בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המקום שאליו החפצים הולכים כדי למות

גלריה חדשה בניו יורק מוקדשת לאובייקטים שיצאו משימוש. בעליה מספרים למה קראו לה "מוזיאון" ומה אפשר ללמוד משקית צ'יפס

2תגובות

טלפון נייד, כרטיסי אשראי, רישיון נהיגה ומפתח לחדר מלון הם רק כמה מהאובייקטים המוצגים בגלריה החדשה "מוזיאון" שנפתחה לפני כחודש בשכונת טרייבקה שבניו יורק. החפצים האלה, חלק מאוסף אובייקטים שמצא צוללן באוקיינוס השקט, מוצגים לצד אוספים אחרים, בהם אוסף משחות שיניים, ניירות שנמצאו במכונות צילום, שקית קונפטי או שלט שכתוב עליו "סנגל" ונמצא בבניין האו"ם. כולם, כהגדרת בעלי הגלריה, "חפצים מוזרים ואובייקטים שהוצאו מהקשרם... בכמה מהם נעשה שימוש יתר ואחרים לא זוכים לתשומת לב". באותו הקשר, נכתב באתר של הגלריה, "הזבל של איש חכם הוא האוצר של איש טיפש. ולהיפך".

בעלי הגלריה, אלכס קלמן והאחים בני וג'וש ספדי (קרובי משפחה של הארכיטקט משה ספדיה), נפגשו כבר בתיכון. מאוחר יותר הקימו את חברת ההפקה Red Bucket Films ויש להם מגוון פרויקטים שהגלריה החדשה היא רק אחת מהם.

"אני הכי נהנה למצוא דרכים שונות לספר סיפורים", מספר קלמן בראיון טלפוני. "הרעיון למוזיאון התחיל דווקא מסרט שלנו, 'Buttons', שהורכב מרגעים קטנים שצילמנו ברחובות ניו יורק. תמיד הסתכלנו על הפרטים שמרכיבים את הרגעים האלה, ואז גם התחלנו לאסוף אובייקטים שמצאנו ברחובות ניו יורק או בטיולים בעולם. כשאוסף האובייקטים היום-יומיים הזה גדל חשבנו שיהיה נפלא וגם אבסורדי לבנות לו מוזיאון".

השלושה חיפשו חלל שבו יעלו המבקרים במעלית ויגיעו לקומה שבה יוצגו החפצים. בדיוק אז הודיעה להם הנהלת הבניין שבו שוכן משרדם כי מעלית המשא שפעלה בו הוצאה מהפיר. בעזרת אנדי ספייד, מייסד מותג התיקים קייט ספייד ומותג הגברים ג'ק ספייד, הם בנו את החלל שבתוך הפיר, עיצבו מדפים וארונות תצוגה והחלו לחשוב מה להציג שם פרט לאוסף שלהם.

אבל למה צריך בכלל מוזיאון לאובייקטים היום-יומיים האלה?

"יש ביום-יום יופי ומשמעות ורצינו לתת מקום של כבוד לכל אותם חפצים שמתעלמים מהם, אלה שאנחנו כבר לא שמים לב אליהם משום שאנחנו משתמשים בהם כל הזמן. אם מבודדים אותם רואים שהם בעצם נושאים אתם אינסוף מידע על המצב התרבותי, המנטלי, הפסיכולוגי והרגשי העדכני שלנו. אפשר לראות תבניות, השתקפויות ומבטים בכל החפצים הטריוויאליים האלה. הם אומרים כל כך הרבה: על מי שאנחנו, על מה שאנחנו אוהבים לקנות, על איך חברות משווקות לנו דברים, ואיך לחפצים חסרי ערך אמנותי יש בעצם ערך תרבותי. אפשר ללמוד המון משקית הצ'יפס שקונים במכולת בדיוק כמו שאפשר ללמוד מקריאה בעיתון. אנחנו מודעים ליופי שבכך באותה המידה שאנחנו מודעים לאבסורד בכך".

למה קראתם לגלריה "מוזיאון"?

"מאחר שהגלריה מציגה חפצים ואוספים שונים, ולכל אחד מהם סיפור משלו, בשבילנו זו לא גלריה. זה מוזיאון, והתחושה בו היא כמו במוזיאון. התחושה היא שמה שאנחנו מציגים כאן הם כמו היהלומים של המלכה. חשוב שאנשים יידעו את זה. יש בשם פשטות. אנחנו פותחים מוזיאון ונקרא לו פשוט מוזיאון".

איזה חפץ הוא הכי ביזארי בעיניך ומהו החפץ האהוב עליך?

"החפץ המוזר ביותר הוא הנעל שנזרקה על בוש במסיבת העיתונאים שלו ב 2008. מה שנחמד בעיני הוא שזוהי רק נעל, אבל הסיפור שמאחוריה ומה שהיא עברה מעניקים לה משמעות תרבותית כל כך גדולה. זו דוגמה מצוינת לאיך יכולים חפצים כה יום-יומיים לשאת משמעות. זו היתה רק נעל עור פשוטה, אבל הסיפור שמאחוריה הוא ענק".

"החפץ האהוב עלי הוא שלט שנמצא על השיש במקלחת במוטל במערב ארצות הברית. השלט אומר, 'בשל הפופולריות של המוצרים שאנחנו מעניקים ללנים כאן אנחנו מציעים את הכל למכירה'. השלט כולל רשימה של כל הדברים בחדר ואת המחירים שלהם. מה שאני אוהב בזה הוא הפתרון שמצא בעל מלון למגיפת הגניבות שם: במקום לקשור את השעון המעורר בשלשלאות הוא שם שלט והגניבה בעצם נהפכה לבלתי אפשרית, כי אם תיקח משהו משם תחויב. הפתרון הוא אבסורדי ויצירתי מבית היוצר של הרוח האמריקאית. זה מאוד נימוסי וזה נותן לך הזדמנות לא לגנוב בעצם".

בין האוספים המוצגים כעת נכלל אוסף משחות שיניים מרחבי העולם של המעצב התעשייתי הניו-יורקי טאקר וימייסטר. "הוא גם מנסה כל משחה, וזה מוסיף עוד ממד", אומר קלמן, "ודרך זה אפשר ללמוד מה הטעם שיפאנים אוהבים ומה הטעם המועדף על אמריקאים. הרעיון הוא שאפשר להבין גיוון תרבותי ממדינות בעולם ממשהו כה פשוט כמו משחת שיניים: הטעם, הצורה, העיצוב. הגרסאות השונות של משהו שהוא כה משותף להרבה תרבויות, כמו שקית צ'יפס שיש לנו ממזרח ירושלים".

הגלריה, שממוקמת בסמטה בדאון טאון של מנהטן, פתוחה לרחוב ומוארת במשך כל הזמן. "זה עוד קונצפט ניו-יורקי טיפוסי", אומר קלמן, "הכל נגיש ואפשרי - 24/7 - ואנשים מהרחוב יכולים להביט במוצגים מתי שבא להם. כששמנו את החלונות והדלתות התחלנו להיות מודאגיםמהעובדה שאנשים שיעברו ברחוב ויראו את החפצים יחשבו שהם מאוד יקרים והם ירצו לגנוב אותם. הרי אם הם יגנבו את החפצים האלה, הם יגלו שהם רק חפצים יום-יומיים חסרי ערך".

האם הגלריה לא חוגגת בעצם את העולם הצרכני?

"אין לנו ביקורת ישירה על תרבות הצריכה. יש כאן חגיגה פרוורטית של התרבות הזאת - אנחנו אוהבים אותה ושונאים אותה באותה מידה. מה שכן יש לנו זו אובססיה עם העולם החומרני: מה אנחנו עושים, מה אנחנו צורכים. משחת שיניים היא אולי רק משחת שיניים - אבל מה שמעניין אותנו הוא לא הערך המוניטרי של האובייקטים, לא אלה שיש להם ערך בשוק אלא דברים שאנחנו מוצאים בחנות מעבר לפינה.

"לדברים הפשוטים האלה יש ערך בגלל הסיפורים והמשמעויות שיש מאחוריהם. אנחנו גם יודעים שיש המון אנשים שיש להם אוספים, ואנחנו מאוד מעוניינים באוספים אחרים. האוסף שלנו לא יותר טוב מאחרים, ואוספים של אנשים אחרים יכולים להיות מעניינים באותה מידה. ילדים, אמנים, מעצבים, מבוגרים ¬ אנחנו מתעניינים באוספים כאלה, ואנחנו מבקשים שישלחו לנו אוספים כאלה".

למה אתם לא מוכרים שום דבר בגלריה?

"אין כאן שום דבר למכירה. אנשים יכולים לבלות כאן שעתיים, להביט במוצגים ולקרוא עליהם אף שזהו מקום ממש קטן. אבל רוב המוצגים עברו טרנספורמציה ושומשו. אחד האובייקטים האהובים על ג'וש הוא קופסה של תולעי גומי שנמסו כך שהקופסה נהפכה ללבנת גומי. זה ביזארי ואבסורדי באותה מידה. אמנם יש לזה טעם של גומי, אבל בגלל המוטציה המוזרה שהם עברו איש לא ירצה לקנות אותם".

איזה אוספים יוצגו בעתיד?

"יש כל מיני אוספים שאני מאוד רוצה להשיג, מהמון סוגים. דרך האוספים האלה אפשר ללמוד כל כך הרבה: מה אנשים אוספים ¬ דברים יקרים? קטנים? מגוחכים? אוסף אחד כזה הוא אוסף של כריות לישבן ששלחה לנו אשה אחת. לאבא שלה היו בעיות גב והוא החל להכין בעצמו כריות מאובייקטים שונים שיעזרו לו עם הכאבים. הוא גילה למשל שגיליונות ספטמבר של המגזין 'ווג' מושלמים מבחינת הגודל, העובי והקושי שלהם, והוא התחיל לאסוף גיליונות כאלה שמהם הרכיב את אוסף כריות הישבן שלו.

"אני אוהב בזה את יכולת ההמצאה, העובדה שאובייקטים מסוימים יכולים לשנות את ייעודם ולהיות משהו אחר לחלוטין. אחר כך אגב האוסף הזה היה בסכנה כי יחידה מיוחדת של המשטרה נכנסה לבית שלו אחרי אסון התאומים והם איימו לפוצץ את האוסף כי הם חשבו שזה פצצה. אני אוהב את הדרמה שיש באובייקט כה יום-יומי ופשוט, ואת זה שאף שאנחנו יכולים לקנות וליצור כל כך הרבה דברים, מישהו בונה בעצמו מתקן לטלפון הנייד שלו מקרטונים ונייר דבק כדי שיוכל לדבר כשהוא רוכב על האופניים שלו. יש בזה יופי ושירה יותר מכל דבר אחר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו