בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פעימות של אמן בחלל חי ונושם

אף שהיא מתחזה לקשה לעיכול, האמנות של כריסטיאן בולטנסקי היא מסחטת רגש פשטנית שאינה מצליחה באמת לגעת ללב

27תגובות

"זה מספר שנים כריסטיאן בולטנסקי אוסף הקלטות של פעימות לב של אנשים מכל העולם ומכנס אותן באג'ימה, אי קטן ביפאן השייך לאספן אמנות יפאני במעין 'ספריית לבבות'", מספרת מרי שק, אוצרת "פעימות הלב", תערוכתו של האמן הצרפתי במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, בטקסט הנלווה לתערוכה. "לכל הקלטה מצורפים פרטים על זהותו ומוצאו של האדם שפעימותיו הוקלטו, וכן תאריך ההקלטה. בכוונת האמן לרכז באי היפאני אלפי הקלטות של פעימות לב שינציחו את בעלי הלבבות הללו גם לאחר מותם. בזכות ההקלטות הללו יוכלו קרוביהם ויקיריהם של הנפטרים שיגיעו לאי לשמוע את פעימות הלב של אהובם".

הסיפור הזה יכול לתמצת את בולטנסקי, האיש ופועלו, ולסייע בהבנת המיקום שלו ושל האמנות שלו: הוא מתמחה במציאת אלמנט מסוים, מבודד מהקשרו (בין שזה איבר גוף או מסמך), ובהפיכתו למגה-סמל מופשט בעל עוצמה קיטשית אפקטיבית. הוא חוזר עליו, משכפל ומרחיב אותו לממדי ענק הנענים לאסתטיקת הארכיון, דבר המקנה לאלמנט השגבה נוספת (בין שאלה קירות זיכרון או חדרי מתים).

את כל זה הוא מציג בחללים הקשורים לכסף גדול (גדול עד כדי כך שהוא נדמה ל"תרבות"), המתחפשים למערות או לדרגשי מחנות, למחנות פליטים או אנדרטאות עממיות-ספונטניות. כך עשה למושג הדיוקן, למעמד העדות של התצלום וכעת לפעימת הלב, המככבת גם בתערוכתו הנוכחית, שבה הסאונד הוא הרכיב הדומיננטי.

מארק דומאז

שארית של שארית

בתערוכה, זו פעימת לבו שלו, שהוקלטה ב 2005, שדוהרת כתופי מלחמה ברחבי האולם, מוגברת כך שהיא משמשת בסיס מוסיקלי שעליו יוכלו להתלבש כל מקצבי העולם, כהתקף חרדה. זה מייצר אפקט של חלל נושם, חי, מרגיש: הקירות נהפכים לאפידרמיס רגיש, התחושה היא של כניסה לפנים-גוף, למערה החוזרת אצלו כמוטיב החל בשנות ה 80, עת שעיסוקו בשואה נהפך למפורש יותר ויותר. זאת, אף על פי שתמיד סירב להודות בכך לגמרי, כאמן המסרב להגביל את אופני הקריאה ביצירתו, וטען שזו "פרשנות אפשרית", סבירה אפילו, כאילו התבקש להודות במעשה מגונה או לחשוף סוד.

על הקירות סביב - עומס תמונות שחורות, לוחות פלסטיק שחורים חלקים, מבריקים, מחזירי אור. התלייה הלא סדורה, הלא מתודולוגית, מתקבלת כקיר איקונות עממי. אנחנו יודעים שאלה דיוקנאות חסרי פנים פשוט מפני גודלם ואופן הצבתם כמזכרות. הדיוקנאות, שממילא היו אצל בולטנסקי תמיד אנונימיים, קפסולות פרטיקולריות של אנושות כמרקם אחד שלם ¬ גם הם נעלמו. אם נתקרב כדי לוודא שאכן אין שם כלום, נקבל את פנינו שלנו המשתקפים במעומעם, מהבהבים כדימוי צל, כדאגרוטיפ על סף כליה, כרוח רפאים שתחזיר מבט מצועף לאוהבינו המבכים אותנו מול מצבת השיש השחורה המחכה לנו.

הלוחות הריקים, הטאבולה-ראסות, הם גם עדויות שנמחקו ונשארו כעקבה, כשארית של שארית, כעדות לעצם הניסיון למסמך, לייצג, שלא הצליח או שנמחק, נזנח. במרכז החלל משתלשלת נורה חשופה, מהבהבת בסינכרון לקצב לבו המוקלט, מספקת אור חלש וממצמץ.

אפקט התאורה הוא של מאורה, מערה המוארת באור נרות או מדורה, מערת אפלטון, בהמשך לעבודותיו הקודמות של בולטנסקי. כל זה מתפענח בקלות גדולה למי שמכיר שתיים-שלוש עבודות קודמות שלו, הבנויות על היגיון החזרתיות. בצד מוקרנים תצלומי דיוקנאות בולטנסקי עצמו, מגיל 6 עד 60, מתחלפים אחד בשני בדיזולב אטי ורך, כזליגת הזמן עצמו. זו הקרנה על וילון לבן שמאחוריו מוצב מאוורר, כך שהדימויים רועדים מעט, זזים כנושמים, מקבלים חיות מוזרה, רפאית.

הצבעוניות של המערך, בדומה לרבות מעבודותיו של האמן, כוללת שחור-לבן ואור מוזהב, המשלימים מראה נוצרי מפויח מעט, אפלולי. כבשאר הפרויקטים שלו, גם כאן האפקט העיקרי הוא של החיים מתבוננים על המתים מתבוננים בהם.

קיטש ומוות

בולטנסקי מעולם לא היה אמן שעשה פרובלמטיזציה של מושגים או של תפישות רווחות. להיפך. הוא אמן המירחױב של הסנטימנטליות, אמן הספקטקל של המלנכוליה, הנצלן הגדול של חומרי ליבוי מזן ה"כולנו רקמה אנושית אחת חיה", של התלהמות רגשנית ושל מניפולציות פופוליסטיות בנוסח "אם אחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו", אשף הפיכת הוולגריות מקדמת האמנזיה ללוק רציני, מאופק, מקונן.

האמנות האנדרטאית שלו השתלבה היטב במגמות האמנות שפרחו באירופה בשנות ה 60 וה 70 ותרו אחר חזון אוניברסלי מחודש ומאחה אחרי מלחמת העולם השנייה. בולטנסקי התקבל בתשואות בזכות הספקת הריגוש הגבוה של קיטש ומוות, שהציע בצורה מרוסנת, על הייצוגיות הקלה להבנה והא-פוליטית שלו, על העיסוק באבל ובאסתטיקות של ארכיונים ממסדיים, על אווירת המלנכוליה ועל רצינותו התהומית של השחזור המטפורי ¬ פנים אנונימיות, לבנים אדומות, ערימות בגדים אדירות, ספרי מחזור של כיתות בית ספר שנעלמו מעל פני האדמה, חוטי חשמל חשופים ומשתלשלים בין נורות כעורקי החיים של אילן יוחסין אוניברסלי.

דיוקנאות ה"כל-אדם", שהוא "אף-אחד" שלו, תצלומים שעברו הגדלה עד כדי אובדן האינדיבידואליות, שנהפכו לכתמי רורשך מטושטשים המסמלים נוכחות אנושית, מיושנות של עבר מעורפל כלשהו ¬ דיוקנאות אלה מוארים בנורה דלוחה, אחת לכל דיוקן, שצלה נופל על מצחם כירייה. כל אלה ואחרים סיפקו תבניות לשוניות נוחות למי שרצה לדבר על "עדות", "היסטוריה" ו"זיכרון" במונחים מוכללים ומופשטים, או לכל מי שמבקש לו אווירת "אנושיות" במובניה הקיטשיים, הבומבסטיים, נטולי האירוניה.

האמנות של בולטנסקי מתחזה לקשה לעיכול, שכן היא רומזת לעולמות תוכן מחרידים, אבל האופנים והצורות שבהם הוא משתמש, הכלים שאתם הוא מטפל באגפי הזוועה, הם מהפשטניים שבנמצא. ובעבור מי שהתקשה להסתגל בהתחלה, חוזר בולטנסקי, מתרגל ומשנן שוב ושוב אותו עניין זה כ 40 שנה.

עם הזמן, המאגיה של התמונה, של התצלום כתחליף למי שהיה נוכח וכעת נעדר, התרחבה אצלו למאגיה של חלל הזיכרון, אתר תפילה אלטרנטיבי, מקדש. הסגנון הארכיבאי-ביורוקרטי על קופסאות הפח (להכלת שיירים) השתנה לסגנון כנסייתי. סדרות התצלומים אורגנו בצורת מזבחות, אפסיסים, אתרים שאינם דורשים או מזכירים פעולות מיון וסלקציה כי אם התקדשות ותפילה. הספק הוסר. מסחטת הרגש נהפכה למכונה משוכללת המנפיקה עוד ועוד מאותו דבר, עם שינויים מזעריים בהדהוד האפקט של השטנץ.

כך, כמי שמעולם לא הבדיל ובעצם איחה בין אירוע פרטי "קטן", על זיכרונותיו האינטימיים, לבין קטסטרופה פוליטית עצומת ממדים, על פשעיה, הוא התברר כאמן נוח לקבלת פרסים וכיבודים, כמי שמסוגל לעורר רגישות סוחטת דמעות ל"טרגדיה של האנושות" אפילו אצל חברי פרלמנט ובנקאים. "ספריית הלבבות שלו" הנאספת באי ביפאן היא שיא במסגרת שפע המונומנטים למתים שהוא מפעל חייו של בולטנסקי. כבר נאמר על ידי מבקרים שהיא הזיה רומנטית אבסורדית של נפוליאון בעל נטיות ליריות, הרוצה לשמר את "לב העולם". הוא מתנה מושלמת לאהוביכם, בכל אופן, אם אתם שייכים למעמד שכבר קנה להם חלקה על הירח וקרא כוכב על שמם.

כריסטיאן בולטנסקי ¬ "פעימות הלב". אוצרת: מרי שק. מוזיאון נחום גוטמן בתל אביב (רוקח 21). שעות פתיחה: ימים ראשון עד חמישי, 10:00 16:00; יום שישי, 10:00 14:00; שבת, 10:00 15:00. עד 13.10

מארק דומאז


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו