר ולשנות?

"הייתי רוצה ליצור כאן סביבה חינוכית. לא רק בית ספר גבוה לאמנות אלא מוסד רב פעילויות שהפדגוגיה היא נקודת הבסיס שלו. בשנה הבאה, נתחיל להפעיל חלל תערוכות חדש, שייקרא בשם ההיסטורי של אחד מבנייני בית הספר ­ פאלה דה בוזאר. יהיה אפשר להיכנס אליו ישירות מהרחוב. זה יהיה חלל שיחולק לכמה תערוכות במקביל, בפורמט חזרתי. המחשבה היא על תערוכה קבוצתית תמטית לצד תערוכת יחיד מרכזית של אמן עכשווי או מודרני ובמקביל גם תערוכה של עבודות סטודנטים. בכל פעם יציג סטודנט אחד בלבד, למשך שבועיים. ככה נוכל לשלב את מגוון הפעילות של הבוזאר בחלל אחד מרכזי וציבורי.

"בשנה הבאה נוציא לראשונה כתב עת של בית הספר, עם טקסטים של מרצים מכאן ומהעולם. את זה נקדם עם אתר אינטרנט חדש. המטרה היא לחשוף לאנשים מבחוץ את העשייה של הבוזאר. יחד עם העבודה שנעשית בתוך בית הספר אני נוסע הרבה לחו"ל כדי להסביר ולגייס כספים ושיתופי פעולה. מחר, למשל, אני מרצה על בית הספר בריו דה ז'ניירו. אני מסמן כמטרה דווקא את דרום אמריקה, את המזרח התיכון, את רוסיה ואת הודו. ברור לי שאין שום טעם שאגיע לארצות הברית ואנסה למכור את בית הספר".

הדברים שלך נשמעים הגיוניים ושאפתניים, אבל איך אתה מסביר את המצב שאליו הגיע בית הספר? איפה היו המנהלים הקודמים שלו?

"תראה, כל אחד היה עסוק בכיוון אחר. בשנות ה‑90 ניהל את בית הספר איב מישו. הוא התחיל לחדש והחליף חלק מהסגל. קשה להאמין אבל אז המקום הרגיש עדיין במאה ה‑19 והמטרה היתה לפחות להכניס אותו למאה ה‑20 ­ באיחור של 90 שנה. אחריו היו מנהלים שהתייחסו לתפקיד הזה כסוגריים בתוך הקריירה שלהם. אנרי-קלוד קוסו, המנהל האחרון כאן, השקיע הרבה בשימור הבניין והאוסף. אבל בין לבין הרבה דברים לא קיבלו מענה. לדוגמה, אין כאן בית קפה. זה פשוט לא ייאמן: לומדים כאן 550 תלמידים ויש צוות של 120 איש, אבל קפיטריה לא חשבו לפתוח. אז החלטתי להשקיע בזה כפרויקט. בבוקר ובצהריים המקום יגיש אוכל זול יחסית, ובערב הוא יהיה מסעדה טובה כי בכל זאת מדובר בפאריס ואנחנו לא יכולים להגיש ג'אנק פוד. הקפיטריה כולה תמוקם בתוך מבנה שהוא בעצמו עבודת אמנות, שאותה מתכנן עכשיו אמן עכשווי".

רויטרס

כפי שאפשר לצפות, לא כולם שמחו לקראת בואו של בוריו. במכרז התמודד מול שמונה מועמדים נוספים, בהם אקדמאים, אמנים, אוצרים ואחרים. לפני כניסתו לתפקיד פורסם כי עובדי בית הספר מתכננים לשבות במחאה. באמצע תהליכי האיתור נכתב באחד מכלי התקשורת בצרפת כי המכרז מכור ופרדריק מיטראן, שר התרבות, שמר לו את תפקיד המנהל. בוריו הגיב מאוחר יותר במכתב פומבי שבו הוא גינה נחרצות את הטענה. שחיתויות הקשורות במינויים של אנשי מפתח בצרפת הן נושא רגיש. המקרה של בוריו הושווה בשנה שעברה, למשל, למינוי של קתרין פיגאר למנהלת ואוצרת של ארמון ורסאי. פיגאר היתה יועצת אישית של ראש הממשלה לשעבר ניקולא סרקוזי ואין לה רקע באמנות.

פרט לעניינים הפוליטיים, גם הפרופיל האינטלקטואלי והמקצועי של בוריו גרם לתגובות לקראת מינויו. כמה מנהלי מוזיאונים, בהם של הריינה-סופיה במדריד ושל המוזיאון לאמנות עכשווית בז'נווה, פנו במכתב לוועדת האיתור ואמרו כי "אין להטיל ספק בחשיבות של מינוי של אישיות בינלאומית לתפקיד מנהל הבוזאר, אבל ייתכן שאמן פעיל יכול היה להבין טוב יותר את הצרכים הלימודיים של סטודנטים שיהיו אמנים לעתיד".

עד עתה, היו מנהלי הבוזאר תלמידי בית הספר לשעבר. לעומת מנהליו הקודמים, בוריו אינו אמן בכיר או מרצה ותיק ואהוד במקום. את לימודיו השלים בוריו בספרות, ומאוחר יותר המשיך ללימודי אוצרות. הוא עסק, עד כה, באוצרות ובכתיבה מחקרית וביקורתית. ספריו, כמו "אסתטיקה התייחסותית" (1998) או "פוסט-פרודקשן" (2001), הם טקסטים מרתקים על דור האמנים האירופי של שלהי המאה ה‑20, וספרו האחרון, "רדיקנט" (2009), עושה הקבלה בין אמנות עכשווית לצמח מטפס וחסר שורשים. "אמנים עכשוויים יוצאים דווקא מתוך התרבות הגלובלית וממנה מתקרבים לעיסוק פיסי ספציפי", הוא אומר. גישה זו הפוכה משיטת הלימוד של הבוזאר שבו מלמדים עדיין טכניקות אמנות מסורתיות. קל להבין אם כן את הרתיעה ממינויו. אחרי הכל, כאשר ייסד את פאלה דה טוקיו ב‑2001 זה נחשב לאירוע מטלטל בעולם האמנות הפאריסאי שבו מרכז פומפידו היה המוסד המוזיאלי היחיד שהציג אמנות עכשווית.

ביקור במקדש

בין התערוכות שאצר בוריו היו כמה מרכזיות בביאנלה בוונציה, התערוכה "Traffic" במוזיאון לאמנות עכשווית בבורדו, "פלייליסט" בפאלה דה טוקיו, הביאנלה לאמנות במוסקווה ו"אלטרמודרן", הטריאנלה לאמנות בטייט בריטן בלונדון. ההקשרים שנעשים בתערוכות הם בין תרבות פופולרית לאמנות גבוהה, תזות תיאורטיות שמקבלות ביטוי באמצעות עבודות אמנות.

מבקר האמנות דידייה ריקנר ("לה טריבון") הביע, לאחר מינויו של בוריו, חשש בנוגע לשימור אוסף האמנות של הבוזאר. לדבריו, אין זה סוד שבוריו לא מתעניין באמנות מהמאה ה‑19. "אני חושב שזה מקום יוצא דופן בקנה מידה בינלאומי. האוסף עצמו מוסיף לזה", מרגיע בוריו. "זה אוסף שהופך את המקום למוזיאון לא פחות מאשר בית ספר לאמנות. ולצד הדאגה לבניין ולאוסף, הבעיה המרכזית היא שכל היתרונות של המקום מעולם לא יצאו החוצה ממש. אין שיתופי פעולה עם מוסדות בעיר או עם גלריות, זה דבר שחייבים להכניס. הייתי רוצה שעולם האמנות יהיה הרבה יותר מעורב במה שהולך פה. חשוב לי שסטודנדטים יתנהגו כאן כמו אמנים פעילים, כבר מהשנה הראשונה שלהם במקום. שיוכלו להציע עבודות לתצוגה ברשת שלמה של מקומות מחוץ לבית הספר".

כאשר חושבים כיום על בית ספר ללימודי אמנות מתקדמים עולים בראש גולדסמית בלונדון, קולומביה או ייל בארצות הברית, ולא אקול דה בוזאר. "נכון", מסכים בוריו, "אבל אנחנו לא נעתיק את תוכנית הלימודים של מקומות מתחרים כדי לשפר את מעמדנו. אנחנו צריכים להמציא מחדש, ולכן אני מדבר על סביבה כוללת".

ייתכן שהמחסור בבית ספר ראוי בעיר כמו פאריס הביא לנחיתות שלה לעומת ברלין או לונדון כמקום שנוצרת בו אמנות עכשווית?

"אין ספק. ועדיין, אני משוכנע שיש לה הרבה יותר מה להציע. יש לה הרבה יותר חללי תצוגה מברלין למשל, ובטוח שמעניינים יותר".

ובנוגע ללימודים, מה זה אומר בשבילך ללמד היום אמנות?

"זה דבר שקשה לעשות. כמו ביקור במקדש שאולין בסין, אתה יוצא מהמקום ויודע שלמדת משהו, למרות שלא לגמרי ברור לך מה. השאלה נשארת פתוחה בנוגע למה ללמד. האם ללמד סטודנטים כמו שמלמדים זמרים סולנים? כיצד לפתח את הקול שלך, את הייחוד שלך כאמן?

זה דבר שקשה ללמד באופן פרונטלי. לומדים תיאוריה בשיעורים עיוניים ופרקטיקה טכנית בהנחיות בסטודיו. אבל בסופו של דבר חשוב להבין איך ללמוד, איך למקד את המבט ואיך להבין ביקורת. כך שסטודנטים יידעו איך להסתכל, זה כלי שישמש אותם לאורך כל הדרך, גם אחרי שיסיימו את לימודיהם. להיהפך לאמן זה לא מדע, אני חושב שאף פעם אי אפשר להיות בטוח שאתה אכן אמן. אבל אנחנו יכולים לפתח את הכישורים של הסטודנטים, בתוך מערכת שלמה שתעזור להם למצוא את כלי הנשק שלהם נגד העולם".

עם כניסתו לתפקיד, לצד כל הרפורמות שהתחיל לגבש, קבע בוריו חוק חדש בבוזאר: כהונה מוגדרת של חמש שנות ניהול. המניע הוא רתיעה מדיקטטורה, הוא מסביר. "אני מתכנן להמשיך לנהל כאן הרבה שנים, אבל זה יהיה תלוי כמובן בהצבעה ובבחירה מחודשת. בעבר, זה היה תפקיד חסר קצה. לכל החיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו