בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפרק את האמנית טרייסי אמין

עבודות וידיאו מטייוואן, גרמניה וישראל מוצגות עכשיו בתל אביב. חלקן כוללות אמירות נוקבות, המפרקות אסטרטגיות של בניית זהות לצרכים אידיאולוגיים

2תגובות

"רילי רילי הארד קור סטאף אין יור פייס", אומר איתי זיו למצלמה, כמוסר עדות בכתבה דוקומנטרית, בעבודת הווידיאו "הגטו שלי" משנת 2010. "זה היה הדבר הנכון לעשות, "רציתי לראות את הבניינים, להריח את ריח הגטו". על מיטת מלון הוא מספר מזועזע באנגלית-ישראלית שבכל מקום יש חומות, ובעומדו במרפסת הצופה לים הוא מספר על התיל המקיף הכל, על הצפיפות, החלונות האטומים בבלוקים, החתולים המורעבים, הפשע, צלבי הקרס. במבטא ישראלי ובהשתאות הוא מתאר שואה מדומיינת, מפוברקת, או אולי ביקור במוזיאון שואה כלשהו. תיאוריו הציוריים אינם מגוללים היסטוריה כי אם דימויי סטילס שלה שהוא פגש לראשונה ב"מסע חיים" כלשהו. זיכרונות שתולים.

האירוניה כלפי צרכן השואה הישראלי היא מושלמת והאפקט מצחיק. "הוא קופץ מהחלון אחוז להבות והילדים רצים אחריו לבקש אוכל", מסתבך לו הכל ביחד להתרשמות המערבת מראות עיניים והשלמות דמיון. לסיום הוא מדקלם תרגום לאנגלית של השיר "הגטו שלי" מ"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין; לועג לניצול של זכר השואה או זוועות הכיבוש על ידי אמנים לצורך קריירה בינלאומית.

מדובר באחת מעבודות הווידיאו בחלק הישראלי של התערוכה "?is Afraid of Identity Ambiguous Being. Who", שהאוצרת סאלי הפטל-נוה משתפת פעולה בה עם האוצרות אנט וויצק מברלין וצאי ג'יה-שן מטייפה. התערוכה, המלווה בקטלוג, כבר הוצגה בברלין, ולאחר התצוגה בתל אביב היא תעבור בספטמבר לטייוואן, למוזיאון הונג גה. בשלושת המקומות היא מובאת כספריית וידיאו המאפשרת צפייה על פי בחירת המבקר.

למרות הכותרת הסתמית והכוללנית, זוהי אסופה שאינה אקלקטית. המשותף לעבודת הליקוט האוצרותית הוא ההסתמכות על מערכים פוליטיים וסוציו-כלכליים כבוני-זהות. כך נחסכו מאתנו מראש עבודות ליריות בנוסח האדם מחפש משמעות עם מצלמה ביד לטובת אמירות משוכללות יותר, השולטות יותר במדיום, המפרקות את אסטרטגיות בניית-הזהות השונות כמערכים אידאולוגיים, בחריפות יחסית.

חלל הגלריה מעוצב כספריית עיון, שבה שש עמדות מחשב עם אוזניות, לצד ספריית דיסקים. במקביל, בשביל מי שאינו יכול לעבור על כל 60 העבודות, חלקן ארוכות, מוקרנת בגדול על הקיר אסופה אקראית מתוכן.

רגע של גמל

בווידיאו המצוין "Desert Station" של דנה לוי מ 2011 נראים בדואים במדבר, רובצים. אחד מהם קם בעצלתיים להחליף ערוץ ברדיו של המכונית הניצבת בחזית הפריים. את השידור הישיר מכיכר תחריר מחליפה מוסיקה. שום דבר לא זז. גמל לועס ברקע. שמים גדולים. המכונית והמדבר נראים כסטילס.

"אחמד, הם באים", קורא אחד מהם, והאזור מתמלא המולה. קבוצת תיירים ישראלים מגיעה למקום, להצטלם על גמל לפי תורות. מתגלה מלוא הגיחוך של הדחף לאקזוטיקה, למסורתיות. למרות שפע אמצעי התחבורה ¬ אוטובוס התיירים, הקטנוע והמכונית המקיפים אותם ¬ מתעקשים כל הצדדים לשמור על העסקה: חבילת תיירות הכוללת הדמיה של אותנטיות, רגע של גמל.

גם ב"מועל יד" של הדס תפוחי (2009) נעשה שימוש בפרסונה שעניינה הצבת אתגר פרובוקטיבי ושיקוף הסכמטיות האידיאולוגית הישראלית. ברחבת כיכר מגן-דוד ברחוב אלנבי ההומה בתל אביב, לצד מירי אלוני ששרה "אני נולדתי לשלום שרק יגיע", ניצב חייל גרמני ומצדיע במועל יד. העוברים והשבים מתקבצים סביבו במבוכה, הנהפכת מהר לתוקפנית. הוא נואם את מלות "התקוה" בגרמנית בטון מתכתי. נאצי בשוק הכרמל. מישהו מצלם אותו באייפון, ילד מחקה אותו. שוטר דורש מהצלמת להתפנות כי "זו פרובוקציה", שעלולה לגרום מהומות. "לכי תוציאי אישור, כי ככה ¬ בן-אדם לא יכול לעמוד במרכז תל אביב במועל יד עם מדים של גרמני", הוא מסביר לה.

דניאל קיצ'לס מציג את "השליח" מ 2011, אחת מעבודות הווידיאו הטובות שנעשו כאן אי-פעם, העשויה בפשטות גאונית.

קיצ'לס ניצב חמש פעמים ביום מעל פסגת הר הצופים הצופה לעיסאוויה, המצלמה מגבו תופסת את פנורמת הכפר כולו, מבוקר עד לילה, ומלווה את קריאת המואזין בגיטרה. הסינתזה המוסיקלית הנשענת על אלתור מרשימה, והעוצמה אדירה.

הצופה, המתחקה אחר מבטו המוגבה מההר לכפר ושותף לו, חווה את מלוא הכוח וחוסר האונים הנשגב שבעמידה הזאת, בנגינה הרומנטית לכאורה אל מול נוף, את פערי הזרות ואת ריגוש ההתחננות.

קיצ'לס מכונן עם המואזין ברית מוסיקאים, כנגן ליווי. לרגעים הוא נראה מתפלל, מזמין אותו לסשן. "ניסיתי להעביר בעזרת המוסיקה את הכוחנות הגלומה בהפקעת המואזין מסביבתו התרבותית והכלתו בסביבה תרבותית אחרת, באופן שיספק את המאזין ויגרום לו לרצות להמשיך ולחוות אותה", אמר קיצ'לס בראיון.

בכל חמשת הקטעים שום מתח לא מתפוגג, שום מרחק לא מתקצר, המרחבים נשארים נפרדים, המורכבות הבלתי אפשרית נותרת בעינה, יום רודף לילה. קיצ'לס אינו מפרק את יחסי הכוח אלא להיפך ¬ מותיר אותם על כנם במלוא עוינותם: על המבט מגבוה שמאפשר את הוויזואליה של העבודה, על נצלנות הסאונד הנתון כרדי-מייד, על ההתעלמות מהתוכן הדתי, על הסגנונות בעלי ההקשר התרבותי וההיסטורי השונים, המצויים במסלול התנגשות. אלה החומרים שמהם הוא יוצר אירוע אודיו-ויזואלי חזק.

שיחה לעתיד

עבודות הווידיאו הגרמניות הן הפחות מעניינות מבין שלוש האסופות. בתוכן בולטות עבודותיהם של פביאן בראנסינג וליאור שמריז. בראנסינג מציג את "closer/ MV. Berlin MV. Slightly" מ 2010, וידאו המורכב מהתקרבות חוזרת ונשנית של המצלמה לפניהם של אנשים הניצבים מולה.

הווידיאו צולם בMrskischs Viertel- (MV), עיר לוויין שנבנתה צפונית לברלין בשנות ה 70, תוצאתה המצערת של תוכנית מתאר שמלכתחילה נוצרה כאזור מבודל ומדורדר. בעבודה מתמקד האמן בפניהם של התושבים. בטכניקה פשוטה הוא מישיר אליהם מבט, והתוצאה מזכירה לרגעים את המבוכה המתעוררת בעבודתה הידועה של מרינה אברמוביץ' "is Present The Artist", הכרוכה בהתייצבות הישירה מול אדם שאינו משפיל או מסיט את מבטו.

שמריז מציג את "The Magic Desk" מ 2008, סרט על אודות נער החוזר הביתה ומספר לאמו שגילה טלפרומפטר מאחורי שולחן הכתיבה, שדרכו הוא יכול לעבור לממד אחר. "אבל אני לא רוצה לעבור, קוקי", היא אומרת בחביבות, "לך אתה. לי יישאר יותר מקום". לבסוף היא מתרצה והם זוחלים לפלנטה האחרת, הלא היא ביתם בשחור-לבן. הם מתחקים אחר סימני חייהם, מנסים לנחש מי גר במקום, אולי שחקנית מפורסמת, מקיימים דיון על חיים-בעבר לעומת חיי-עתיד. הם מתכננים צילומים באופן שאינו מסגיר אם זו שיחת מאחורי-הקלעים מצולמת או התסריט עצמו. "אולי אנחנו כבר בעתיד", אומרת האם, "ואני שחקנית שמשחקת את תפקיד האם".

בדיחה על אמנות

סו יו שייאן מציג את "Plastic Man Indi Project Indi", עבודה שייצגה את טייוואן בביאנלה האחרונה בוונציה. מוצג בה אתר מיחזור פלסטיק הנהפך לאתר מוסיקלי של עובדים זרים, היוצרים קצב בהקשה על המכלים ובהפיכת הזבל לכלי נגינה.

יו צ'נג טה מציג את "Adj. Dance", מילון תנועה המקדד מלים טעונות לכוריאוגרפיה. קבוצה של רקדני היפ-הופ בסטודיו צפוף מדגימים קטעי ריקוד לצלילי ערכים מילוניים הנאמרים בטון של קלטות ללימוד שפה. "אינטימיות", "לאומיות", "אלימות", "רגישות", "חרדה", "מהותי", "מרגש", "מתוסכל", "דיכאון" מתחלפות בקצב זהה, כך שהאפקט מלהיט ומדכדך ככל שהמלים עוברות בסך, מוצמדות לקטעי מחול קצבי המטעינים-מרוקנים אותן מתוכן.

אחת העבודות המצוינות היא "Rest of Lives 'Predict the Big Artists" של ליו יו. בכמה מעבודותיו מבקש האמן מקורא עתידות לנתח את אישיותם, בעיותיהם, עתידם ויחסיהם של מגה-אמנים מפורסמים, למשל דמיאן הירסט. הפעם הידעוני מנתח את טרייסי אמין. התוצאה, על השיח הפרשני-סמכותני ועל לשון המומחיות המופעלת בה, מצחיקה. במסגרת השיח המקביל לשפת האמנות, המהלך של "לפרק את טרייסי" יוצר בדיחה מצוינת על שפת האמנות, מבקריה, אספניה ושאר דרשניה, המפעילים מכניזם שרלטני.

זהו הפרויקט השאפתני ביותר של האוצרת סאלי הפטל-נוה ב"קו 16" עד כה, ותערוכת קיץ מצוינת להשלמת השכלה והתעדכנות בווידיאו עכשווי. מי שלא התמזל מזלו לשהות ביולי בברלין או טייפה, מומלץ שייסע לדרום תל אביב.

"?Ambiguous Being. Who is Afraid of Identity". אוצרות: סאלי הפטל-נוה, אנט וויצק וצאי ג'יה-שן. קו 16, גלריה קהילתית לאמנות עכשווית. מרכז קהילתי נוה אליעזר, שד' ששת הימים 6 תל אביב. שעות פתיחה: יום שלישי 10:00 13:00, ימים רביעי וחמישי 17:00 20:00. עד 31.7

 

 


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו