בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקום זמני, עיסוק לא יומרני

עידן ארז הגיע אמנם מכברי, קיבוץ עם מסורת אמנותית מפותחת שבו הוא שימש כעוזרו של יחיאל שמי, אבל לחדר העמוס עבודות בדירתו הארעית בתל אביב הוא מתקשה לקרוא "סטודיו"

3תגובות

הצייר עידן ארז חי ועובד כבר ארבע שנים בדירה תל אביבית מוזנחת למדי, בבניין המיועד זה כמה שנים להריסה. בחדר הכניסה שעונים אופניו המשמשים גם כמתלה למגבת הרחצה שלו. לצד האופניים נמצאת האמבטיה, ומולה מטבח קטנטן שבו נשטפים המכחולים והמברשות. בדירה הזאת, שניים וחצי חדרים בשטח 54 מ"ר, הוסב אחד החדרים למה שארז עצמו מתקשה לכנותו "סטודיו", וזוהי עוד הוכחה לכך שלעתים הזמני הוא דבר קבוע מאוד.

"אני באמת מרגיש מוזר עם המלה ‘סטודיו'", הוא אומר. "יש אמנים שמפיקים בסטודיו שלהם צילומים, או סרטים, או מציירים - והמקום מותאם אצלם לפעילות. בשבילי זו יותר מין סביבה שכזאת, לא מקום שאני גאה בו או שחשוב לי להיות דווקא בו. אבל אם לא הוא - אין לי איפה לצייר". כשצריך להראות עבודות, הוא יעדיף לעשות זאת באמצעות גלריה שי אריה, שעמה הוא עובד.

הסטודיו שבו מדובר הוא חדר ששטחו 15 מ"ר, ובו משעין ארז את ציוריו זה על גבי זה. אלו ציורי אקריליק על קנבס, רובם גדולים. את הבדים הוא קונה ברביעיות. פעם, הוא מספר, נהג להשקיע בבדי פשתן יוקרתיים אך עם הזמן הבין ש"אף אחד לא מבחין בהבדל". עכשיו, במחוות אירוח, הוא מתיישב באזור הסלוני הקטן שבחלל הסטודיו, מציע לי כוס קפה שחור ומקום ישיבה לצדו, על הספה המיושנת.

תחילת דרכו של ארז באמנות היתה בקיבוץ כברי שבו גדל. כברי מתייחד זה שנים בפעילות האמנותית הנרחבת והתוססת שבו. יחיאל שמי ואורי רייזמן הם שני אמנים בולטים שחיו ועבדו במקום, וגם סדנת התחריט (היום "מרכז גוטסמן לתחריט") פעילה כאן זה זמן ומושכת אליה מדי שנה עשרות אמנים עכשוויים בולטים. כיום פועלת בקיבוץ גלריה שיתופית לאמנות ערבית ויהודית, והחלל ששימש את שמי לציור ופיסול הפך לפני כשנה לחלל תצוגה בשם "אטלייה שמי".

ארז, בן 40, למד בבית הספר לאמנויות שבקיבוץ. בין מוריו היו האמנית יעל כנעני, בתו של שמי, וגם עופרה רעיף, מנהלת סדנת התחריט. בזמן הלימודים בקיבוץ וגם אחריהם הוא עבד בעבודות מזדמנות, "ותמיד היתה המחשבה ש'כשאהיה גדול' אהיה משהו אחר". מה? ובכן, גם הציור לא היה מטרה הכרחית מבחינתו.

משפחתו, הוא אומר, לא קשורה לאמנות באופן מיוחד: אביו היה "נחלאי בן סנדלר". לא פעם נתקל בקשיים כשניסה להסביר למשפחה מה הוא בדיוק עושה כאמן. ובכל זאת, היתה בו כמיהה לציור עוד מילדות: את אחד מציוריו הראשונים יצר בגיל שמונה בסטודיו של אמן בשם נסים זמיר שעבד אף הוא בקיבוץ. "זה היה ציור של סירה בים עם גלים", הוא נזכר.

לפני עשור החל ארז לעבוד אצל יחיאל שמי כאסיסטנט. שמי היה אז כבר קשיש בן 90 ועיקר העבודה, הוא מספר, היתה בהסעתו של שמי ממקום זה לאחר - יותר מאשר עבודה קלאסית של מתלמד, הכוללת מתיחת בדים או כיפוף פלטות ברזל. שמי, אגב, חשב שהמלה ‘סטודיו' היא "המצאה אמריקאית טיפשית", מספר ארז, והעדיף את הגרסה הצרפתית - "אטלייה". "בשבילו האטלייה היה דבר משמעותי לאמן", הוא נזכר, ועל פי הסטודיו הארעי שלו עצמו ברור כי את הנקודה הזאת ארז לא בדיוק הפנים. האם היה רוצה סטודיו של ממש, כזה שלא מחובר ישירות לדירת המגורים? לאו דווקא. "זה חוסך את זמן המעבר ממקום למקום".

בהמשך הוא החל ללמוד במדרשה לאמנות בבית ברל, בגיל מבוגר יחסית לשאר הסטודנטים. בין מוריו היו יהודית לוין ויאיר גרבוז. עם הלימודים התחזק אמנם החיבור שלו לעולם האמנות, ובכל זאת הוא מעיד שהוא תמיד נשאר ב"טופוגרפיה אחרת - באזור מחובר ולא מחובר לעשייה העכשווית. מתערוכות של מיצב למשל, או מווידיאו, אני יכול ליהנות אבל קשה לי להגיד שאני מצליח להבין אותן באמת או שיש לי כלים להעריך אותן".

ציוריו קשים לסיווג: הם אינם לחלוטין אבסטרקטיים אך לבטח לא פיגורטיביים. במקרים רבים משאיר ארז חלקים נרחבים מהבד בלתי צבועים, וחלקים אחרים הוא מכסה שוב ושוב בצבע. לרגעים ניתן לראות בעבודות דימוי מעורפל של נוף, לעתים אפשר לזהות כמה אובייקטים מוכרים. "זהו ערב רב של דברים שאיכשהו נדבקו אלי במשך השנים", הוא מסביר. "לפעמים זו אינטואיציה עמוקה, לפעמים רק גחמות".

אחרי לימודיו השתקע ארז בתל אביב ועבר בין דירה לדירה. "אני מרגיש כאן כמו פליט, גם פה בדירה הזאת - למרות שאני גר בה כבר ארבע שנים", הוא אומר. "בעצם, זה סיפור די בנאלי על עוד קיבוצניק שבא לעיר ולא מרגיש שייך. אחד שבא מהכפר ומצא פה מפלט". לקיבוץ, בכל מקרה, הוא לא חושב שיחזור. כי מצד שני, דווקא בעיר, בלב ההמון, הוא מצליח למצוא מקום שבו "עוזבים אותך בשקט". *

טריטוריה מיועדת

* מקום: רחוב בן יהודה בתל אביב

* שטח: 54 מ"ר

* זמן: 4 שנים

 

מכל הדימויים האפשריים, מקשר ארז את הסטודיו שלו דווקא לפסלי התאים של האמן אבשלום - פסלים ארכיטקטוניים לבנים ובוהקים בניקיונם. את אחד התאים האלו הוא ראה בתערוכה קבוצתית גדולה בברלין. הוא מדגיש שכוונתו אינה לדמיון אסתטי אלא "לארגון של טריטוריה מיועדת. תראה, אם היה לי משהו יותר מעניין לעשות מאשר ציור כנראה שהייתי עושה אותו. מן הסתם יש הרבה שיעמום - וגם הרבה מאמץ - בלהתחיל כל פעם לצייר. אבל אני אוהב את היומרנות שיש בציור. את החופש העצום, את המחשבה, ואת ההישג המסוים שאתה לא תמיד יודע להסביר במלים אבל אפשר לדעת כשמזייפים אותו". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו