בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוקו אונו מגיחה מהצללים

שנים לאחר שהוצגה כמכשפה שפירקה את הביטלס, יוקו אונו זוכה להערכה על פועלה האמנותי. בשבוע הבא תיפתח רטרוספקטיבה מיצירותיה בלונדון

תגובות

האמירה המפורסמת ביותר שמישהו אמר אי פעם על יוקו אונו היא מן הסתם המשפט שאמר עליה ג'ון לנון, והוא היה תקף שנים. הוא כינה אותה "האמנית העלומה המפורסמת ביותר בעולם; כולם מכירים את שמה, אבל אף אחד לא יודע מה היא בעצם עושה".

אונו - אמנית, מוסיקאית, קולנוענית ופעילת שלום - מתקרבת לגיל 80, וייתכן שהאמירה הזאת כבר אינה נכונה. לאחר עשרות שנים שבהן הוצגה כמכשפה שהרסה את הביטלס, היא מגיחה מהצללים של אותו סיפור אישי סבוך.

מאז שביססה מחדש את המוניטין שלה בתערוכה פורצת דרך שנערכה בניו יורק ב-2001, היא חזרה למוקד הזירה כאמנית חשובה, שזכתה בפרס ארי הזהב למפעל חיים בביאנלה 2009 בוונציה. דורות חדשים של אמנים גילו אותה ומתייחסים אליה בתור מקור השראה. "בייסמנט ג'קס", "פליימינג ליפס" וליידי גאגא שיתפו אתה פעולה בשנים האחרונות. אמנים חזותיים צעירים מגוונים ושונים ובהם ג'ף קונס, פיפילוטי ריסט ודומיניק גונזלס-פורסטר מספרים שהושפעו ממנה; הצלמת והקולנוענית סם טיילור-ווד אפילו מתארת את יחסה אליה במלים "מעריצה שרופה".

בקיץ הקרוב תעמוד האמנית - דמות קטנת מידות, שלרוב נראית בציבור במשקפי שמש ובכובע המזוהים עמה - במוקד רטרוספקטיבה שתוצג בגלריה סרפנטיין בלונדון מ-19 בחודש עד 9 בספטמבר (ראו כתבה על ביתן הקיץ של הגלריה בעמ' 52).

לדברי ג'וליה פייטון-ג'ונס, מנהלת-שותפה של הגלריה, ראיית הנולד של אונו כאמנית היא שהופכת אותה לדמות מרתקת כיום. "ככל שהקשר שלה לביטלס הולך ומתפוגג בעבר, השם שלה עצמה הולך ומתגבש. מה שכל כך מיוחד בה הוא ההד שיש ביצירתה לתקופה העכשווית. האקטיביזם שלה רלוונטי מאוד לימינו, לתקופת המחאה החברתית".

אלכסנדרה מונרו, אוצרת בכירה לאמנות אסייתית במוזיאון גוגנהיים, אצרה את התערוכה שהוצגה בבית הארגון "יפאן סוסייטי" בניו יורק ב-2001. לדבריה, חשיבותה של אונו מתבררת במלואה רק עכשיו, "אחרי 40 שנה שבהן נהגו בה בזלזול - אם בשל היותה אמנית יפאנית, ואם בשל היותה אמנית אישה". היא מוסיפה: "היא חמקמקה כל כך משום שהיא מגוונת כל כך. היא מוסיקאית והיא משוררת, היא פעילה למען השלום ואמנית מיצג, היא מייצרת חפצים והיא אמנית קונצפטואלית - והיא היתה נשואה לג'ון לנון".

רוחב היריעה של יצירתה, אומרת מונרו, מקשה על האוצרים והמבקרים. אך לדבריה, אין להמעיט בערך המקוריות של אונו, אף על פי שבמקרים רבות לא הכירו בה. "כבר ב-1964 היא הציבה שפה על קיר הגלריה והזמינה את הצופה להשלים את העבודה. היא היתה הראשונה שעשתה את זה. היא היתה האמנית הראשונה שמסרה את השליטה האמנותית לידי הצופה, והפכה את עבודתה לאינטראקטיבית ואקספרימנטלית. זה היה המהלך הרדיקלי של האמנות בשנות ה-60".

האנרגיה של אונו נותרה זוהרת והיא ממשיכה לייצר עבודות חדשות ולרתום לצרכיה טכנולוגיה חדשה. 2.3 מיליון איש עוקבים אחריה בטוויטר. עם עבודותיה מהעת האחרונה נמנים "Imagine Peace Tower" מ-2007, עמוד של אור לייזר על אי ליד רייקיוויק, ו"אמא שלי היתה יפה" מ-2004, תמונה של שדיים ווגינה שהוצגה על גבי כרזות ברחבי העיר ליוורפול ועוררה מחלוקת בכמה מקומות.

היא נולדה ב-1933 למשפחה יפאנית עשירה ומושרשת היטב במעמד השליט; אביה היה בנקאי. היא החלה ללמוד פסנתר בגיל שנתיים ולמדה בבית ספר מיוחד למוסיקה. משפחתה נסעה תדיר בין ניו יורק לטוקיו. המלחמה הביאה אתה קשיים כלכליים לא מוכרים למשפחה האריסטוקרטית. ב-1945, בהיותה בת 12, קיבלה אונו על עצמה את האחריות לאחיה, כשהמשפחה פונתה לאזורי הכפר לאחר הפצצות הבירה. הם רעבו ללחם. אביה נכלא במחנה ריכוז בסייגון.

אחרי המלחמה השלימה אונו את לימודיה, והיתה לאישה הראשונה שהתקבלה ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת גקושין. המשפחה עקרה לניו יורק, שם למדה אונו בקולג' שרה לורנס, וב-1956 נישאה למלחין טושי איצ'יאנגי. אז כבר החלה אונו לגלות את סצינת הנגנים, המלחינים והאמנים של לב העיר, שג'ון קייג' ולה מונט יאנג היו מהדמויות הבולטות בה. לאחר שהתפרקו נישואיה עם איצ'יאנגי היא נישאה למפיק האמנות האמריקאי אנתוני קוקס, ונולדה להם בת, קיוקו.

בתחילת שנות ה-60 עבדה אונו בשולי קבוצת "פלוקסוס" הניאו-דאדאיסטית, ואירגנה הופעות ואירועי הפנינג בלופט שלה ברחוב צ'יימברס שבטרייבקה. אחת מעבודותיה הבולטות היתה ספרה "אשכולית" שראה אור לראשונה ב-1964, ובו יצירות ממסוגרות בתור מערכת של הנחיות, או "פרטיטורות של אירועים"; זו היתה דוגמה מוקדמת חשובה לאמנות קונצפטואלית (באחת הדוגמאות, שכותרתה "ציור שיתקיים רק כשהוא מועתק או מצולם" - נכתב: "הרשה לאנשים להעתיק או לצלם את ציוריך. השמד את המקור").

יצירה חשובה נוספת מאותה תקופה היתה ,"Cut Piece" יצירת מיצג שבה הזמינה אונו את הקהל לקחת מספריים ולגזור מעליה את בגדיה בעוד היא יושבת בשקט וללא נוע. המבקר מייקל ברייסוול העיר: "מדהים כמה היצירה רלוונטית גם היום. כשרואים סרט של היצירה המקורית, היא נראית כל כך שברירית ופגיעה כאישה צעירה, בייחוד כאישה אסייתית צעירה. יש שם גם תתי-זרמים יוצאי דופן - כניעות, רעיון הגיישה. במהלך המיצג האווירה נעשית מתוחה באופן יוצא דופן".

ברייסוול ראה את היצירה כשהוצגה מחדש בפאריס ב-2003. "היצירה התעדכנה באופן אוטומטי. היא נהפכה ליצירה על סלבריטאות. המקום היה מלא מפה לפה, כמה שורות היו מלאות צעירים, לא היה שום זכר לאבטחה. היא ישבה שם, אישה אלגנטית בשנות ה-70 לחייה, וכל מי שרצה היה יכול לגשת אליה, לעזאזל, עם זוג מספריים ענקיים". לדברי מונרו, "Cut Piece" היה "מהפכני לגמרי". "הרעיון שגופו של האמן בזמן ובחלל הוא כשלעצמו יצירת אמנות היה רדיקלי לחלוטין".

ב-1966 הציגה אונו תערוכה בגלריה אינדיקה שבלונדון. ג'ון דאנבר היה מנהל הגלריה. "אני ערכתי את ההיכרות בין ג'ון ליוקו", הוא מספר. "הייתי חבר של ג'ון ושל פול, והצעתי להם לבוא לגלריה; חשבתי שהתערוכה תמצא חן בעיני ג'ון. יוקו לא שמעה על ג'ון. הייתי צריך להסביר לה שהוא איש עשיר שאולי יקנה משהו... לקח זמן עד שהתברר שעומד לקרות ביניהם משהו. היא אישה חזקה. ג'ון אף פעם לא פגש אישה כמוה".

אחרי שנתיים הם נהפכו לזוג. אבל ההשלכות של הקשר היו שלאחר מאבק משמורת על קיוקו, שאונו זכתה בו, קוקס פשוט חטף את הילדה, ואונו לא ראתה אותה כלל מגיל שמונה עד 31.

הקשר של אונו עם לנון מסמל כמובן את נקודת המפנה בחייה. לדברי ברייסוול, אחת התוצאות המיידיות היתה השפעתה האמנותית על לנון - שגם פגעה בה עצמה, מאחר שהיא "נתפשה כפני המכשפה של האוונגרד, ומה שעשתה נחשב לבלתי מובן, בייחוד בבריטניה".

אהבה היא דת

שון, בנם של לנון ואונו, נולד ב-1975, חמש שנים לפני שאביו נורה ברחוב מחוץ לבניין דקוטה בניו יורק. אונו עדיין מתגוררת שם, בתוך אוסף האמנות המופלא שלה, הכולל יצירות של מגריט ושל ורהול. האם והבן שיתפו פעולה בשנים האחרונות בפרויקטים מוסיקליים.

אחת הטענות המושמעות תדיר נגד אמנותה של אונו היא שמנטרת השלום והאהבה שהיא מבטאת באמנותה ובפעילותה האקטיביסטית נתפשת כשריד מימים שחלפו, אמירה שקפאה בעידן שנות ה-60. למשל, "עץ המשאלות" שאותו הקימה בכמה מקומות ושיוצב בקיץ מחוץ לסרפנטיין, הוא עץ שהצופים מוזמנים להצמיד אליו פתקים ועליהם משאלות שכתבו.

ברייסוול, שסבור שאונו ספגה "יחס סקסיסטי וגזעני מאנשים שהתייחסו אליה כיפאנית צחקקנית ולא מובנת שגנבה את אחד האוצרות הלאומיים שלנו", טוען שלא הוגן לראות בעבודות האלה ילדותיות. "למה קשה לנו לקבל שיוקו עושה שלום ואהבה כשאנחנו מרוצים כשהביטלס שרים ‘כל מה שאתה צריך זו אהבה'?"

אך בסופו של דבר, ייתכן שלאונו יש זכות יתר להתמודד בדרכה עם שנאה ואלימות. היא חוותה על בשרה מלחמה ביפאן; בעלה נרצח לנגד עיניה; חייה רצופים טינה המופנית אליה מצד כמה ממעריצי הביטלס. עמידותה לנוכח האסון - לדברי המוסיקאי אנתוני הגרטי, ששיתף אתה פעולה במיצגים - היא שהופכת אותה למופת אישי ולא רק אמנותי. "היא הראתה לי, בדוגמה האישית שנתנה, איך דבקים בערכים גם כשזה מפחיד", הוא אומר. "היא עברה סערות אכזריות ולא נכנעה".

מונרו מסכימה. מסר השלום והאהבה, היא אומרת, הוא אותנטי. "היא באמת מאמינה שאהבה היא אנרגיה שמסוגלת לחולל שינוי בעולם. זו הדת שלה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

גטי אימג'ס
יאין מקמילן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו