בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תקרא לי מיצג: ראיון עם הדס עפרת

הדס עפרת, שייסד לפני 25 שנה את בית הספר לתיאטרון החזותי, לא אוהב את המונח העברי ל"פרפורמנס" - שאותו טבע אחיו, ד”ר גדעון עפרת - כי מבחינתו האמנות שלו אינה הצגה אלא מופע חד־פעמי. למשל, השיחה הססגונית שהוא מנהל עם צאת ספרו "מציאות רבה מדי"

4תגובות

לפני 44 שנים התגייס הדס עפרת לצבא ונחת בקורס הכנה לשריונרים. “במשך חמישה חודשים, לאורך כל הקורס, לא דיברתי מלה”, הוא מספר. “רציתי לעוף מהיחידה. לא מפתיע שהמג”ד החליט על דעת עצמו לזמן לי פגישה אצל קב”ן. אני, כדי לשמור על שפיותי, הלכתי ערב־ערב וחפרתי בור באדמה ובו הדלקתי מדורה. מדי ערב ראיתי שמצטרפים אלי למדורה האילמת חיילים נוספים, והדבר נהפך ממש להווי של אותו קורס”. לצערו או לשמחתו של עפרת, הקורס חלף והוא נשאר בו עד תומו. למעשה, הוא אפילו סיים אותו בהצטיינות. הפגישה עם הקב”ן בוטלה.

ככל הנראה, הניסוי האנושי ההוא היה אמנות המופע הראשונה שביצע עפרת ‏(היום בן 61‏), אמן ומרצה ותיק בתחום הפרפורמנס, המיצג, שהצליח אז וגם פעמים רבות מאז להוכיח שאדם רגיל הוא לא, אבל שפוי הוא כן. “מאוחר יותר, במסגרת המילואים”, הוא ממשיך, “קבעתי ביוזמתי פגישה אצל קב”ן. שאלתי אותו מה הוא הגבול, מבחינתו, בין שפיות לאי־שפיות. הוא אמר שהגבול מתבטא בהכרה, בהבנה את התפקיד או המשחק שאדם משחק. העבודות שלי - אנשים אומרים שהן לא נורמטיביות. הן אולי לא נורמטיביות, אבל הן לחלוטין שפויות”.

אמיל סלמן

בחודש שעבר, הוציא עפרת ספר חדש בשם “מציאות רבה מדי”. זהו טקסט דחוס, תיאורטי וביקורתי הבנוי כמו יומן רב־פרקים, ובו סיכום מקצועי ואישי שמבוסס על מחשבה וניסיון של עשורים בתחום האמנות החיה. במידה רבה, זהו בין הטקסטים המלאים היחידים שנכתבו בעברית על ז’אנר המיצג. בסוף הספר, מופיעה אחרית דבר שכתבה האוצרת טלי תמיר, שגם שימשה כעורכת נסתרת של הספר ועוקבת מקרוב אחר עבודותיו של עפרת.

עברו 25 שנה מאז שייסד עפרת את בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. המוסד חגג השנה את יום הולדתו, במקביל לחגיגות חצי יובל שנערכו גם בבית הספר “מוסררה” לאמנות ולמוסיקה. היה אז בירושלים, כמדומה, מצע פורה לפתיחתם של מוסדות ניסיוניים לאמנות - דבר שהיום נראה קשה הרבה יותר. “אבל גם האלטרנטיבי של אותן שנים נהפך למיינסטרים”, מציין עפרת, “ומיצג או תיאטרון־אחר הפך לחלק מתוכנית ההופעות של כל פסטיבל מצוי”.

הספר, אם כן, לא נועד להציג תפישה בלתי מוכרת באמנות. להיפך. “הכתיבה היא פרספקטיבה על מה שנעשה. כשהקמתי את ‘החזותי’ התעוררה התקוממות עצומה. לא אשכח את ליה קניג, שבאה עם ועדה לבחון את בית הספר שנתיים או שלוש לאחר הקמתו. ירדו במדרגות כמה מגדולי התיאטרון הישראלי, והיא, הולכת לפני, לא שמה לב שאני כמה צעדים מאחוריה. היא התמקחה עם ההגדרה: ‘מה זה תיאטרון חזותי, מה הוא חושב לעצמו? ומה זה לא חזותי? מה שאנחנו עושים לא חזותי?’. אני בהחלט מעריך אותה כשחקנית וכמובן שלא הקמתי אז את בית הספר כדי ללכת אתה מכות. אבל עם התיאטרון הדרמטי אני בהחלט הולך מכות. זה עניין של בין־תחומיות. היום אין צורך להסביר את זה, אבל אז זה יצר התקוממות”.

הקריאה בספר מלמדת על השקפתו של עפרת, שבבסיסה הטענה כי כל דבר יכול להיחשב אמנות, אם נעשה מתוך הבנה ומודעות. את הספר הוא מתחיל, למשל, בתיאורו של קבצן היושב למרגלות מגדלי עזריאלי בתל אביב, אותו הוא מקביל בהמשך לעצמו כאמן.

דוד בהר פרחיה

העיסוק בהגדרת המיצג ובהבנתו עמד ביסוד הדחף של עפרת לכתיבת הספר, שעליו הוא עבד בשנתיים חצי האחרונות, בצורה אינטואיטיבית ואסוציאטיבית, כדבריו. “למרות שהקרדיט מגיע לגדעון על טביעת המושג ‘מיצג’”, חולק עפרת קרדיט לאחיו, האוצר והיסטוריון האמנות ד”ר גדעון עפרת, “הרבה אמנים לא אוהבים אותו. אני מתעסק בפרפורמנס, בממד של המופע, בהופעה, התופעה, ההתגלות. איך שדברים נגלים, לא רק הביצוע אלא גם ההתהוות שלהם. מיצג - אני לא אוהב את השורש שלו, שמגיע מהצגה. זה פספוס יסודי מאוד. אנחנו לא עושים הצגות. הרבה פעולות שלי הן ללא קהל. ‘הצגה’ מצביעה על חזרתיות: אתה מציג את זה גם מחר ומחרתיים, ויש לשאול מה מתהווה שם, מה היא האמת של הדבר”.

מה הוא, אם כן, מופע רגעי, חד פעמי? אחת הדוגמאות שמביא עפרת היא תערוכתה של אמנית המיצג מרינה אברמוביץ’, “האמנית נוכחת” ‏(2010‏), במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. באותה תערוכה, לצד עבודות אחרות, ישבה אברמוביץ’ לצד שולחן במשך כ–600 שעות, ומבקרים ניגשו והתיישבו אחד אחד מולה לפרקי זמן משתנים. העבודה הזו מקבילה במידה רבה לאחת מעבודותיו של עפרת, “נדודי שינה” שהוצגה בתערוכה “אמנות הארץ” בתחנת הכוח רידינג בתל אביב ‏(2003‏).

באותה עבודה, נטל עפרת כדורי שינה כדי להירדם על גבי מיטה שהוצבה בחלל התערוכה. “באחד משלושת הערבים ב'נדודי שינה', כדור השינה לא עבד”, הוא מספר. “הייתי טרוד, לא הצלחתי להירדם, וכמות עצומה של אנשים עברה על פני. 120,000 אנשים בשלושה ערבים. מצב של שינה, עד כמה שהוא נורמטיבי, לא נעשה בפומבי, אלא אם כן זה עם בן או בת זוג או בצבא או בקבוצות הומוגניות אחרות. יש טאבו מאוד גדול על מצב של שינה, שהוא בעצם שליש מחיינו.

“הייתי באותו ערב בייסורים. הרי זה לא מה שרציתי לעשות - רציתי פשוט להירדם. חשבתי, ‘הדס, תהיה נאמן לעצמך. אם אתה לא מצליח להירדם אז קח את הדברים שלך ולך הביתה’. אבל החלטתי לנסות עוד. שעתיים, שלוש. אלו מצבים שבהם אתה לא מבין אם אתה משחק או שזה אמיתי. קו המציאות מתחכך, הוא חם ולא נוח, הוא גבולי. אני זוכר נגיעות, צ’פחות, אנשים שאומרים ‘קום, קום, אתה עושה את עצמך’, מישהו שהכניס לי יד לתוך הכיס ודחף לי כרטיס ביקור, אנשים שמצטלמים אתי ברקע. קמתי עם תחושה של התעללות, כאילו אני אחרי מעשה תקיפה מינית”.

בשנים האחרונות, השקיע עפרת רבות בהקמתה ותפעולה של ספריית גן לוינסקי. גם אותה, מסתבר, הוא מפענח כעבודת פרפורמנס מתמשכת. “הקמנו עמותה, צוות אמנות בין־תחומי. בנינו שם יוזמה שאתה יכול לקרוא לה עבודת אמנות”, הוא מסביר. “קיטלגנו את הספרים על פי רגשות: כל ספר שמוחזר מקבל סטריפ צבע על פי הרגש שהקורא מצא בו: האם הספר עצוב, מעורר, מרתק וכד’. פתאום המדפים נראים כמו עבודה של יעקב אגם, אפשר לנוע במרחב על פי הצבעים.

“עבודות אמנות היום - חלקן של אמנים, חלקן לא, אולי של אקטיביסטים - אני ממש לא רואה את ההבדל. מחאות משתמשות בדימויים חזותיים, באמצעים פרסומיים. האם זה לא פרפורמנס? זו שפה שמתהווה ומשתנה כל הזמן. יכול להיות שלא תהיה יותר אמנות, אני מאמין בחזונו של יוזף בויס ש’כולנו אמנים’, רק שלא לכולנו יש את השפה, או הסיבולת והאישיות לעמוד על שלך לאורך כל החיים שלך”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו