בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור מסגרת

5 יצירות האמנות של השבוע

מדור חדש מקבץ עבודות של אמנים נבחרים מהארץ ומהעולם. והפעם: קרי ג'יימס מרשל, נורית ירדן, נואל ג'בור, דיאנה תומפסון וג'ו ספנס

3תגובות

טרי ג'יימס מרשל,  "Painter (Untitled)"

"אנשים שחורים תופשים חלל בדרכים מרתקות", אמר מרשל בראיון ב‑1988 "וסטייל הוא אחת הדרכים האינטגרליות. הליכה אינה דבר פשוט ­ צריך ללכת בסטייל. צריך לדבר בקצב, לעשות דברים עם ברק מסוים. בציורים אני מנסה לממש את המגמה התיאטרלית הזאת, שהיא חלק אינטגרלי מהתרבות השחורה". הרטוריקה של הסיקסטיז, על ההבטחה הגלומה בה לסובייקטיביות מורכבת לכל אחד, אפילו נשים שחורות שחוטאות בציור, מקבלת בציוריו תפנית גרוטסקית ­ להיות סובייקט בוחר, חופשי ויוצר, זה לא תענוג גדול כל כך. "לרטוריקה הזו יש תפקיד כפול", כותב עליו ריצ'רד פאואל, "היא ממקמת את האפרו-אמריקאים כנושאי הארון וכמנוח בו-בזמן. במובן זה, אלה עבודות אבל על עצמי-שחור שנעדר מזמן". בחריפות ובהומור עצמי, עם שלל אזכורים לייצוגי תרבות קודמים, גם הגזעניים, המופיעים בתרבות הפופולרית. אבל בייחוד עוסק מרשל בהיסטוריה של התנועה לזכויות האזרח, ובהשפעותיה על הספרה הביתית, האינטימית.

נורית ירדן, מתוך הספר "ארוחה משפחתית", 2007

"ארוחה משפחתית" הוא ספר הכולל צילומי אגפים שונים ונפרדים של חיי הפרט, שבהנחתם יחד מתקבלת תמונת עולם אינטימית ופוליטית. חברות פמיניסטיות, ערימות ספרים של סופרות, משוררות ותיאורטיקניות; מדף הקרמים; מלאכות היד הנשיות המסורתיות ועוד. כל אלה תחת הכותרת  "שש ארוחות גורמה מתוך קופסת המתכונים שירשתי מאמי", המארגנות שערים לספר לפי סדר המנות. "אשתו של ד"ר ירדן", היתה אמנית המטבח", כותבת על התצלומים טלי תמיר, "שארוחותיה היו שם דבר בקרב מכריה וידידיה, ובעזרתן טוותה סביב שולחן האוכל המשפחתי קורים של התמכרות לעינוג הקולינרי ולנחמה שהוא מביא עמו". אצל בתה הצלמת "כמו בסרט המוקרן בקצב אטי, תמונה אחר תמונה, מחלחל שילוב סמוי בין משפחה למיניות, בין חינוך מושלם לניצול, ובין אמון וביטחון לשבר וחשד. המתכונים הללו, הנושאים עמם את ידע הבישול, נהפכו תחת ידיה למסמך מאשים ­ גם אם מדיף ניחוחות מטבח משובחים".

נואל ג'בור, "(Balbano) Via Aurelia", 2004

"(Balbano) Via Aurelia" זהו תצלום אחד מסדרת "The Living Road" שצולמה בכבישי איטליה הצדדיים, במקומות מפגש של זונות ולקוחותיהן. הסדרה כוללת את דיוקנאות הנשים בלבד, כל אחת בנפרד. נשים בטבע, בחוץ, לצד חורשה צפופה ועתירת שיחים. בחלק מהתצלומים הן עומדות ליד או נשענות על כלי התחבורה ­ הטוסטוס. רובן מזוהות בשמן. בשאר התצלומים נראה צמח בר בתקריב, כזה הגדל בשולי דרכים, לא מושקה ומטופח, צומח מעצמו. גם הוא מזוהה בשמו. האנלוגיה ברורה. בלבאנו מצטלמת מגבה, כמן גרסת אלטרנטיבית. לצ'רלי צ'פלין הנווד. מבלי משים, היא יוצרת דימוי נשי של "המשוטט", שמזכיר בין השאר את ציור "הנודד מעל לים ערפל" של קספר דויד פרידריך מ‑1818 שבו נראה גבר מביט במשברי הגלים. אצל ג'בור זה אינו האדם הטרנסנדנטי, כלומר הגבר הלבן, אלא האשה הפרטיקולרית, הזונה השחורה, דרך עיניה, דרכה, אנחנו מתבוננים  בנוף המסמל את מרחבי החיים והזמן.

דיאנה תומפסון, "House of Sticks", 2012

"House of Sticks" בדרום קליפורניה, 30 ק"מ צפונית לפאלם ספרינגס, שם בדיוק נמצא "המדבר של הממשי", כותב  הסופר והמשורר רוברט דין. הנוף פראי ועוין, שומם ומאובק ובעל צמחייה דלה. אבל עם הקדמה, עוד ועוד אנשים מתגוררים באזור ­ אנשי צבא, מתבודדים המחפשים נון-סצינה, תמהונים, מוזרים, כימאי מעבדות ספידים. כבישים נסללים. וכמובן, אמנים באים לשם. דיאנה תומפסון היא אחת מהם, ויצרה שם סדרת ציורים המתארת בקתות נטושות ומיותמות. אלה מבנים קטנים המפוזרים בכל האזור, שרידי תוכנית ממשלתית לסבסוד התיישבות חקלאית דווקא במדבר, שבה נמכרו "חבילות" של דונמים במחיר 10‑20 דולר לדונם. מפעל ההתיישבות, ששימש בעיקר לבתי קיט שנבנו בן לילה, שיגשג עד 1976. שנים נוקד האזור בבתי רפאים, עד שהתגלה מחדש כחלום אמריקאי, המשלב חלוציות, התבודדות, הזנחה ויזמות. הציור שלה מנכיח ערכים משלימים וסותרים אלה ­ הוא פיגורטיבי ומופשט, אירוני ומסורתי, מרוחק וחושני.

 

ג'ו ספנס

היא מתה ב‑1992 מסיבוכי לוקמיה. עד אז עסקה בתיעוד ההתמודדות עם סרטן השד וצילמה את עצמה בממוגרפיות וטיפולים אלטרנטיביים, בסדרה הידועה "of HealthPicture" מלבד מאבק על החיים, זה היה גם מאבק פמיניסטי על הגוף, דימוי הגוף ובריאות הגוף הנשי מול ממסד רפואי עיוור, ומול ממסד אמנותי סנובי לא פחות, המתקשה לקבל ייצוגי גוף של אשה חולה, אחרי היסטוריה עצומה של ייצוגי נשים בריאות ופתייניות. ספנס האמינה שלצילום יש יכולת העצמה בסוגיות של מגדר, כוח, בריאות, מעמד וגוף, שהוא מקל בגלגלי ההגמוניה, הפיקוח והבקרה, ולא מכשיר שלהם. למשל, באמצעות פוטו-תראפי. רוב תצלומיה הם דיוקנאות עצמיים חושפניים, מתעמתים עם יקום הרפואה האורתודוקסית, או עוסקים ביחסי הכוח של רופא-חולה. למשל צילום בחזה חשוף כשעל שד אחד נכתב "property of Joe Spence" כאקטיביסטית, כותבת, מנהיגה קהילתית, מחנכת וחולה, היא לא התלהבה מהכינוי "אמנית", והעדיפה את הכינוי "צלפית תרבות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו