בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה עומד מאחורי גל הביטולים ב"לילה לבן" בתל אביב?

החרם שהטילו גלריות ואמנים על החגיגות הוא רק עוד גלגול במסכת יחסים עכורים בין העירייה לשדה האמנות. הפעם מבהירים האמנים, שהם מודעים לניצול הציני שלהם ומשנים את כללי המשחק

78תגובות

מדוע קמו פתאום גלריות פרטיות והודיעו על ביטול השתתפותן ב"לילה לבן" בתל אביב? העילה הרשמית היא כמובן אלימות של פקחי העירייה כלפי המפגינים והניסיונות הפאתטיים שלה להכחיש ולחמוק מאחריות. בחלק מהמקרים היו אלה האמנים שהודיעו לגלריה שלהם שאינם מעוניינים להשתתף ולא השאירו לה הרבה ברירות. רון חולדאי החליט לנהל את העיר כמו בסיס צבאי, כמו שלוחה של שלטון הימין, להתייחס לתושבי תל אביב כמו שצה"ל מעז להתייחס לפלסטינים, לגרש פליטים במקום להגן עליהם, ואנשי תרבות רבים הצביעו ברגליים בכל הנוגע למיזם הראווה הנוכחי שלו. פוליטיקה פשוטה.

מעבר לכך, אם מסתכלים לאחור על ההיסטוריה הקרובה של יחסי העירייה ושדה האמנות על שלל פניו ­ אמנים, המוזיאון והמגזר הפרטי-עסקי ­ מתגלה סיפור של יחסים עכורים.

הכתובת היתה על הקיר. מספיק להיזכר בהכרזות הציבוריות הפומפוזיות בשנת ה‑100 לעיר על הקמת ביאנלה בתל אביב, ועל האופן שבו סולקה יוזמה זו להרצליה כעבור פחות משנה, משום שנדרש בעבורה תקציב לא מעליב ­ כדי להבין שחולדאי נוהג כמעסיק, לא כנותן שירותים.

במשך מחאת הקיץ הקודמת היו ניסיונות מצד שדה האמנות ליצור דיאלוג עם העירייה, בלי הצלחה. בספטמבר נשלחה לראש העירייה, שהוא גם יו"ר חבר הנאמנים של מוזיאון תל אביב, עצומה שעליה חתמו מאות אמנים; הם דרשו להסדיר את התנהלות המוזיאון בנוגע להרכב ועדת המינויים למנהל חדש, מחשש לניגוד עניינים ואי-מקצועיות מספקת. כמו כן התבקש חולדאי לכונן תקנון אתי "הקובע סייגים ברורים למעורבות של הון פרטי בקביעת המדיניות האוצרותית של המוזיאון. בין השאר יסדיר תקנון כזה את היחס בין פטרונים פיננסיים למקבלי החלטות", נכתב שם. "אחרי למעלה מעשור של ניכור בין מוזיאון תל אביב לקהילת האמנות המקומית, רגע זה יכול להיות הזדמנות להשיב את המוזיאון לקהילה המקצועית ולציבור תושבי העיר שאותם הוא אמור לשרת", נחתמה הפנייה לחולדאי. חולדאי, במפגש עם נציגי האמנים, סירב לפזר את ועדת האיתור או להשהות את עבודתה.

לאחר מכן, בנובמבר, קיימה מינהלת "עיר עולם", הלא היא המשכה של "מינהלת חגיגות ה‑100 לתל אביב", פרזנטציה של "שנת האמנות 2012" בפני נציגי גלריות בתל אביב. המנכ"לית הלה אורן דיברה על אנשי "הדור הצעיר" היצירתי כ"מנוע כלכלי" ועל תל אביב כאמצעי מיתוג בינלאומי לגלריות וכ"מנוף עוקף קונפליקט" במצב שבו את ישראל "קשה לשווק". כשנשאלה מדוע שנת האמנות מתמקדת בעצם בסוף שבוע אחד בלבד (במארס) ומה עושה העירייה בפועל למען אמנים, גלריות ואזור הדרום, הכריזה שהישיבה תמה והסתלקה.

האוצרת מורן שוב והאמן ג'ק פאבר כתבו על כך: "כשמנכ"לית 'עיר עולם' אומרת ש'את ישראל קשה למתג עכשיו בעולם, בגלל הסכסוך והמצב, אבל תל אביב היא מותג נפרד, עצמאי ומאוד מצליח, וככה אנחנו עוקפים את הבעייתיות של הסכסוך' ­ הרי לבד מהציניות הגלויה, ניתן להסיק מכך על הצנזורה שתופעל כלפי אמנות המתייחסת לסכסוך, לכיבוש ולמצב הפוליטי".

בנוסף לכך, גם בנוגע למיזם "אוהבים אמנות" הוצבה הדרישה לשלם שכר אמנים, ויצאה קריאה לעדכן את הקריטריונים העבשים בכל הנודע להנחות ארנונה לסטודיות לאמנים.

מרב מרודי

כדאי לא להיתמם. תמיד עמד יסוד עסקי ויח"צני מאחורי תמיכת העירייה באמנות ובתרבות. סדנאות האמנים שהוקמו ב‑1988, בתקופתו של ראש העיר שלמה להט, נועדו להיות חלון ראווה לפעילות האמנותית בעיר ובפועל אכן מספקות לאמנים סטודיות וגלריה. מקלטי האמנות נוסדו אחרי מלחמת המפרץ כניסיון לאזרח אותם ובו בזמן לשמור על תקינותם לעת צרה, ובפועל איפשרו למספר לא מבוטל של אמנים לפעול מתוכם. האינטרס העירוני-יח"צני הוסווה יחסית, או שניתן דבר מה בתמורה. נשמרה מראית עין של הגינות.

בתקופת חולדאי הגיעו גיחות הראווה התיירותית החלולה לשיאי ציניות שקשה לסבול. סגנון ההתנהלות הוא הצעה עסקית-פרסומית לגלריות ומוסדות אמנות לשיתוף פעולה מעל ראשם של אמנים, כפי שבא לידי ביטוי בלילה הלבן. הם כבר יישרו קו מתוך משמעת סיעתית, ואז יינשאו על כפיים כמובילי תרבות בהשקות ופתיחות, כפיצוי, כהרעפת חסד.

אמנים תמיד שימשו כעלה התאנה, חלון הראווה המנצנץ וליצני החצר של מהלכים שלטוניים ונדל"ניים. זה לא חדש. מה שחדש הוא שבזמן האחרון הם התחילו להבין את זה. מה שקורה, אם לנסות להעריך מהלכי עומק בעיצומן של התרחשויות, הוא קצו של פיצול תודעתי, של נתק בין הממד האזרחי לבין זה האמנותי.

הנתק הזה מעולם לא היה מקרי: הוא פרי של חינוך רב שנים ויסודי לכך שהדיון הפוליטי הוא חוץ-אמנותי, רכילות-מסדרונות שאינה שייכת ל"אמנות עצמה" ­ שרק בתוכה, במסגרת השפה הייחודית שלה, מותר שיתקיים הדיון הפוליטי.

לפיכך, אמנים אף נתפשו כאזרחים בעלי פריבילגיה של חופש ביטוי מועצם. הרי יש להם שלל כלים להביע דעות ועמדות, רחשי לב ותפישות עולם. ויש קהל שבא במיוחד, לראות ולקנות. כל זאת, בתנאי שהאמירה שלהם תישאר בתחומי הייצוג בלבד, כמטאפורה או מטונימיה למציאות, ולא תחרוג לעבר אקט פוליטי ממשי. עליהם להישאר בתחום יחסי הייצור המדומיינים ולא לחשוף את התנאים הממשיים שלהם, את גבולות השיח הנכפים עליהם.

וכך, מותר לצייר ברגישױת פליטים, מותר לשורר על עיר שחורה, רצוי לרקוד ללא הפסקה ריקודים של "בלי הבדל דת, גזע ולאום", להפיק סדרות טלוויזיה על שכונות מגניבות בעיר ולצלם מצעדי גאווה. אסור לדרוש תנאים אנושיים מינימליים בפועל, שיאפשרו את כל העשייה הזאת.

תומר אפלבאום

זה יותר משנה האמנים מנסים לבשר לעירייה שהם מודעים למה שקורה, לניסיונות שלה להתנאות ב"מצפון המפותח" של אנשים יוצרים, ברגישות האנושית הגבוהה שלהם, תוך כדי ניצולם הציני. והעירייה ממשיכה להתעלם מהם ובו בזמן לעשות להם מחוות ריקות, כמו בעל מכה שמביא פרחים בשישי. העירייה, שבעצמה לא ידעה שהיא כזאת, אינה מפנימה שהאמנים כבר קצת מבינים את כל זה, ממשיכה לנסות לפתות אותם בממתקי-מדף שפג תוקפם.

כל פעם שניסו אנשי אמנות לחרוג מהיחס המדומיין כלפי תפקידם לעבר דיון עקרוני בתנאים שבהם מתרחשת, מתממשת ומתאפשרת היצירה שלהם במציאות ­ הם חטפו גל צונן של ניכור מאגף זה או אחר בעירייה, מינהלותיה ומישלמותיה, כמכבסי כביסה מלוכלכת בפרהסיה. כלא ענייניים.

הסירוב לשתף פעולה עם מיזמיה הראוותניים של העירייה הוא גם אמירה ברורה על כך שהיא אינה מבינה שהשתנו הזמנים. שאמנים אינם מעוניינים בגיחות ראווה יוקרתיות כשהם עצמם בקושי מסתדרים בחיים. שנמאס להם להיות העניים שמייפים את חיי העשירים. שהם מודעים לצביעות העירייה התובעת מהם להפריד בין האמנות שלהם לבין הדעות הפוליטיות ותפישות העולם שלהם.

השבוע פשוט הוסרה מסכת הצביעות ­ לא משחקי תרבות יש כאן כי אם משטר כוחני. אולי מתחיל הפעם מיון מחדש של השחקנים וחוקי המשחק, ניסיון לשינוי אמיתי של יחסי הכוחות במצב של תלות הדדית. סוג של שביתה.

מה שבטוח, שמעולם לא נראתה בשדה האמנות המקומי יוזמה כזאת של גלריסטים. הקריאה לבטל את ההשתתפות בלילה הלבן נולדה והתעצמה בעיקר בקרב בעלי עסקים פרטיים, כאלה שאינם צריכים את העירייה אלא להיפך ­ היא זו שמנסה פעם אחר פעם להתהדר בפעילות אמנותית ענפה באמצעותם, אך שוב ושוב מציעה להם ידיים ריקות ויחסי ציבור; פרסום בעלונים העירוניים במקום הנחות בארנונה. רובן אינן זקוקות לכך והשתתפו במיזמים האלה פשוט מפני שלא היתה סיבה טובה דיה לא להשתתף.

תקציב הלילה הלבן השנה הוא שני מיליון שקלים. דובר העירייה סירב לפרט כמה מתוך הסכום הזה מיועד לאמנות הפלסטית, אבל בהתבוננות פשוטה באירועים שתוכננו ברור שזהו שיעור אפסי מכלל התקציב.

ככלל, העסקה בכל הקשור לאמנות הפלסטית היתה "תעשו מה שאתם ממילא עושים אבל לתוך הלילה, וקבלו פרסום". לגלריות, שכבר יודעות שהעירייה אינה מסוגלת ואינה מעוניינת להביא אנשי מקצוע משמעותיים מחו"ל או אספנים, לא היה קשה במיוחד לוותר על ההצעה. הפעם העדיפו הגלריות להפגין נאמנות לאמנים שלהן, בייחוד לצעירים; אלה שנאנקים תחת עול השכירות, סובלים ממחסור בסדנאות אמנים, מהתנאים במקלטי האמנות, אלה שחיים בדרום העיר לצד הפליטים שהעירייה מתעלמת מהם. אלה שמסרבים להיגיון הלבן, על מורשתו האדריכלית הממיינת ומפלה, על הדרותיו ההיסטוריות. אלה שרוצים להפגין לא רק כישרון אילם.

עוד בנושא: גם מעצבי האופנה מצטרפים לחרם על "לילה לבן" | אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום ביטלו אירוע ספרותי ב"לילה לבן" | אמנים: "השתתפות ב'לילה לבן' - כמו לבעוט לדפני בראש"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו