בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צילום, רגע לפני המסכה

פגיעױת הנעורים וגיבוש העצמי, כפי שהם משתקפים במצלמתה של רינקה דיקסטרה, עומדים במרכז תערוכה מרגשת המוצגת בגוגנהיים בניו יורק

תגובות

רינקה דיקסטרה (Rineke Dijkstra) מאמינה בכל לבה בכוחם של שני דברים: הנעורים והמצלמה. במיטבה, האמנית ההולנדית, בת 53, מצליחה ללכוד דקויות רגשיות ואנרגיה גולמית שמאפיינות ילדים ומתבגרים. התוצאות רציניות, חושפניות ולעתים נלהבות עד אקסטזה. במקרים אחרים דיוקנאותיה קהויים יותר, ולפעמים יש בהם כוח משיכה ממגנט מסוג אחר: גלומה בהם התנגדות לצילום; המצולמים של דיקסטרה שומרים על סודותיהם ומציגים פגיעױת נעורים מוגנת בשריון.

שני סוגי התצלומים מופיעים בתערוכה העשירה והמרגשת של דיקסטרה, מעין סקירה של אמצע הקריירה, המוצגת במוזיאון גוגנהיים בניו יורק (עד 8 באוקטובר). התערוכה היא תולדה של שיתוף פעולה עם מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית, באצירתן של סנדרה פיליפס וג'ניפר בלסינג, ומוצגים בה יותר מ 70 תצלומי צבע וחמש עבודות וידיאו. יחד מספקות היצירות מבט סוחף על החרדות, הגאווה והבלבול המאפיינים את הנעורים ואת גיבוש העצמי. ובה בעת הן בוחנות באיזו מידה המצלמה מסוגלת ללכוד את טקסי המעבר האלה.

דיקסטרה למדה צילום בבית הספר לאמנות באמסטרדם ועבדה כמה שנים בתחום המסחרי - היא צילמה דיוקנאות ותמונות אחרות לדו"חות שנתיים של תאגידים. עבודה זו עוררה בה תסכול: היא הרגישה שהמצולמים נשארים חבויים מאחורי מסכות חברתיות ומקצועיות, ואילו היא חיפשה אינטנסיביות רגשית גדולה יותר.

פציעה קשה זימנה לדיקסטרה זמן לחשוב: חמישה חודשים שכבה במיטה ולאחריהם עברה טיפולים ששיאם היה בשחייה. יום אחד ביוני 1991, לקראת סוף תקופת ההחלמה שלה, היא צילמה את עצמה מיד כשגמרה לשחות 30 בריכות מתישות. היא חשבה שהעייפות תקנה לתצלום רגש בלתי אמצעי. וכך היה.

אותו דיוקן עצמי, שהאמנית נראית בו בבגד ים נוטף מים, מותשת וכפופה מעט אך נועצת מבט מתריס במצלמה, מוצג בתערוכה. ניכרת בו השפעה של צילום הדיוקנאות המסורתי ושל הצילום הפוסטמודרני המתוכנן, והוא מסמן את תחילת עבודתה של דיקסטרה כאמנית; בייחוד את נטייתה לצלם ילדים וצעירים, שרגילים פחות להציג את עצמם בדרך מסוימת.

בעקבות תצלום בריכת השחייה, היא החלה לצלם מתבגרים ברגעים דומים של חשיפה גופנית, בבגדי ים על שפת הים. אחר כך חיפשה סיטואציות של מתח אמיתי או שינוי. אלה הונצחו למשל בתצלומי הראש של לוחמי שוורים צעירים בפורטוגל מיד לאחר שיצאו מהזירה, פניהם מלוכלכים בדם ובגדיהם קרועים, עיניהם נוצצות בניצחון ובהקלה; או בתצלומי אמהות צעירות בעלות הבעה מבולבלת, שעומדות עירומות ותינוקותיהן שזה עתה נולדו בזרועותיהן, כמעין מדונות מודרניות נעדרות קישוטים.

בין ציור לצילום

דיקסטרה נמנית עם דור בולט של צלמים אירופאים ובו תומס שטרוט, אנדראס גורסקי ותומס ראף, כולם גרמנים. אבל רבים אומרים, ובצדק, שעבודתה פחות זוהרת ויותר אנושית, אקספרסיבית וגלוית לב מעבודותיהם.

יתרה מזאת, דיקסטרה משתמשת בצילום בדרך שמייחדת אותה בקרב בני דורה: הצילום הוא מבחינתה ציר בין ציור דיוקנאות לבין המציאות - כלומר, בין תמונות של בני אדם אמיתיים, שנוצרו כולן ביד ולפיכך הן פיקטיביות, לבין בני אדם אמיתיים ממש. בתצלומיה היא עושה שימוש בכמה היבטים צורניים של ציור, אבל המצולמים נוכחים יותר ומועברים לצופה באופן בלתי אמצעי, בפרטי פרטים ריאליסטיים.

אופי ייחודי זה של תצלומיה של דיקסטרה מתגלה בבירור באולם הראשון בתערוכה שבגוגנהיים, המפוזרת באופן מסורבל מעט על פני ארבע מגלריות המגדל של המוזיאון. התערוכה נפתחת במבחר מרשים של דיוקנאות שפת הים (1992 1994) שביססו את שמה של דיקסטרה: תצלומי הצבע של הגוף כולו, המנציחים כמעט בגודל טבעי מתבגרים וילדים קטנים יותר, בארצות הברית, בפולין, בבריטניה, באוקראינה ובקרואטיה.

הבידוד של הדמויות מועצם בזווית הצילום הנמוכה, וכן בזכות העמידה החזיתית והמראה הנזירי והמופשט מעט של רצועות החוף, המים והשמים שברקע. בכולם יש הד לדיוקנאות הגוף המלא של גויה, פרנס הלס ומאנה. אווירת הסדר והצורניות עומדת בניגוד בולט לתחושת היום-יומיות האגבית - העור החשוף והרמיזה לכיף ולשמש - גם אם היא מרוסנת בשל הרצינות השלטת והחרדה המרומזת לבאות.

כמה מהמצולמים, למשל הצעיר האוקראיני בבגד ים אדום בגזרת ספידו, רזים וזוויתיים; גופם עדיין לא התפתח למלוא ממדיו. ירכיה של נערה גבוהה וכחושה בחוף בפולין מלאות, אך חזה שטוח; בגד הים הירקרק שלה רטוב רק עד המותניים, מה שמרמז על ההתפתחות של ההבשלה המינית בתנועה כלפי מעלה. נערה בלונדינית בוגרת יותר בבגד ים כתום משיי בשני חלקים, בעיירת הנופש הילטון הד איילנד שבדרום קרוליינה, התאבזרה באיפור, בתכשיטים ובתסרוקת מטופחת, כאילו באה לתחרות יופי מקומית לנערות.

דיקסטרה דיברה על דיוקנאות החוף בראיון וניסחה במדויק את ייחודם: "רואים בהם מה שאנחנו כבר לא רוצים להראות אבל עדיין מרגישים". כשמביטים בתצלומים האלה, מבינים שהפגיעות הרגשית של הנעורים אינה נעלמת בבגרות, אלא מוסתרת.
הזמן, השינוי והעדר השינוי הם נושאים שדיקסטרה מרבה לעסוק בהם, ובמקרים רבים היא מדגישה אותם דרך צילום של אותו אדם בנקודות שונות בזמן. כך, בסדרה של שבעה תצלומי חצי גוף שצולמו במשך שלוש שנים אנחנו עוקבים אחר התבגרותו של נער ושמו אוליבייה, החל בשתי תמונות מ 21 ביולי 2000, היום שבו הוא מתגייס לליגיון הזרים הצרפתי, ראשו מגולח והוא לובש מדי ב'. בחמשת התצלומים הבאים הוא מופיע במדים או בחולצות טי מיוזעות. למרבה הפלא, וכמעט באופן מפחיד, הבעתו נותרת ללא שינוי גם כשהוא משתנה מנער לגבר.

שינוי מקיף יותר נחשף באותו אולם בסדרה של 11 תצלומים שצולמו בשנים 1994 עד 2008. התמונות עוקבות אחר פליטה בוסנית צעירה ושמה אלמריסה, מילדות אל גיל ההתבגרות והלאה, אל האמהות. אלמריסה מצולמת תמיד כשהיא ישובה בכיסא, והיא הולכת ונעשית גבוהה ורזה, אחר כך נראית נשית יותר. במיוחד מרתק לראות את השינויים המרומזים והמרומזים-פחות בפניה, וגם, כך נדמה, בהלך הרוח שלה. היא מתנסה באיפור שונה ובצבעי שיער שונים, ופניה בולטים פתאום בפריכותם ונעשים פשוטים מעט. בתצלום האחרון היא נראית עם התינוק שלה; אף שזה נשמע נדוש, חזרה לפניה מעט מן הרכות שאיפיינה אותם בתצלומי הילדות שלה.

התרסה או כניעה

בסרטי הווידיאו של דיקסטרה בולט עוד יותר הזמן החולף, כפי שהיה אפשר לצפות, אבל זה קורה בדרכים מגוונות להפליא. בקצה אחד של הספקטרום נמצא השקט חסר התנועה כמעט של "רות מציירת פיקאסו", סרט נפלא של שש דקות הדומה ככל האפשר לתצלום סטילס, אך הוא חושפני הרבה יותר.

נראית בו תלמידת בית ספר צעירה, יושבת על רצפת מוזיאון טייט ליברפול, שקועה לחלוטין בהעתקת ציור של פיקאסו (שאינו נראה בסרט כלל) אל מחברת הציור שלה. על פי התנועות הזעירות של המבט, ההבעה והתנוחה, אנו מתרשמים שרות היא ילדה חביבה ועצמאית מאוד, שקיומה מאיר את נקודת המבט שלנו על העתיד.

לעומת השקט של רות ניצבת האנרגיה האקסטטית לפעמים בסרטי הווידיאו שבהם צילמה דיקסטרה מתבגרים במועדוני ריקודים. האחד הוא הקרנה דו-ערוצית מ 1996 1997, "באז קלאב, ליברפול, בריטניה/ מיסטרי וורלד, זאנדם, הולנד"; והאחר ¬ מיצב ארבע-ערוצי, "קרייזיהאוס (בית המשוגעים) (מייגן, סיימון, ניקי, פיליפ, די), ליברפול, בריטניה" מ 2009.

בשניהם דיסקטרה מציגה את מצולמיה שוב בנסיבות מבוקרות מבחינה צורנית, על רקעים לבנים רציפים, רוב הזמן בתמונה שחושפת שלושה רבעים מגופם. ב"באז קלאב" המצולמים בעיקר עומדים על מקומם: הם מעשנים, לועסים מסטיק ושותים בירה (במקרים רבים הם עושים את שלושת הדברים בעת ובעונה אחת) ובו בזמן מתנועעים לקצב המוסיקה וברובם מתעלמים מהמצלמה. אבל צעירה אחת בשמלה לבנה חושפת בטן היא יוצאת דופן: כשאינה יכולה לעמוד עוד בפני הקצב של המוסיקה, היא נועצת מבט במצלמה ורוקדת באקסטזה. אי אפשר להסיר ממנה את המבט.

הריקוד הנדיב שלה אולי היה מקור ההשראה לווידיאו "קרייזיהאוס", פרויקט שבו הזמינה דיקסטרה כמה בלייני מועדונים לרקוד לפני מצלמתה לצלילי המוסיקה האהובה עליהם. גם כאן הם מתייחסים בצורות שונות לריקוד; חלקם מתריסים כנגד המוסיקה (והמצלמה) ואחרים נכנעים להן. אך כשהם משתחררים, כפי שעושים סיימון ודי, אי אפשר שלא להיסחף בקסמם, ולהיות אסירי תודה לדיקסטרה על שהצליחה ללכוד הבזקים חזקים כאלה של פוטנציאל אנושי.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו