בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לתפוש את הפראיות

"תלויים באחרים", תערוכת הבוגרים של התואר השני לאמנות בבצלאל, מבקשת להפנות גב לאופי המסחרי של עולם האמנות. חבל שרוב העבודות הצטמצמו אך ורק להיבט זה

42תגובות

עובדה שפה ושם יש מחזור בוגרי לימודי אמנות חלש אינה אסון. זה קורה. אבל המחשבה שבתערוכת בוגרי התואר השני של בצלאל התקיים מהלך יזום של הסתפקות בבינוניות מטריד מאוד. "זו תערוכה שעוסקת באופני תצוגה, בעלת אמירה חברתית ופוליטית חריפה", הבטיח רפאל זגורי-אורלי, מנהל תוכנית לימודי ההמשך של בצלאל, "שונה גם ממה שנעשה בבצלאל בשנים קודמות וגם ממה שנעשה בבתי ספר אחרים".

התערוכה מתקיימת במבנה תעשייתי לא משופץ בקומת הקרקע ברחוב סלמה 60. חלל ענק, שלא חולק לחללי משנה, כך שהפרויקטים השונים מוצבים ביחד, מתערים זה בזה. "ככל שהאמנות מראה סימנים של קוצר נשימה ואפיסת כוחות", כותב זגורי-אורלי בקטלוג, "ככל שאנו עדים לתנועה של אינפלציה בכמות היצירות, לייצור יתר, וככל שהיצירות נעשות נגישות לצריכה בצורות שכמעט אינן נבדלות זו מזו במקדשיה הרבים של האמנות (שבעצמם נעשו אמצעי תקשורת המונים) - ככל שאלה נמשכים ומתרבים, כך המשימה נעשית רדיקלית".

בשיחות לא רשמיות מספרים הסטודנטים על רצון מובהק של המחלקה להיבדל מתקופת כהונתו של נחום טבת, מי שלתפישתם לחץ לכיוון של מקצוענות ואוריינטציית-שוק, גימור, משטר מהוקצעות וקרייריזם. אם אכן כך הדבר, התפנית בוצעה מתוך כמה וכמה משגים מתודולוגיים ועקרוניים, המכסים זה על זה בערבובייה.

סטודיו לם וליץ

למשל, שם התערוכה (המתחנף במסווה קולקטיביסטי), "תלויים באחרים". דווקא באירוע שאמור להפנות גב לחיפצון והסחורתיות של האמנות, אין ייצוג ולו ל"אחר" מובהק אחד. התוצאה, בכל מקרה - רוב מוחלט של התערוכה נראה כג'אנק יארד לא עקרוני. רוב העבודות אינן פרי עבודה בת שנתיים, אלא עבודות אד-הוק מיועדות-למקום, המשתלבות באסתטיקת הרצפות הסדוקות, החיווט המשתלשל והטיח המתקלף של המקום, משלימות את המראה המוזנח של האתר.

באופן מפתיע הן דומות זו לזו, ברמת האנרגיה והג'סטורליות, החיפוף ותפישת ה"פראיות", "אינטנסיביות", "אקספרסיה", "המצאה" שלהן. רובן נראות כלא-שולטות לגמרי באמצעים, כעיסוק פנימי של סטודנט מתחיל הנאבק בתחילת דרכו בעולם החומרים, הרבה בטרם גיבוש זהות. בחלק מהמקרים זה מגיע לממדים פארודיים, המעלים חשד שאידיאולוגיית או תאוריית-המפנה הזו היא בסך הכל תירוץ של מחזור רפה ועצלן, שנזכר דקה לפני קו הגמר שהוא בעניין של קרטונים משומשים.

כעת מוצגת הסממרטוטיאדה היצירתית הזו כחלופה להיגיון המוזיאלי או לגלריזם על מרוץ הכוכבים שלו, כמענה ל"צורך לנקוב ולחורר את תמונת הבנאליזציה של האמנות", כלשונו של זגורי-אורלי, המבקש להטיח בה "המצאתיות המשוחררת ממה שנקרא עד עתה ‘האמנות'". אמנציפציה של ממש.

סטודיו לם וליץ

תרגילים חובבניים

אבי מילגרום בנה מבנה גבס פרוץ, פיגום שדלתותיו וחלונותיו פעורים, בתוכו מעין אנטנה שהיא גם אשוח מנצנץ מרכיבים אלקטרוניים וצלליות פח חתוכות, עם סאונד המספר על עזיבת בית.

גם אצל יריב ספיבק בית גבס פעור פתחים, עם מרפסת הכוללת כסאות פלסטיק ועציצים. בצד החיצוני צילום אור של נוף אורבני ענק, כביכול מה שהיינו יכולים לראות מהמרפסת.

קרן אלה גפן מציגה מפולת של 6,000 בלונים מנוקבים וחוטים מגובשים ביחד, כמו מערת נטיפים או כשאריות מפעולה בתנועת נוער. בצד - בלון לבן ענק תלוי במרכז החלל כאלמנט של פגיעות. זה מן ענן, גם תלוי וגם נשען על סולם, אולי בדרך לתלייה קישוטית, אולי איבר פנימי ענק, אולי ליצנות רפואית שהשתבשה. כך או כך, זה נראה כאווה הסה פוגשת את ניקי דה סינט פאל ביום רע של שתיהן.

עופר כהן מציג פיסות בד וסקאיי קרועות, שאריות, עקודות ושמוטות מהקיר ולא מתכנסות לכלל צורה בנוסח קבוצת מצע-משטח מ-1968 או כרוברט מוריס, הגרסה הא-מינית.

אבי נבו בנה אינסטליישן שאריות גם הוא - מבנים פיסוליים טראשיים הנוצרים מהצטברות אלמנטים, צילומי ענק של אריה וצבוע מודבקים ברישול על הרצפה, סימני צבאיות וצילומי בחורות עירומות, כשהדברים אחוזים ביחיד בגאפרים מרושלים.

סטודיו לם וליץ

איציק כהן בנה אינסטליישן רישומים על דיקטים משומשים ומלוכלכים ועל גלילי טקסטיל הנשענים עליהם בערימה, לצד רכב שבמושבו האחורי ועל הגגון מונחים קנבסים, כריות ריפוד וספר של ניטשה.

שרון פדידה סגר את אחד משני החדרונים בהם הוא מציג, ומבעד לחלון אפשר לראות שפירק והרס את מרכיביו - חלונות עקורים, זכוכיות מנופצות, שברים ורסיסים.

יעל פרנק מציגה חוטי כסף מנייר שמועפים על ידי מאוורר, כך שמתגלה תחתם הטקסט המטריד והמרגיע גם יחד "ישנים במיטות שלנו".

מתוך הבליל בולטים הפרויקטים של זמיר שץ, שהצליח לייצר אינפלציית-תצוגה כטקטיקה עקרונית. הוא בנה מרחב תצוגה ענקי הכולל ציורי טוטמים, סצינות קטנות של מיתולוגיה אישית, טקסטים כתובים על פיסות עץ ("גם אני הייתי הילדה הכי יפה בכיתה"; "מדינה של מאנייקים"; "חיסול כללי"; "תעשי לי ילד"; "וואלה יופי" ועוד), וידיאו, רישום, פיסול מגזעי ושאריות עץ וקלמרות, והצליח לייצר יקום פרטי מר-נפש הגורף אליו את הכל באופן בולמי וגרפומני שאינו מטמיע ומעדן, אלא רק משפריץ זעקה מופרזת.

אורי לוין, בעבודה עדינה, מציג חתיכות טישו מקומט הזזות ברטט על הרצפה כפרחי לוטוס, כמחול אטי מהפנט. כל זה לצלילי פסקול מסרטי נשים סוחטי דמעות מתקופת מלחמת העולם השנייה.

גם לה-לי פרילינג מציגה עבודה שבתנאים אחרים יכלה להתקבל במלוא יפהפיותה - מערך וירטואוזי של קורי עכביש, עשויים מחוט דיג פשוט ודבק משרדי בלבד. חבל שנכנעה לרוח הכללית והוסיפה ציורי קיר בסגנון הטיח-הלירי, כמעין ציור מערות.

רוב העבודות נראות תרגילים חובבניים מביכים, שצריך ללכת בעבורם הרבה יותר מחצי הדרך. אלה מאבקים על גיבוש שפה וסגנון, שעדיין לא הבשילו לכלל תחום עיסוק מובהק, נפרדות ומובחנות אישית.

מול רוח הסיקסטיז המתלהבת והלא מעודכנת הזו, שכלל לא מפחדת מהעצמת הבנאליה ולא ניכר עליה שהיא מחשבנת לידע היסטורי, להקשרים תרבותיים ולקטגוריית האמנות בכלל, מצטברת בעיקר מבוכה.

אם זהו ניסיון לסרבנות גדולה בנוסח "הדמיון לשלטון", הרי שמתברר שהדמיון דל ויש בעיקר דומות. כשהוא מבקש לסגת לא רק מהיסטוריה לינארית אלא גם מן האפארט הביקורתי לעבר מבט "מולטיפוקלי", כלשונו, השיג הפעם זגורי-אורלי מעין סדנת ריטלין של סטודנטים המבקשים להצליח לעמוד ברף ההמצאתיות האנטי-כלכלית החדשה-ישנה אותה ביקש. ניסו, ונכשלו. או כדבריו היפים של שץ בקטלוג התערוכה: "בבית עושים אמנות בבטלנות ובפחדנות". *

"תלויים באחרים" - תערוכת בוגרי התואר השני של בצלאל. אוצרים: רפאל זגורי-אורלי; מיכל הלפמן. סלמה 60, קומת קרקע, תל אביב. עד 30.6. טל' 6824082-03



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו