בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן אסף שושן עובר כל גבול

הוא חי בפאריס ומצלם בנגב, אבל זה רק אחד הביטויים של יחסי המשיכה-דחייה בין האמן אסף שושן ומולדתו, שבה הוא מציג כעת תערוכת יחיד ראשונה

26תגובות

באחד מחלקי הטרילוגיה שיצר אסף שושן נראה תעבן, פליט מדרום סודאן, רץ. הוא רץ באזור מדברי ליד העיר אילת, בוואדי על רקע רכס הרים, קרוב לאזור שבו חצה את הגבול לפני כארבע שנים. לבוש חולצת פסים, המדמה את כותונת יוסף ומדי אסיר גם יחד, הוא רץ בזריחה, בצהרי היום ועד שהוא נעלם בשקיעת החמה.

עבודת הווידיאו הזאת מוצגת בתערוכתו של שושן "טריטוריות של המתנה", העוסקת באזורים האפורים, הפריפריאליים של הארץ ושל החברה. זו תערוכת היחיד הראשונה של שושן בישראל, והצגתה בגלריה קטנה ופריפריאלית ¬ גלריה דנה שבקיבוץ יד מרדכי ¬ מחזקת את מסריו.

זה 12 שנים הצלם והאמן אסף שושן מתגורר בפאריס. במשך השנים בא לישראל אחת לכמה חודשים לבקר את משפחתו ולצלם את נוף ילדותו ¬ הנגב. את תעבן, כיום בן 35, שתרגום שמו מערבית הוא "עייף", הכיר לפני כמה שנים כשביקר בקיבוץ אילות שבנגב. ב 2007 הסכים הקיבוץ לשכן כ 30 פליטים מסודאן, בצעד שלנוכח החרפת המצב כיום והיחס המחפיר של הרשויות יכול להיחשב הירואי. הפליטים יושבו בבית ההארחה נוף אילות ובמלון מג'יק סנרייז. מאז צמח מספרם והתנאים ששררו במקום הורעו. השנה הודיעה הנהלת הקיבוץ כי תסגור את בית הספר לילדי הפליטים, שבו למדו כ 50 ילדים.

דניאל צ'צ'יק

כאשר שושן ביקר במקום סיפר לו תעבן שאשתו ושני ילדיו עזבו את ישראל חזרה לדרום סודאן. הוא היה שבור לב ומיואש: נשאר לבדו במדינה שאינה רוצה בו אחרי שעשה את כל הדרך אליה. "הוא הרגיש כמו בן אדם שרץ ולא מתקדם", מספר שושן.

תעבן, כמו מצולמים אחרים של שושן, קיבל תשלום על יום הצילומים, שמח לקחת חלק ביצירה ואף חש הזדהות רבה. שושן הראה להם את הסרטים לפני שהציגם. לפני כחודש וחצי חזר גם תעבן לדרום סודאן, אל אשתו וילדיו.

נוף צבאי

הסרט "תעבן" הוא החלק השלישי בטרילוגיה, שאת כולה צילם שושן בארץ בעזרת אחיו, יפתח שושן, הצעיר ממנו בעשר שנים. הסרט הראשון, "מקום לא ידוע" מ 2007, מוצג גם הוא בתערוכה. הוא צולם בכפר לא מוכר בנגב ונראה בו אוהל בדואי רחב ממדים, עומד בודד בחולות המדבר. לאורך הסרט, המוצג בלופ, נשים, זקנים וילדים נכנסים לתוך האוהל ואף אחד אינו נראה יוצא ממנו.

שתי עבודות הווידיאו האלה מתאפיינות באיכות נמוכה של תמונה, גרעינית ורועדת. שתיהן נדמות כמעין פריים סטילס מתמשך המדגיש את מושג הזמן וההמתנה.

הסרט השני בטרילוגיה, שאינו מוצג בתערוכה מטעמי מקום וחבל שכך, נקרא "מחסום". הוא צולם ב 2008 במעבר חצייה ברחוב הרצל המרכזי בעיר רחובות. נראים בו בני אדם הממתינים לאור הירוק ברמזור. כשהאור מתחלף והאנשים עוברים את הכביש, נותרים על המדרכה שני גברים אתיופים. הסצינה חוזרת על עצמה עד שמתרבה מספר האתיופים הנשארים במקומם. הם ממלאים שורה כמעין מחסום אנושי, מייצגים קהילה של מיעוט בחברה גזענית.

שושן מציג בעבודותיו עולם שבו גבולות מתמסמסים וקמים כל יום מחדש, ומושג הזמן נושא משמעות אחרת. השילוב שהוא עושה בין תיעוד לשחזור ובדיה, מבחינה נרטיבית או מדיומלית, מספק מענה ראוי לכמה מהסוגיות האתיות שעולות מסוג כזה של עשייה. לפני שהגיעה לגלריה ביד מרדכי הוצגה הטרילוגיה שלו במקומות שונים באירופה. במשך שלושה חודשים גם היתה זמינה לצפייה בחבילת הסרטים המוצעת לטסים בחברת התעופה הצרפתית "אייר פראנס" במסגרת שיתוף פעולה אמנותי ייחודי.

סדרה אחרת שיצר שושן, המוצגת בתערוכה על גבי מסכי טאבלט התלויים על הקיר, מציגה שלושה דיוקנאות של פליטים מדרום סודאן. צילומי הדיוקן משתנים בהדרגה לגוונים השונים שמאפשר צילום בנגטיב. שמות העבודות כשמות הפליטים: "עמנואל", "תרזה", "אדם".

שושן גם מציג בתערוכה תצלומי "נוף": מחנה אימונים צבאי נטוש במדבר יהודה (2011), אזור צבאי סגור בשדה בוקר (2005) ומחנה צבאי המצולם בלילה בחשיפה ארוכה, כך שבתצלום נראים גם לוויינים בשמים (2007). עבודה זו דומה ליצירתו של הצלם והגיאוגרף האמריקאי טרוור פייגלן, שתצלומיו הוצגו לאחרונה בתערוכה "על פי מקורות זרים" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון.

בבונקרים של נורמנדי

שושן, בן 39, מספר כי במשך שנים ניהל יחסים של משיכה ודחייה עם ישראל. הוא הציג פה במספר מועט של תערוכות יחיד ורק לאחרונה הצטרף לגלריה עינגא בתל אביב. כמו כן קיבל את הצעתה של האוצרת רווית הררי להציג תערוכה בגלריה דנה.

דרכו של שושן בעולם האמנות לא התנהלה ברציפות או בצורה ממסדית. הוא סיים תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה העברית שבירושלים. "הלימודים עצמם היו מעולים, אך אני דיסלקט והביטוי בכתב קשה לי", הוא מספר. "אני קורא וכותב לאט מאוד וחשבתי להמשיך ללימודי קולנוע מתוך המחשבה שאוכל להביע את עצמי ביתר קלות באמצעות צילום".

הוא ניגש לבחינות של בית הספר לקולנוע על-שם סם שפיגל בירושלים וקיבל תרגיל בית לשבועיים. "זו היתה הפעם הראשונה שניסיתי להתבטא בצילום, והתלהבתי מהמיידיות של התוצאה: בבוקר צילמתי ובערב כבר היו לי הדפסות. הוקסמתי גם מהעבודה העצמאית", הוא מספר.

הוא החל איפוא ללמוד במחלקה לצילום בבצלאל, אך לאחר שנתיים החליט לעזוב את האקדמיה ואת הארץ. "הייתי בן 27 ואחרי חמש שנים בהר הצופים והרגשתי צורך עז לצאת", הוא אומר. הוא נסע לפאריס בלי תוכניות מוקדמות ונשאר בה עד היום.

שושן הוא הבכור בשלושה אחים, בן לאב רופא ואם אחות. הוא נולד בירושלים, גדל בימית שבסיני, שם עבדו הוריו, ולאחר מכן עברה המשפחה למושב דקל שבנגב. כשהיה בן 15 עברו לשנה לוואשינגטון שבארצות הברית, בעקבות עבודתו של אביו. "המסקנה שלי מהשנה הזאת היא שאני ישראלי, לא משנה מה", הוא אומר. "וזה לא קשור לרצונות או למחשבות שלי. כך שגם כאשר נסעתי לפאריס זה לא היה מתוך כוונות להיהפך לצרפתי, אלא פשוט כדי להיות במקום אחר".

השנה הראשונה שם עברה עליו בניסיונות להתקיים ולהתפרנס באחת הערים היקרות בעולם. אחר כך, במקרה לדבריו, החל לצלם דיוקנאות לעיתונים ומגזינים שונים, בהם "מארי קלייר" ו"פיגארו". הדיוקן החשוב ביותר שצילם מבחינתו הוא של הסופר האמריקאי דניס קופר, למגזין הומו-לסבי בפאריס. "הוא שאל אותי אם אני עושה עוד דברים חוץ מהעבודה", מספר שושן. "נפגשנו אחרי הצילומים, הראיתי לו תיק עבודות והוא התלהב מאוד ואמר לי שיכתוב לי משהו מתי שארצה". כעבור כמה שנים כתב למענו קופר טקסט שליווה את תערוכת היחיד הראשונה שלו, "מוצא", שהוצגה ב 2006 במרכז האמנות la mare Le pave dans בבזנסון שבצרפת.

אף שבתחילה לא ידע שושן מלה בצרפתית, כיום השפה שוטפת בפיו. הוא מתגורר ברובע ה 11 בפאריס ומנסה להימנע מצילום מסחרי ולהמתקד בקריירה האמנותית שלו, שזוכה לחשיפה נרחבת באחרונה. מאז 2007 הוא עובד עם גלריה פולאריס הפאריסאית, מ 2009 שהה במשך שנה וחצי בסיטֶה, קריית האמנים הבינלאומית בעיר, והשנה הוזמן לתוכנית של אירוח אמנים בלה רושל שבצרפת.

ועם כל זאת, עד כה צילם שושן בעיקר בישראל. הוא מספר שכבר בעת לימודיו בבצלאל נהג לצלם את הנגב, אך המבט הביקורתי יותר התגבש ממרחק. "השהות בפאריס חידדה מאוד את המבט על הארץ מבחינה פוליטית וחברתית", הוא מסביר. "המפגש עם אנשים אחרים, ההתוודעות למגוון דעות ונקודות מבט שונות והחשיפה לתרבות אחרת עשו זאת. דברים שהם מרכז ההוויה בישראל נתפשים אחרת שם. כך לדוגמא הצבא: מבחינתם להיות חייל זה נחות".

בפעמים הראשונות שחזר לישראל צילם רק בלילה. תחילה בחוף הים בתל אביב, לאחר מכן באזורים אחרים בארץ. "בלילה היה לי קל יותר לעכל את הקסם והפחד שבמקום הזה, שיש לי יחסי משיכה ודחייה אליו", הוא אומר. "בשנים האחרונות הבנתי שאני חייב לחזור לנגב. גם הבנתי שבא לי לבקר בימית. וזה בלתי אפשרי, זה מקום שכבר אינו קיים. הכל חורבות".

מעבר להקשר הביוגרפי, מה יש בנגב שמושך אותך לחזור אליו?

"יש כל מיני דברים שקורים בנגב. זה מין שטח הפקר. זו קרקע להרבה נושאים. יש שם אוכלוסייה המורכבת מפליטים, בדואים וצבא: שלוש קבוצות המנוגדות זו זו, אך שלושתן מייצגות במידה רבה מתח בין אדם לטבע ובין תרבות לחברה".
שושן צילם גם מקומות שננטשו בעקבות שינוי גבולות: אום א-שקף באזור הר חברון, מבנים של הצבא הירדני ליד קליה, מצודת טגרט ליד קיבוץ גשר שמדרום לכנרת.

אף על פי שמוקד עבודתו כאן, "קשה לי לראות את עצמי חי רק בישראל", הוא אומר. "אף שאני מגדיר את עצמי כמי שמקיים חיים אקטיביים בארץ, ולא רק מבחינה רגשית. עם זאת, כל פעם שאני חושב בכיוון קורה עוד עניין פוליטי שמסיט אותי. שם אני חושב וצורך תרבות. שם אני חי עם האמנות ומהאמנות. רק עכשיו, לראשונה, אני עובד על פרויקט שיצולם בצרפת ועוסק בה".

ההיסטוריון הצרפתי לוראן וידאל, שזה כמה שנים מתעניין בעבודתו של שושן, הכיר בינו לבין מנהליהם של שני מוסדות אמנות בלה רושל, העיר שבה הוא חי. האחד הזמין אותו לתוכנית של אירוח אמנים והאחר לתערוכת יחיד שתוצג בחודש מארס. שם התערוכה הנוכחית לקוח, אגב, ממאמר שכתב וידאל על אוכלוסיות בתנועה.

במסגרת תוכנית האירוח, שתספק לו סטודיו ומגורים, יעסוק שושן בשאלות של גבולות ואוכלוסיות. לשם כך הוא עובד על שתי סדרות של תצלומים. האחת של בונקרים נטושים שנבנו בזמן מלחמת העולם השנייה ופזורים לאורך רצועת החוף האטלנטי, בעיקר באזור לה רושל ונורמנדי. השנייה היא סדרת דיוקנאות של אנשים שלחמו באותה תקופה בתנועת הרזיסטנס, המחתרת הצרפתית, וכיום הם כבני 90 ומעלה. ליצירת סדרה זו הוא משתמש בסרטי שקופיות ישנים שמצא, מתחילת המאה ה 20, שהזמן שעבר הותיר חותמו עליהם.

"זה פרויקט מטורף", אומר שושן. "המפגשים עם האנשים האלה מרגשים אותי מאוד. אחרי כמה דקות עם כל אחד מהם עיני נמלאות דמעות. שנים קודם לכן צילמתי את סבי. יש לי כ 80 שעות של ראיונות אתו שנעשו במשך כמה שנים, קצת אחרי שסבתי נפטרה. דיברתי אתו על כל החיים שלו, אך בעיקר על תקופת המלחמה. אני מוצא כיום שהסיפורים קצת דומים. והמבט כל כך חזק, לא כמו להתבונן בעיניים של אדם צעיר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו