בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המסייה ואני: ראיון עם שי איגנץ

האמן, המציג עכשיו את התערוכה "מר לרי" בתל אביב, מעיד כי מושאי הצילום שלו נועזים יותר ממנו ומסביר למה הפגישה אתם היא כמו דייט ראשון

11תגובות

מר לרי, המופיע ברוב התצלומים בתערוכה הנושאת את שמו, הוא גבר בשנות ה60- לחייו. בין שהוא לבוש, מעורטל חלקית או עירום לחלוטין, הוא משדר נינוחות רבה ומישיר מבט אל הצלם והצופה כאחד.

את ז'אן-מרק לרי, כמו רבים מהאנשים שהוא מצלם, הכיר האמן שי איגנץ דרך האינטרנט. כך, לדוגמה, בתערוכת היחיד "מיכאל", שהציג בגלריה רוזנפלד בשנת 2005, אותרו מושאי הצילום באתרי היכרויות. את הפגישה עם המצולמים מדמה איגנץ לדייט ראשון. את רובם המכריע לא ראה מעולם פנים אל פנים לפני מפגש הצילום, וכדבריו, הוא אף פעם אינו יודע עם מי ייפגש ועד כמה גדול יהיה הפער בין הזהות הווירטואלית שיצר לעצמו המצולם לבין דמותו בחיים.

על לרי הוא מספר: "ראיתי אותו לראשונה בצילום באינטרנט לפני חמש שנים, ודבר מה מסקרן תפס את עיני בתמונה שלו. איני זוכר אם הוא היה עירום או לבוש בתצלום, שבו נראה עומד בקצה חדר, כמישהו שהעמידו אותו בפינה כעונש".

דודו בכר

איגנץ, יליד 1969, גדל באשדוד, למד בבצלאל בירושלים וחי כיום בתל אביב. אחד ממוקדי העניין האמנותיים שלו הוא הדיוקן האנושי. הוא יוצר קשר עם אנשים, על פי רוב זרים, ומבקש להיכנס אל הטריטוריה הטבעית שלהם ולצלם אותם בה. הדיוקנאות הצילומיים שהוא יוצר משרטטים את דמותם של מושאיו בבהירות, על פגמיהם ועל יופיים.

מאחורי איגנץ שורה של תערוכות, בהן שתי תערוכות יחיד בגלריה רוזנפלד ותערוכות קבוצתיות בביתן הלנה רובינשטיין, במוזיאון בת ים לאמנות עכשווית ועוד. זה כעשור מלווה אותו בדרכו האמנותית האוצרת דיאנה דלל. השנה זכה בפרס שרת התרבות והספורט לאמנות פלסטית ובמסגרת זו ישתתף הקיץ בתערוכה קבוצתית במוזיאון פתח תקוה. בשנה הבאה יציג תערוכת יחיד בסדנאות האמנים בתל אביב.

"מר לרי", שאצרה לאה אביר, מוצגת עתה בחלל אלטרנטיבי השייך לפרויקט דירות בבנייה ברחוב מלצ'ט בתל אביב, שמתכנן האדריכל יואב מסר והוקצה לפי שעה לתצוגות אמנות. בנוסף ליצירתו משמש איגנץ מרצה לאמנות בשלושה מוסדות ברחבי הארץ ­ אוניברסיטת חיפה בצפון הארץ, מכללת שנקר במרכזה והמרכז האקדמי ספיר בדרומה.

צילום מתמשך

כאשר פנה איגנץ בראשונה ללרי וביקש לצלמו, הגיב האיש בתמיהה: "מדוע שתרצה לצלם אותי? אני לא צעיר, ואני גם לא דוגמן". איגנץ, ששהה באותה תקופה בסיטֶה, קרית האמנים הבינלאומית בפאריס, השיב לו שהוא מזהה בו יסוד מעניין לצילום. לרי מיאן להצטלם ובמקום זאת הציע להראות לו אתר ראוי לצילומים.

התברר כי "המקום הנחמד לצילומים" שהציג לרי לאיגנץ הוא מוזיאון הקרנבלה המהודר, העוסק בתולדות פאריס. במוזיאון שמורים אלפי מוצגים, בהם ציורים, פסלים, כלי נגינה וסטים של ריהוט פאריסאי; למשל, שחזור החדר שבו כתב מרסל פרוסט את הספר "בעקבות הזמן האבוד".

כאשר אמר איגנץ ללרי שהוא מכיר את המוזיאון ושביקר בו בעבר, גילה לו בן שיחו שהוא מנהל המוזיאון. איגנץ מעיד שתארים מסוג זה אינם מותירים בו רושם מיוחד ­ הוא טוען שמראש רצה לצלם אותו, משום שהיתה לו התחושה שתהיה ללרי נוכחות מעניינת ושהוא יאהב להצטלם, בלי שום קשר לתפקידו.

הוא הציע לצלמו במוזיאון, אך לרי סירב בעדינות; מסירובו נעדרה הנחרצות שהיתה בו קודם לכן. במאמץ אחרון הציע האמן להראות לו מעבודותיו, כך שיוכל להחליט אם הוא מוכן שיצלמײ. בעקבות הצפייה בתצלומיו של איגנץ שינה לרי את דעתו והודיע שייאות לשמש לו מושא צילומי.

ככל שהתקדם תהליך הצילום התיידדו השניים, ואיגנץ נסע לפאריס לפחות פעמיים בשנה כדי לצלם את לרי. הוא מספר ששניהם חשו שהם יוצאים נשכרים משיתוף הפעולה: "מר לרי סיפר לי שיש בו ממד אקסהיביציוניסטי ושהצילומים עושים לו טוב".

לאחר כשנתיים, הופסקו הצילומים למשך שנה וחצי. "בתחילת הדרך", מספר איגנץ, "מר לרי אמר לי משפט שלא ייחסתי לו באותו הרגע חשיבות רבה: 'אם לא ארצה לעשות זאת, אפסיק'. זו היתה דרכו להגיד לי שאין לי צורך לדאוג, שהוא יודע מהם הגבולות שלו ושהוא לא יחצה אותם. כמו כן הבהיר לי בפשטות שאם לא יתחשק לו להצטלם או להיפגש יותר, לא יעשה זאת". וכך היה.

האם זה קרה בעקבות סשן צילומים חושפני מהרגיל?

"לא, ממש לא. עד היום אני לא יודע בוודאות מדוע מר לרי קטע את הצילומים. מעבר לכך, ברוב הצילומים שלי אני מגן על המצולם הרבה יותר משהוא מגן על עצמו. אני לא יודע איך זה קורה, אך המצולמים שלי נועזים הרבה יותר ממני, ובמערכת היחסים הזאת אני דווקא זה שמחפש פחות את האקסצנטריות. אולי זה נובע מהפער שבין דמותי כצלם למי שאני באמת ­ אני ביישן מאוד, נבוך בקלות ולא אוהב להיות במרכז העניינים. באופיי אני הפוך לגמרי מהעבודות שאני מציג".

כעבור שנה וחצי חודש הקשר, וסשן הצילומים האחרון התקיים במאי השנה. אף כי לרי לא יכול היה לבוא לפתיחת התערוכה, הוא מתכוון לבקר בישראל ולצפות בה.

איגנץ מעיד שלפני שהכיר את לרי, נהג על פי רוב לצלם סדרות צילום בפרק זמן שנע מכמה שעות ועד ליום שלם; מתצלומים אלה בחר את התמונה המיטבית בעיניו. הפעם, לראשונה, מיקד את עניינו בתהליך, בצילום של אותה הדמות במשך כמה שנים.

התצלומים הראשונים שצילם את לרי התקיימו באחד מחדרי המוזיאון. היה זה חדר צדדי שאוחסנו בו חפצים שונים שיצאו מכלל שימוש, כמו רהיטים ישנים ומפוארים; בעבר התגורר בו לרי במשך כמה שנים. עובדה זו, כמו היותו מנהל המוזיאון זה כשני עשורים, מסבירה מדוע חש כבן בית לכל דבר במקום. ייתכן שהיא גם אחת הסיבות לפתיחותו מול המצלמה: לרי מדגמן ומשחק בטבעיות לצד הספות הרקומות, הטפטים העשירים והשטיחים הססגוניים, בעודו לבוש או מעורטל.

האוצרת נעמי אביב אומרת כי סיבה נוספת, מרכזית, לנינוחות הדמויות בעבודותיו של איגנץ היא "יכולתו לנהוג בפתיחות ובקבלה שמאפשרות למצולם להרגיש בנוח ולשתף אותו בפנטסיות שלו". אביב אצרה את התערוכה הקבוצתית "שדים" במוזיאון בת ים ב2008- ­ שבה השתתף איגנץ ­ יחד עם לאה אביר, אוצרת התערוכה הנוכחית.

איגנץ עצמו מוסיף: "אני מצלם אנשים רגילים שהצילום מאפשר להם מעין הופעה וחושף בהם צד נוסף, שאולי קיים בי בצורה חזקה יותר משהוא קיים בהם".

האוצרת אביר טוענת שיחסי הכוחות בין צלם למצולם אינם שוויוניים ממהותם, שכן הצלם הוא שיוצר את הדימוי, מעמיד אותו ומציג אותו בסופו של דבר. בתוך כך, היא אומרת, "שי מצליח להראות את יחסי הצלם והמצולם בכנות השומרת על אמפתיה".

התערוכה הנוכחית, מוסיפה אביר, "שמה דגש על סשן הצילום, על המפגש לאורך זמן. נוצרת תחושה שהעבודות חושפות את תהליך העבודה, אולם הדבר מתפקד כבדיה שהצופה נחשף אליה, שכן לעולם לא יידע מה היתה בדיוק מערכת היחסים ביניהם. את הבדיה מדגיש גם המוזיאון שבו צולם מר לרי, שמעוטר ומלא באביזרים ומתפקד כתפאורה להתרחשות הצילום".

רצף קולנועי

הטשטוש שבין החלל הביתי לחלל התצוגה מתקיים גם בחייו הפרטיים של איגנץ: דירתו היא הכלאה בין סטודיו לבין בית והולמת את שתי ההגדרות הללו. התערוכה התרקמה כאשר איגנץ החל לתלות את תצלומיו של לרי בסטודיו-בית שלו. הצגתה כעת היא בעצם מעין המשך לכך: היא מתקיימת במתחם ובו דירות הדורות שעודן בשיפוץ, בשלב גולמי ולא מהוקצע, ובכל זאת זהו מבנה הנושא תווים של בית.

בהלימה לתצלומיו של איגנץ, שמצלם תמיד בתנאי אור טבעי, החלל מנצל את אור השמש הקיצית ואינו מואר בתאורה מלאכותית כלל.

בתערוכה מוצגת גם עבודת הווידיאו "אוליבייה" שיצר איגנץ ב2006-. היא מוקרנת במכשיר טלוויזיה הניצב על שולחן תכול באחד מחדריו של החלל הארעי, שאינו מאובזר או מרוהט. מושא הצילום, גבר אדמוני הפושט את בגדיו לקראת הצילום, שואל את האמן בקול שאלות מהסוג ששואלים את עצמם המבקרים בתערוכה ­ איך הוא בוחר את המצולמים? מה הוא מרגיש כלפיהם?

בחדר אחר פרושות על שולחן שלוש מהדורות שונות של מעין מגזינים שיצר איגנץ ובהם הדפיס תצלומים שלא נתלו על קירות התערוכה. מלבד תמונות ספורות שבהן מושאי צילום אחרים, על מרבית קירות החלל תלויים התצלומים המספקים הצצה לתפאורות המצויצות והאקסטרווגנטיות במוזיאון הפאריסאי, שבהן מדגמן לרי בתנוחות שונות. איגנץ צילם אותם הן במצלמה דיגיטלית והן בפילם.

הוא מספר כי בילדותו חלם להיות לבמאי קולנוע. לדבריו, "ייתכן שהרצף הזה שמוצג בתערוכה, שהוא לא צילום אחד ויחיד, מתחבר לחשיבה של צילום קולנועי. היום אני חושב שהבחירה באמנות על פני קולנוע היתה בחירה אינטואיטיבית נכונה. אני מעדיף שלא לעבוד בקבוצה, אלא כך שזה רק אני מול מצולם יחיד. ברוב הצילומים שלי מתקיימים היחסים הללו של אחד על אחד. למרות זאת, מעולם לא הצגתי תערוכה שבה דמות אחת נוכחת בה באופן גורף כל כך כמו מר לרי".

תמונת מראה לסשן הסבלני, המתמשך של מר לרי היא סדרת התצלומים "נשות ויצ"ו", שהוצגה בשנת 2010 בתערוכה "סלון" שאצרה הדס מאור. במשך כמה שבועות צילם איגנץ כ80- מנשות הארגון ויצ"ו במלבורן, אוסטרליה. הוא הקדיש 20 דקות בלבד לצילום כל אחת והן התחלפו כמו בסרט נע. "סלון" הציגה תחת קורת גג אחת ­ ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב ­ את איגנץ וארבעה צלמים נוספים שסיימו את התואר הראשון שלהם באמנות ובצילום בבצלאל בשלהי שנות ה:90- רונה יפמן, אורי גרשוני, רמי מימון ודוד עדיקא. בין החמישה חיבר העיסוק בצילום דיוקן, במגדר ובזהות.

האוצרת דיאנה דלל מסבירה, כי "בכל אחד מאתנו קיימות תכונות שאינן תקניות. כאשר אנו ניצבים מול המצלמה, אפשר לחלץ מאתנו דברים שייתכן שלא ניתן היה להפיק מאדם נורמטיבי. שי ניחן ביכולת לזמן את החריגות הזאת שמובנית באופי של כולנו".

דלל פועלת עם אמנים קבועים, בחלל שמשתנה בהתאם לעבודות האמן והתערוכה שהוא מציג. היא גם אצרה את תערוכת היחיד הראשונה של איגנץ בגלריה רוזנפלד בשנת 2001, "גן העצמאות בבוקר". הוצגה בה סדרת תצלומים שהוא יצר במשך שנתיים שבהן הלך כל בוקר לצלם את גן העצמאות התל-אביבי, ששימש למטרות היכרות ומין לקהילת ההומוסקסואלים.

על התערוכה ההיא מספר איגנץ: "פניתי לגלריה רוזנפלד משום שגלריות רבות היו אז מחתרתיות בנראױת שלהן, ורוזנפלד שכנה ברחוב דיזנגוף המרכזי. ביקשתי שהצילומים יוצגו בקומת הגלריה העליונה, אף על פי ששם נהוג היה להציג אמנים מבוססים ואילו אמנים שזו להם תערוכתם הראשונה, כמוני, הוצגו תמיד בקומה התחתונה. זאת, משום שרציתי שהעבודה תהיה נוכחת כמה שיותר, רציתי להביא את גן העצמאות לרחוב הראשי".

כאשר זכה איגנץ בפרס קרן מורשה לשנת 2007 כתב האמן יוסף קריספל ברשימה על אודותיו בקטלוג תערוכת הפרס: "כשאני מתבונן בתצלומים, נדמה לי שכל אחד מן המצולמים הצטלם במיוחד בעבורי. אני מביט בהם אך הם מביטים גם בי".

על טיבה של התערוכה הנוכחית מעידים היטב דבריה של האוצרת אביר על לרי בטקסט הנלווה לה: "דמותו עירומה לחלוטין גם כשהיא לבושה, וכשהיא עירומה, היא לבושה בבגדי ההופעה שלה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו