בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מווישנו ועד דושאן

צבעוניות מקומית לצד שימוש ברדי-מייד. תערוכת האמנות העכשווית מהודו במוזיאון תל אביב ממחישה את הפיכתה של תת-היבשת לצומת באמנות הבינלאומית

8תגובות

יש משהו משעשע בכך שלתערוכה הגדולה הראשונה של אמנות הודית עכשווית המוצגת בישראל, בחרו האוצרות, תמי כץ פרימן ורותם רוף, לקרוא "צפיפות החומר", ואף הסבירו כי השם "מהדהד בהיפוך את המטבע הלשוני המוכר ‘דלות החומר', המאפיין עקרונות של סגפנות וחסכנות אסתטית בהיסטוריה של האמנות הישראלית". הפרט הכביכול שולי הזה מעיד על פריזמת ההתבוננות בתרבות זרה: היכן הדברים דומים לנו, היכן הם מראה עבורנו. אבל האמנות ההודית אינה זקוקה לקישור לאמנות ישראלית, ובוודאי שאינה מהדהדת שום דבר מן הפרק ההוא של דלות החומר באמנות הישראלית, שלא הותיר את רישומו מעבר לסצינה המקומית.

זוויות ההתבוננות בתערוכה זו הם אם כן מערביות (בהנחה שישראל היא מערב), ומדובר למעשה בהמשך לגל התעניינות בינלאומי שיצרה תערוכת הענק הנודדת של אמנות הודית, "Indian Highway", שהוצגה לראשונה בלונדון ב-2009. רבים מבין 17 האמנים ההודים המציגים כעת במוזיאון תל אביב הציגו גם ב"Indian Highway" (בהם ראווי אגרוואל, סובוד גופטה, ג'יטיש קאלאט, שילפה גופטה), כך שמה שמוצג אצלנו נאמן מעיקרו לתמונה הבינלאומית המוכרת של אמנות זו.

מתבקשת בהזדמנות זו השוואה בין ההתעניינות באמנות הודית (וגם באמנות פקיסטנית - בארץ ניתן היה לצפות לאחרונה בהקבץ כזה מאוסף סבג) לבין הפריחה האדירה של אמנות סינית, שנמשכה משנות ה-90 ועד לעת האחרונה. השוני המהותי בין שתי הסצינות הוא שהאמנות ההודית העכשווית פורחת במקביל לגידול חסר תקדים במעמד הבינוני בהודו ונגזרת מהתחזקות הכלכלה בארץ זו, במיוחד בתחומי ההיי-טק. פירוש הדבר הוא שלצמיחה המהירה של סצינת האמנות ההודית יש קודם כל קהל מקומי.

בהיסטוריה המודרנית של הודו, שהיתה בקשרי מסחר ותרבות ערים עם אירופה מאז תחילת המאה ה-17, רק הופכת את הדיון למורכב ומעניין יותר - בעיקר כשכמה מהיוצרים הבולטים בעולם כיום הם ממוצא הודי, ודי להזכיר את האמן אניש קאפור ואת הסופר סלמן רושדי. אסוציאציות לעבודות של שני היוצרים האלה, הבריטיים כיום, עולות בתערוכה: לעתים הן ישירות, כמו הקשר בין פקידי הממשל ההודי, השונאים-אוהבים את המורשת השלטונית הבריטית בספריו של רושדי, לבין עבודת הווידיאו של ראנביר קלקה, "ללא מוצא בטקסילה" (2010), ובה גבר בחליפת פקיד נפרד וחוזר ומתמזג עם צלליתו המצוירת ועם סוס לבן אצילי שבא ונעלם מהמסך; ולעתים הקשר הוא עקיף, כמו בעבודה היפה "איקרוס/ג'אטאיו" (2010) של שנטמאני מ', המתקשרת לקאפור.

חזרתיות במובן ריבוי

אפיונים משותפים לעבודות המוצגות בתערוכה הם רפטטיביות של צורה או של מוטיב, וכן עבודות שניכר בהן המרכיב הפנטסטי, המיתי או העל-טבעי. הכוונה לעבודות כמו של סודרשן שטי, "טאג' מאהאל" (2007), שבו מזכרות מינאטוריות לתיירים בדמות אחוזת הקבר המפורסמת מונחות בצפיפות זו לצד זו והופכות למין קיר חסום, שבו דימוי המקום כמעט מתפוגג בשל החזרתיות. הריבוי הזה, אסוציאציה כמעט מיידית להודו, הופך כאן למנגנון השטחה, לאמצעי לאיבוד משמעות.

מוטיב צורני חוזר משמש גם בעבודה של סאקשי גופטה, "חופש הוא הכל" (2007), העשויה מברגים, אומים, מסמרים, גלגלי שיניים, מנעולים וצילינדרים. האמנית יצרה מהם מערך צורני כשל שטיח שבו גלומים לא רק זיכרונות של שטיחים על משמעיותיהם כייצוגי טבע, אלא גם התייחסות ליופי בתוך מה שיכול להיחשב כגס, נחות, מחוספס. העבודה מקשרת בין זמנים שבהם תעשיית השטיחים היתה מפותחת לבין תעשייה מאוחרת יותר, בין ההבטחה לרכות שיש בשטיח לקושי שיש בחלקים המתועשים. אם השטיחים היו אובייקט פרקטי וסימבולי חשוב בתרבויות נוודיות, הרי השטיח ב"חופש הוא הכל" מנכיח את המודרניות.

"מקום לרוכלים" (2006-2010) של ראשמי קלקה ו"מעלית מתת-היבשת" של ג'יג'י סקריה הן עוד שתיים מהעבודות הבולטות בתערוכה, הנטועות בהודו כמקום קונקרטי ומעוגן בהווה. ראשמי קלקה הקליטה במשך חמש שנים רוכלים מוכרי עיתונים וסדקית ברחבי העיר דלהי. ההקלטות עובדו לפסקול אינטנסיבי של קריאות וקולות המזכירים רחש עירוני מהסוג שהושמע בסרטים על ערים גדולות מערביות במאה הקודמת. הפסקול הדחוס הוצמד לצילומים של גגות העיר בשעת השכמה, כשהיא נראית כמבוך של בניינים בצבעים בהירים דהויים, בסגנון שנע בין מודרני למסורתי. ההתרחשויות בשעה זו הן מעטות וכוללות כמה גברים שישנו על גג ומתעוררים או גבר המנקה את המרפסת עם מטאטא זרדים. הדיסוננס בין הקול לבין התמונה הוא חריף - בעוד הקול מעביר דחיסות ודחיפות, הרי הדימויים מראים מרחבים גדולים וריקים שהקולות מציפים אותם כמו זיכרונות.

ב"מעלית מתת-היבשת" של סקריה המסע הפנימי מסומן על ידי מסע חיצוני. בשמה של העבודה באנגלית, "Elevator from the Subcontinent", בולט עוד יותר הדמיון בין "תת-יבשת" למושג הפסיכולוגי "תת-מודע". המעלית (שניתן לצאת ממנה בכל רגע נתון) לוקחת את הצופים למסע המתחיל במרתף בניין, ממשיך בחניון ועולה לדירות, שבאחדות בולט הניסיון להיות מערביות (למשל, נברשות גדולות מדי בחללים קטנים) ובאחרות ניכר שהן שייכות לדיירים אמידים ובעלי הון תרבותי עצמאי. האשליה של התנועה בסרט הווידיאו היא כמו וילון מוסט או דלת הנעה על צירה. בעבודה זו יש מעט דמויות אנושיות שנוכחותן היא כמעט אגבית, כך שהצופה מרגיש כמי שפלש לחלל לא לו.

סוגים של ידיעה

עבודותיה של שילפה גופטה, מהאמניות הבינלאומיות היותר מעניינות הפועלות כיום, כבר הוצגו בארץ בתערוכת יחיד בגלריה דביר. יש בהן צירוף יוצא דופן של הבנה אנושית ואף סליחה לחולשות אנוש, לצד תובנה אירונית לגבי האופן שבו זרעי פורענות עוברים כמחלה מידבקת בין תקופות ומקומות - בהם פקיסטן והודו, ישראל ופלסטין. תוך שימוש בממשקים אינטראקטיביים פותחת האמנית מקום למחשבה ולדאגה.

בעבודה "ללא כותרת (צל 3)" מ-2007, הופכים הצופים לחלק מתיאטרון צללים: תחילה הם מזהים את גופם בעיוות קל ובהמשך מתחילים להיצמד אליהם מיני אובייקטים וחוטים המציגים אותם כמריונטות. מעבר להקשרי הצל (המוכר לא-מוכר, צל המוות, משל המערה של אפלטון) יש כאן חוויה של חוסר שליטה ושל נגיעה בסוגי ידיעה שונים, כאשר תחושת הגוף שונה ממראה העיניים, ושניהם מתקיימים בו בזמן.

סובוד גופטה, אף הוא אמן בינלאומי, מיוצג בעבודות מהסדרות המוכרות ביותר שלו, מאמצע העשור הקודם, העשויות כלי נירוסטה עממיים שאותם הוא הופך לפסלים. את הגניאולוגיה שלהם אפשר לאתר בכל קשת העיסוק המערבי ברדי מייד, ממרסל דושאן ועד דמיאן הרסט. העבודה "קארי" מ-2004 היא מהעבודות היותר מוכרות של אמנות הודית במערב.

התערוכה המהנה והמוצבת היטב תיזכר בוודאי כשלב מעבר בהפיכה של האמנות מהודו לחלק אינטגרלי ממה שנחשב ל"בינלאומי" - והיום כולל המושג הזה, לצד המרכזים המסורתיים באירופה וארה"ב, גם חלקים מאסיה, ובעיקר דרום מזרח אסיה (חלקים אחרים בעולם, בהם כמעט כל אפריקה, עדיין לא כלולים בו).

"צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו", אוצרות: תמי כץ-פרימן ורותם רוף, מוזיאון תל אביב לאמנות, עד 8.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו