בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרומן של אמנים אמריקאים עם פירנצה במרכז תערוכה חדשה

מרי קאסאט וג'יימס ויסלר, אדית וורטון והנרי ג'יימס היו רק כמה מהעולים לרגל, שספגו באיטליה תרבות שתרמה להתפתחות האמנות האמריקאית

תגובות

בשנת 1872 הצליח הצייר האמריקאי הצעיר ויליאם מריט צ'ייס להשיג מפטרוניו העשירים 2,100 דולר. סכום זה איפשר לו לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהגיע לאירופה, היבשת שרק בה ­ כך האמינו אז רבים ­ יוכל להתפתח כאמן. צ'ייס שב לארצות הברית ממסעו באיטליה כאוטוריטה אמנותית; בהמשך אף ייסד בית ספר לאמנויות בניו יורק, שהיה לימים לבית הספר לעיצוב פארסונס. והוא לא היה היחיד.

זה כ‑250 שנה פירנצה מסעירה את דמיונם של אנשי אמנות ותרבות אמריקאים, הרואים בה יעד חובה לכל בן תרבות. ציירים אמריקאים חשובים כמו ג'ון סינגר סרג'נט, ואשינגטון אלסטון ותומס קול וסופרים כמו אדית וורטון, מרק טוויין והנרי ג'יימס היו רק אחדים מתושביה הארעיים של העיר, ומאות אחרים נהרו אליה במשך השנים.

תערוכה מקיפה ושמה "אמריקאים בפירנצה", המוצגת בפאלאצו סטרוצי שבעיר, סוקרת את הרומן הארוך בין האמריקאים לבירת טוסקנה. רומן שהחל, באופן סמלי לפחות, לפני כ‑500 שנה, עם בואו של מגלה הארצות אמריגו וספוצ'י, יליד פירנצה, אל היבשת החדשה.

באדיבות פאלאצי סטראצי

"התמקדנו בציירים אמריקאים שפעלו בעיר בין אמצע המאה ה‑19 לשנת 1915, וניסינו בעצם לספר סיפור דרך עיני האמנים עצמם על המסלול המעגלי שהם עברו ­ מארצות הברית ובחזרה אליה, לאחר שהשלימו תהליך באיטליה", אומרת פרנצ'סקה בארדאצי, מאוצרי התערוכה.

על הקשר העכשווי בין פירנצה לארצות הברית אפשר ללמוד גם מהעובדה שאת אחת ההקדמות לקטלוג המלווה את התערוכה כתבה שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון. בעבר, אומרים האוצרים, נחשבה פירנצה לתחנה הכרחית בעבור כל אמן אמיתי. לדברי בארדאצי, האמנים ואנשי הרוח שבאו לעיר לא היו תיירים רגילים, אלא מעין עולי רגל שהיו מצויים במסע רוחני, רומנטי ורגשי ("אלוהים אדירים, אני מעדיף להגיע לאירופה מאשר לגן עדן", הכריז ויליאם מריט צ'ייס). לצדם, משכה העיר גם לא מעט בנים למשפחות מיוחסות מניו אינגלנד וניו יורק, כמו ויליאם סטרג'יס ביגלו, אחיינו של הצייר אדוארד הופר, והנרי אדאמס, קרוב משפחה של נשיא ארצות הברית השישי, ג'ון אדאמס.

רובם התיישבו בווילות בפאתי העיר, שוטטו בין המוזיאונים והכנסיות וספגו את עברה המיתולוגי של עיר הרנסנס, חיפשו אחר יצירות אמנות איכותיות שאפשר היה לקנות במחירים סבירים, טיפחו גנים גזומים למשעי ולעתים אף מילאו תפקיד חשוב בשימור אוצרות התרבות של העיר, שבאותם הימים סבלו מהזנחה מסוכנת.

בלי זכר ללכלוך

לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, במחצית השנייה של המאה ה‑19, נעשה המסע פופולרי מאי פעם. "היתה פריחה של ממש", אומרת בארדאצי, "יותר ויותר אמנים וסופרים יצאו לחיפוש אחר דבר-מה מהעבר שלהם, שלתחושתם הלך לאיבוד כאשר האבות המייסדים השאירו מאחוריהם את אירופה המושחתת. השיפורים הטכנולוגיים הפכו את השיט מארצות הברית לאירופה להרבה יותר בטוח, מהיר ופשוט, ולכן היו לא מעט אמנים שעשו את המסע כמה פעמים לאורך השנים".

אחדים מהאמנים, כמו צ'ייס, אף החלו לארגן משלחות של עשרות תלמידים, שהפליגו יחדיו מניו יורק לנאפולי; משם הם נסעו לפירנצה ובילו כחודשיים בווילות שבין גבעות העיר, מציירים ולומדים.

מן הציורים עולה תופעה מעניינת ­ למרות ההתאהבות בפירנצה, הקשר בין האמנים לאוכלוסייה המקומית היה מינורי, ורובם לא ממש התערו בחברה האיטלקית. נדמה כי לא פעם העדיפו האמנים לחוות את הקסם כפי שנשקף מרחוק, מהווילות המטופחות שבהן התגוררו, הרחק מהצחנה והרעש של השווקים והרחובות. הם בחרו לתאר דווקא את חוויית המסע והביקור בארץ זרה, את הנופים שגילו והיפנטו אותם ובעיקר זה את זה. בולטים במיוחד דיוקנאות עצמיים ופורטרטים של ידידים לצד ציורי טבע עטופים באור. המיתוס של העיר היה כה חזק, שאפילו בציורים המעטים המתארים את חיי העיר או את השוק כפי שנראה בסוף המאה ה‑19 אין זכר ללכלוך, המולה וצפיפות.

באדיבות פאלאצי סטראצי

"אין ספק שהיחס של האמריקאים לסביבה האיטלקית ולאזורים הכפריים של טוסקנה היה בעיקר סנטימנטלי", אומרת בארדאצי. "אנחנו רואים זאת גם בציורים ובטקסטים שנכתבו באותה התקופה, בין השאר על ידי הנרי ג'יימס או אדית וורטון, שבאה לטוסקנה כדי לכתוב את הספר שלה על הגנים האיטלקיים ('וילות איטלקיות והגנים שלהם' שיצא לאור ב‑1904) ונהגה לצאת לטיולים ארוכים באזורים הכפריים של טוסקנה במכונית המהירה שלה".

אור רך

בתערוכה, שתינעל ב‑15 ביולי, מוצגים בין השאר ציורים של ויליאם מוריס האנט, ג'יימס מקניל ויסלר, ג'ון סינגר סרג'נט וססיליה בו. ביצירות ניכרת משיכה לשני תחומים מרכזיים ­ האובססיה לעבר המפואר והרומנטי וההתאהבות בטבע המקומי. "האור בטוסקנה ריתק את האמריקאים", אומרת בארדאצי. "זה נשמע אולי בנאלי, אבל מהציורים בולט מאוד האופן שבו הם תפשו את מה שהם כינו 'הטבע המתורבת', שהיה שונה כל כך מהטבע הפראי שהכירו בארצות הברית. הם דיברו לא אחת על האור הרך והמאוזן של טוסקנה, לעומת הטבע הפראי והאור החזק והמפורר של הספר האמריקאי".

כבכל קבוצה סגורה, גם בקרב האמנים האמריקאים בעיר התפתחו יריבויות וסיפורי אהבה. "במיוחד בלטו סרג'נט, המפורסם מביניהם, והצייר המוכשר והכריזמטי אך נטול הייחוס פרנק דובנק", אומרת בארדאצי. "דובנק היה יתום שבנה את עצמו במו ידיו וקיבץ סביבו קבוצה של אמנים שהכירו אותו עוד מימי לימודיו באקדמיה לאמנויות במינכן, 'נערי דובנק', והלכו בעקבותיו בנדודיו באיטליה, מוונציה ועד פירנצה. סרג'נט היה הכוכב הבלתי מעורער, הוא גם נולד בפירנצה למשפחה אמידה שטיילה באופן קבוע באירופה. אבל דווקא דובנק היה זה שהתחתן עם אחת הנשים הידועות באותו מעגל חברתי, אליזבת בות, מי ששימשה השראה להנרי ג'יימס כשכתב את הספר 'דיוקנה של גברת'".

באדיבות פאלאצי סטראצי

הרומן המורכב הוביל בסופו של דבר לנישואים, למרות התנגדותו הנחרצת של אביה של אליזבת, פרנסיס בות, עשיר בוסטונאי שלא רצה שבתו העדינה והמיוחסת, שנסעה לפירנצה כדי להשלים את חינוכה, תתרועע דווקא עם בן המהגרים הפשוט מהמערב התיכון.

לרוב לבשו מאבקי הכוחות הזעירים צורה מנומסת למדי של ביקורת אמנותית. "לכולם היה תמיד משהו לומר", מספרת בארדאצי בחיוך. "גרטרוד שטיין, לדוגמה, כשהתארחה בפירנצה, נהגה לבקר בביתו של אספן האמנות צ'רלס לוזר, שרוהט מסיבה כלשהי דווקא בסגנון המאה ה‑15 באיטליה, סגנון שהיה מנוכר באופן מוגזם לטעמה. כולם גם צחקו על אג'יסטו פאברי, אמן ואספן מרכזי בחבורה, שהחליט לגור דווקא בווילה מרוחקת וספרטנית, שכדי להגיע אליה היה צורך לעלות לגבעה בעגלה רתומה לשני שוורים. הם היו טיפוסים מקוריים, הם תיעדו את עצמם וכתבו זה על זה לא מעט".

רבים מהאמנים האמריקאים שזרמו לעיר במשך השנים התארחו בה לפרקי זמן קצרים, ואילו אחרים נשארו לתקופות ממושכות, כנוודים מרצון, או "גולים לכל החיים" כפי שהגדיר אותם הנרי ג'יימס. "הרוב בכל זאת שבו הביתה בשלב זה או אחר, ועם שובם פיתחו לעתים קריירות מצליחות, גם כמורים", מספר בארדאצי. "צ'ייס, לדוגמה, לימד את אדוארד הופר וג'ורג'יה אוקיף. למעשה אפשר לומר שהתרבות שספגו באיטליה היתה נקודת המוצא לאמנות האמריקאית של תחילת המאה ה‑20".

דיוקן עצמי באופיצי

חלק נכבד מהתערוכה מוקדש לנשים ­ לא רק כמודלים לציור אלא כאמניות פעילות ומוערכות. לנוכחותן של הציירות היתה משמעות חברתית רבה, אומרים האוצרים, וזו באה לידי ביטוי במעמד שכבשו בקהילה האמנותית המקומית ואפילו בבגדים שלבשו בציורים שבהן תועדו ­ כמעט תמיד בגדים בהירים, פשוטים ושטופי אור, המסמלים חופש.

בין השאר מוצגים בתערוכה יצירות של מרי קאסאט (אחת הציירות הידועות של התקופה וידידה קרובה של אדגר דגה) ושל הציירת ססיליה בו, תצלומים של ארנסטין פאברי ודיוקנה של ורנון לי (שם העט של הסופרת ויולט פאג'ט, דמות דומיננטית בעיר שכתבה על אמנות, אסתטיקה, מוסיקה ומסעות ופעלה לשימור מונמנטים בעיר).

"מרי קאסאט, לדוגמה, ביקרה כמה פעמים בפירנצה והיתה מראשונות הנשים המשוחררות ­ היא חיתה רוב חייה באירופה, לא התחתנה והקדישה את עצמה לאמנות, כפי שעשתה למעשה גם ססיליה בו", אומרת בארדאצי.

באדיבות פאלאצי סטראצי

קאסאט נחשבה בעיני האמריקאים לבוגדת; האוצרת מסבירה כי רבים מהאמנים הגיעו לפירנצה בזכות הסכמים שכרתו עם פטרונים עשירים, שהסכימו לממן את מסעם לאיטליה בתנאי שבתום הביקור ישובו לארצות הברית ויביאו עמם את הכלים התרבותיים החדשים שרכשו. "קאסאט מעולם לא שבה לאמריקה. במקום זה היא עברה לצרפת ובנתה את עצמה שם, ונשארה בקשרים עם האימפרסיוניסטים", מספרת בארדאצי.

ססיליה בו, לעומת זאת, היא אחת התגליות החשובות של התערוכה, ציירת דיוקנאות שזכתה בימיה חייה להצלחה גדולה, נשכחה עם השנים והתגלתה מחדש בעשור האחרון על ידי מבקרי אמנות ואספנים אמריקאים. "בו היתה האשה האמריקאית הראשונה שהוזמנה להציג דיוקן עצמי באופיצי, כבוד שהיה שמור למעטים בלבד", מספרת בראדאצי. עם שובה לארצות הברית היא היתה למורה הראשונה באקדמיה לאמנות בפנסילבניה.

אף שהתערוכה חושפת טפח בלבד מחיי האמנים האמריקאים בעיר, שכן היא מתמקדת בפרק זמן קצר יחסית, התמונה העולה ממנה מרתקת. ונדמה כי גם כיום, 150 שנה לאחר מכן, לא הרבה השתנה. מבקרים אמריקאים רבים עדיין באים לפירנצה ושוהים בה תקופות ממושכות בווילות שכורות, ויותר מתריסר אוניברסיטאות אמריקאיות יוקרתיות מפעילות בעיר תוכניות קיץ או מרכזי מחקר שונים. אוניברסיטת הרווארד, לדוגמה, מפעילה בפירנצה את אחד המרכזים החשובים בעולם לחקר הרנסנס, הפועל בווילה אי טאטי שבעיירה היוקרתית פייזולה המשקיפה על העיר. באופן לא מפתיע, את הווילה הנאה תרם לאוניברסיטה אמריקאי ידוע נוסף שמילא תפקיד חשוב בחיי האמנות בעיר ­ האספן והיסטוריון האמנות בן אותה תקופה ברנרד ברנסון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו