בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

"זוכרים את בועז טל": כוחו של האין

במקום תערוכה מכבדת שתבחן לעומק את האמנות של בועז טל, אורגנה חלטורה. תרומתו של טל לשדה הצילום המקומי ראויה להרבה יותר מכך

10תגובות

אחרי מותה של אשתו, זהבה טל, אמר בועז טל שהאין, הריק, הוא כוח עצום שמשתלט על הכל, גם על הצילום. "הדבר הראשון שהטריד אותי היה איך אני מצלם את ה'אין'. אתה לא יכול לצלם משהו שהוא איננו, אתה צריך אובייקט מול העדשה. (...) זה הביא אותי למחשבות קצת עצובות בקשר לצילום ובכלל".

באפריל השנה מת גם טל. גם בהקשר הזה, התערוכה "זוכרים את בועז", מן ההכרח שהיתה מתארגנת במשך זמן רב יותר, בהשקעה רבה יותר ושתהיה מוצגת באופן מכבד יותר. והכוונה אינה לכבוד חלול, סמלי, טקסי, אלא בדיוק להיפך ממנו ­ לתערוכה הממפה ובודקת לעומק את האמנות של טל, השפעותיה והקשריה הצילומיים ובכלל, את המהלך של טל ביחס לתקופה שבה יצר.

במקום זה אירגן בחטף האוצר סורין הלר מין ספר זיכרונות עם הקדשות, כמי שמנסה להיפטר ממטלה. ברור שעל תערוכת זיכרון כזו נגזרת אקלקטיות מסוימת, דורית, תמטית וסגנונית, וברור גם שבתערוכה שבה כל אמן שולח עבודה לפי בחירתו לא תהיה האחדה אסתטית בחלל. בכל זאת, יש בתערוכה הזניה של הרף המינימלי.

שולי חלפי

החלטורה שמוצגת בבית האמנים בתל אביב, על אופן התלייה המחפיר ותוויות הפרטים החאפריות, אינה באשמת המשתתפים. שלמה אברמוב, יורם להמן, פסי גירש, מיכל היימן, עודד ידעיה, שמחה שירמן ואחרים מצטרפים זה לזה בצניעות כיושבי שבעה ­ חברים, תלמידים, עמיתים ואוהבים המתאספים יחד כדי להכיר בחד-פעמיותו של אדם, ובו בזמן, מה גם שמדובר בצלם, לשכפל אותו מעט, דרכם.

ברוב העבודות ניכר שנבחרו במיוחד כדי להתייחס לתצלומיו של טל, להגיד דבר מה ביחס אליו, לסמן קשר, סביבת התעניינות או השפעה. למשל, עבודתה של דגנית ברסט "חלום מס' 1" מ2000-1998-, שבה נראית דמות עירומה חוצה דמות אחרת, חודרת דרכה, משתכפלת בה כמו היו אחד מפוצל. או "ללא כותרת" של רותי אגסי מ2006-, תצלום של חצי מיטה זוגית ריקה, נזירית.

מפתיעים בהקשר הזה התצלום של ז'וזף דדון, "רונית אלקבץ כציון" מ2007-, המאפשר עוד זווית למפעל השגבת האשה, והתצלום של אורי גרשוני "ללא כותרת מתוך הסדרה ימי ביניים" (2004), שבו נראים בני זוג, אחד לבוש לבן והשני שחור, כברבורים, שניהם בחולצות פתוחות החושפות שיער חזה גזוז, צמודים, רוכנים זה אל זה, ככתב מראה האחד של רעהו.

היום-יום כמיתולוגיה

את מקומו של בועז טל בשדה הצילום הישראלי אפשר להבין דרך שתי קטגוריות עיקריות. האחת היא שיח האחר ופוליטיקת הזהויות הפוסט-מודרניים שהלכו והתגבשו כאן החל באמצע שנות ה80-. טל היה חלק מקבוצת "הצלמים החדשים" שהחלו לפעול כאן אז באופן שונה הן מצלמי המודרניזם הוותיקים והטהרנים (פטר מרום, מיכה ברעם, בוריס כרמי ואחרים) והן מהאמנים המושגיים שהשתמשו בצילום באופן מספח ולא בלעדי, כמדיום מינורי (מיכל נאמן, דוד גינתון, משה גרשוני ואחרים).

רבים מהם התמקדו בטריטוריה המשפחתית, כשהם מתמודדים עם "מורשת צילום שטיפלה במציאות באופן ישיר", כדברי ד"ר רונה סלע במאמר קטלוג תערוכת "90-70-90" שאצרה במוזיאון תל אביב ב1994-, תוך כדי "מאבק על ההכרה בצילום כבמדיום לגיטימי". שוקה גלוטמן כתב כי "צלמים כמו אבי גנור, בועז טל, עודד ידעיה ואחרים התמקדו בנעשה בתוך המשפחה, התמודדות ש'פטרה' אותם מנטל ההתמודדות עם המציאות החיצונית, עם כל כובד המשקל החברתי והלאומי".

שולי חלפי

ייחודו של טל לעומת בני דורו כגון שירמן וידעיה היה בכך שיצר את הפואמה המשפחתית דרך בנייה והמחזה של פעולות וסצינות (בגוון הפרוידיאני-אדלריאני של המערך המשפחתי) המיועדות מראש לצילום. הוא לא שמר אמונים ל"אותנטי" ול"מקורי", כך שהתיעוד שבו עסק הוא בעצם הדגמת ההסבה לתיאטרליות, צטטנות ובימוי בארוקיים.

כ"ף הדימוי מילאה תפקיד מרכזי. אני כמצרי (בתצלום משעשע שבו זהבה שוכבת על שולחן ואילו בועז עושה פוזה מצרית כשמגבת למתניו). אשת האמן כלאונרדו ("בעקבות לאונרדו", 2001). הפרטיות כאיקונה. היום-יום הביתי כמיתולוגיה וכתולדות האמנות. אנחנו כאחד. הנמשל הגדול בתמונות האלגוריות שיצר, ה"אין" שאותו התעקש לצלם כ-30 שנה, היה התלות המשותפת כפיצוי, תלות היכולה אפילו ל"שוויון" של התקינות הפוליטית.

את סוג המלודרמה התיאטרלית הזאת אפשר היה לראות באותה תקופה, מלבד אצל סינדי שרמן, בייחוד אצל גייז. בסצינת אמנות שלהטה מרוב עיסוק בסטריאוטיפים חברתיים ומיניים של הסובייקט, כלכלת ייצוגים ועמדת הצופה, מפעל האהבה המצולמת של בני הזוג טל ­ שאותו כינו "בועזהבה" ­ לא נתפש כמטרים ומבשר מגמה. הם יכלו להיות נושאי הדגל הפוסט-מודרניים של ערכים כפלורליזם, הטרוגניות, אקלקטיציזם וציטוט משבש היררכיות, בתקופה שהחיבור בין הפוליטי למיני נשלט, בהשפעת פוקו, מייפלתורפ, גולדין, גילברט וג'ורג' ואחרים, על ידי האחר המגדרי. בפשטות, "בועזהבה" היו סטרייטים, בורגנים, משפחה.

חריגות שפויה

הקטגוריה השנייה שבה התבחנה יצירתו של טל היא בעיסוק המפורש והמוצהר במיתוס האהבה באמנות, הפיכתה לתמה ביצירה, למפעל חיים או לעילת קיום. טל היה תורם בכיר להבניית זהות גברית חדשה באמנות הישראלית, לדמות הגבר במשפחה. בקצרה, עיקר מפעלו היה חידוש סצינות ומראות מתולדות האמנות תוך הסטת מקומו המסורתי הפטריארכלי של האב-האמן: מהמספר הכל-יודע של הנרטיב לאדם הכלול בתמונה, מספר מוגבל, מופעל, סטטיסט הנטוע בתוך הקשר כולל נרחב ממנו.

ההחצנה של היחידה היצירתית הכפולה וההרמטית התבצעה אצל טל דרך חיפצון עצמי חוזר המדגים הצטמצמות ליקום "קטן" (מגוון תנוחות ומצבים בין רהיטי וחפצים הבית). דווקא דרכו נפתח צוהר הולך ומתרחב, השואב אליו בגריפה אלגורית את כל ההיסטוריה. כך בלט הצמד כסוג של חריגות, קפסולה של שפיות מבריאה בתוך הנורמלי הממאיר.

שולי חלפי

למשל, באחד מתצלומיו החשובים, פרפראזה ברורה ל"ארוחת בוקר על הדשא" של מאנה, נראית המשפחה בפיקניק בחיק הטבע, זהבה והילדים לבושים ואילו בועז שרוע עירום לרגליהם. ההתמקדות המובהקת בחיים הפרטיים, בפנים-הבית, בזוגיות ובמיניות היתה חלופה הן לקללת הישראליות והצבאיות והן לאידיאת האוטונומיה של האמנות המודרניסטית.

זו עמדה ראויה לציון גם מעבר לגבולות הגזרה של האמנות הישראלית, שהרי תולדות האמנות רוויות ביחסי הכוח הברורים בין אמן (מפורסם) למודליסטית (אנונימית), נשענות על מיתוס "היוצר הנשוי ליצירה שלו" ועל יחסים שוביניסטיים בין האמן לאשתו.

אבל גם באמנות המקומית, ששנים אמרו עליה שהיא הכל חוץ מסקסית, שאין בה מקום לפרטי ולאינטימי, "בועזהבה" הוא מפעל יוצא דופן, ששווה לדון בו אל מול שני תקדימיו העיקריים ­ דוד הנדלר ואביבה אורי ורפי לביא ואשתו אילנה.

קודמיהם נתפשו כמייצרי אתוסים קהילתיים חזותיים של האהבה, המתייצבים אל מול המגויס, הלאומי, הפוליטי. בתווך שבין אהבה התמכרותית מחסלת, המכחישה את המשפחה, ובין הקוד הפרוץ של הכתובת, שהוא גם הסימון המופשט של האהבה, וגם הבית המפולש ל"אמנות" בנוסח יונה הנביא 42 (ביתו של לביא), "בועזהבה" הציבו מודל של סימביוזה אלגורית, ארכאית. מאחר שהמודל היה גם מפעל ארוטי, הוא התקבל כדת חסרת חטא, נטורליסטית. לא אקסהיביציוניזם היה שם, כי אם נודיזם.

"זוכרים את בועז". אוצר: סורין הלר. בית האמנים ע"ש זריצקי, רח' אלחריזי 9 תל אביב, שעות הפתיחה: ימים שני עד חמישי 19:00-17:00 ,13:00-10:00, שישי 13:00-10:00, שבת 14:00-11:00. עד 7.7



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו