בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם יש סקס אחר

פאריס של שנות ה-50 היתה מקום מסוכן לטרנסג'נדרים. הצלם כריסטר שטרומהולם ליווה אותם עשר שנים במבט אוהד, ועבודותיו מוצגות עתה בתערוכה במנהטן

9תגובות

בפאריס, באמצע שנות ה‑50 של המאה הקודמת, הירבה הצלם השוודי כריסטר שטרומהולם לבקר ברובע האורות האדומים שסביב הכיכר הלבנה (פלאס בלאנש) בעיר. הוא הוקסם מתת-תרבות של גברים צעירים בלבוש דראג, שרבים מהם עבדו בזנות כדי לממן ניתוחים לשינוי המין. הצלם, גבר חסון ובעל זקן ותספורת צבאית, בילה אתם יותר מעשר שנים וצילם אותם ­ ברחוב בלילה, בברים ובחדרי מלון ­ במבט מפוכח ומלא חיבה.

ב‑1983 התפרסם ספר ובו תצלומי השחור-לבן האפלים הללו של שטרומהולם (1918‑2002), ולא כבר ראתה אור מהדורה מורחבת של הספר. עתה מוצגים חלק מהתצלומים בתערוכה הנקראת "LesAmies de la Place Blanche" (החברים מהכיכר הלבנה), במרכז הבינלאומי לצילום במנהטן (עד 2 בספטמבר).

מי שאינו יודע כי המצולמים הם זכרים מבחינה ביולוגית יכול בקלות לטעות ולחשוב שאלה נשים. כמה מהם יפים כמו כל דוגמנית או כוכבת קולנוע של התקופה. כמה מהם אמנם מופיעים בתמונות בתחתונים או בעירום ונראים נשיים פחות, אך שטרומהולם לא שם לו למטרה להפריך אשליות שאולי טיפחו בקשר לעצמם. רוב הזמן הם נראים כפי שמן הסתם היו רוצים להיראות.

רבים מהתצלומים המרשימים ביותר הם תצלומי דיוקן פשוטים של ראש וכתפיים, שצולמו מתחת לכיפת השמים על רקע לילי. כמה מהדמויות נראות רציניות, כמה מהן מחייכות וצוחקות, אחרות שקועות במחשבות. ג'קי, שנראית כמעט כמו סופיה לורן, מישירה למצלמה מבט לוהט ופתייני. ג'ינה, בלונדינית בשמלה עמוקת מחשוף באורך הברכיים, עומדת בתנוחה מבוימת בכיכר רחבה מרוצפת אבנים, מחייכת ומתכופפת כדי להראות למצלמה את המחשוף השופע שלה. היא לא מרילין מונרו, אפילו לא דומה. אבל רק בעלי רגישות מיוחדת לעניין יבחינו שזה גבר בבגדי אשה.

האפקט שיוצרים התצלומים האלה מוזר במורכבותו. בימינו הרעיון שאדם יכול להיות מה שמתחשק לו או לה, גם אם הדבר מצריך שינוי בניתוח או באמצעות הורמונים, נעשה מקובל יותר ויותר. אפשר לזקוף זאת לזכות סלבריטאים טרנסג'נדרים כמו צ'אז בונו וג'סטין ויויאן בונד (שלא לדבר על כוכבי-העל של אנדי וורהול משנות ה‑60, בהם הולי וודלון וג'קי קרטיס); סרטים כגון "משחק הדמעות" ו"טרנסאמריקה", ותיאוריות פוסט-מודרניסטיות על מיניות. ב‑2010 מינה הנשיא ברק אובמה טרנסג'נדרית, אמנדה סימפסון, לתפקיד יועצת טכנית בכירה במשרד התעשייה והביטחון האמריקאי.

ואף על פי כן, העובדה שלא תמיד יש הרמוניה בין הגוף לנפש, שאדם יכול להיוולד לגוף זכרי אך להיות בעל מוח של אשה, נותרת חידה במישור אינטואיטיבי מסוים. החידה הזאת בולטת לעין כשמתבוננים בפנים האניגמטיים של ידידיו של שטרומהולם.

בעולמם, פאריס של שנות ה‑50, גבר שלבש בגדי נשים בציבור נחשב עבריין. סגנון החיים שלהם, המחתרתי למחצה, חשף אותם אפוא לכל האיומים הרגילים: דעות קדומות, אלימות, התמכרויות ומחלות. כמה מהם חיו חיים ארוכים ומאושרים בתור נשים; אחרים לא שרדו.

הפרויקט של שטרומהולם היה מעין מסע צלב אוהב למען קבלת הטרנסג'נדרים בחברה. העולם שעולה מתצלומיו הוא בועתי ואינטימי עד מתיקות, ומעורר אהדה רבה. על פי אמות המידה המערביות של ימינו אין בו מן הסנסציה או הזימה. הוא מעין ארץ-לעולם-לא של נשים שנולדו בטעות כזכרים.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו