בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי יותר אפל? הטייס הנאצי ומתנגד המשטר

אצל הפולני טדאוש קנטור, ממתנגדי הטוטליטריזם, שולט ייאוש אפל. אצל יוזף בויס לעומתו, שהיה טייס בשירות הנאצים, ניכרת אפשרות התיקון

תגובות

התערוכה הכפולה "יוזף בויס טדאוש קנטור: לשם ובחזרה" מציגה גופי עבודה שהם כמו צמד אבני צור המתחככות זו בזו. הניצוץ, הכוח, תהומות הכאב, ואולי גם החרטה, הבעתה, התיעוב והחיפוש אחר מחילה ¬ הופכים אותה לתערוכה שאחריה אי אפשר לצפות עוד בדבר נוסף אלא רק לצאת מהמוזיאון, ולא כלעומת שבאתם. "הכיתה המתה" של קנטור או "סוף המאה ה 20" של בויס מ 1983, הן מהעבודות שנשארות חרוטות בזיכרון, איקונות של ריסוק ההנחות התרבותיות שלתוכן נולדה המאה הקודמת. ואמנם, על העבודות בתערוכה אפשר להתבונן כהקבץ של צלקות שלא הגלידו.

קנטור הפולני (1915 1990) הוא אמן שצייר, ביים, עסק במיצגים ובפיסול והיה דמות מפתח בעולם התרבות של פולין אחרי מלחמת העולם השנייה, והוא בין אלו שקבעו את מיקומה התרבותי הייחודי בין הגוש הקומניסטי לבין המערב. בויס הגרמני (1921 1986) היה האמן האירופי החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה ה 20. הוא פעל במבחר מדיה כמו רישום, פיסול, וידיאו ומיצגים, אך עיקר כוחו היה באופן שבו השתמש באמנות כדי לאתגר חשיבה, ובדרך שבה הפך את הסוגייה החבוטה משהו של אמנות וחיים לקרשנדו ענק של תביעה לשינוי (בשנות ה 80 המוקדמות הוא היה ממייסדי ומראשי מפלגת הירוקים בגרמניה).

כמו גרמנים רבים בני דורו, הצליח בויס להפוך את עברו הנאצי לפרט ביוגרפי, שלא הפריע להתקבלותו בעולם האמנות. את נרטיב הפציעה והריפוי שלו כטייס נאצי במלחמת העולם השנייה הוא זיכך למיתוס המנותק לכאורה מזמן ומקום. קנטור לעומתו עמד בזמן המלחמה בראש תיאטרון שפעל בקרקוב, כאקט של סירוב תרבותי כלפי הנאציזם. גם תחת המשטר הקומוניסטי הוא המשיך ליצור תיאטרון אוונגרדי, שאחד האיפיונים המוכרים שלו היה שימוש בבובות כחלק מקבוצת השחקנים.

שני האמנים הוצגו בארץ מעט מאוד, אף שקנטור ביקר והציג כאן ב 1985 ובויס הוא בעל השפעה על האמנות הישראלית עד היום, יותר מרבע מאה אחרי מותו. ההחלטה להציג אותם זה לצד זה ¬ אך בנפרד ¬ מצוינת. ההסמכה של העבודות, ההזדמנות לפסוע הלוך ושוב בין שני העולמות, היא מרתקת. המעבר מצפייה בתיעוד המחזות של קנטור, שהכאב בהם חשוף ונעדר אירוניה, לתיעוד המיצגים המתוחכמים והמרוחקים של בויס, יוצר מנעד רגשי שמותיר את הצופים חסרי נשימה.

קנטור מתאר עולם אפל ונטול זמן, כאילו היו תיאוריו לקוחים כולם מאגף החוטאים באחד מציורי יום הדין בכנסייה. עבודותיו מערבות אובייקטים הלקוחים מימי הביניים ¬ כמו גלגלי עינויים וצלבים, החוזרים אינספור פעמים ¬ לצד סמלי העת המודרנית, בעיקר זו של ראשית המאה ה 20 ¬ כמו אופנועים כבדים או מנורות פשוטות. החפצים אצלו הם לעולם מחוספסים ונושאים זיכרון של פאגניות שנכבשה. הדמויות מהלכות במצבי קצה, מודעות לחוסר יכולתן לשלוט בעולמן, להיותן נתונות לשבט הגורל, לשרירות לב הקיום. התערוכה מקיפה רישומים, סרטים, חומר תיעודי מצולם, לצד פסלים, שחלקם הגדול רקוויזיטים מהצגות, כך שנוצרת תחושה עגולה של היכרות, אולי מטעה, עם עבודתו של קנטור.

השואה כתכריך לעבודות

השואה מונחת כתכריך על גוף העבודות הגדול של קנטור (שלא היה יהודי, כפי שלא פעם יוחס לו). עבודה כמו ילדים בעגלת אשפה מן המופע "אחוזה קטנה" (1983/1981/1961) מתחברת לאינספור תצלומים של זוועות, של רגעים בהם נחמס צלם האנוש של הקורבנות. המוות מולך ללא מצרים בעבודות. בטריפטיך המחזות הגדול שלו, "טריפטיך משפחתי" (המורכב מ"הכיתה המתה", 1975, "ויילופולה, ויילופולה", 1980, ו"שיתפגרו האמנים", 1985) המוות הוא סיפר-העל, המסגרת לחיים, הגיבור ראשי. הבובות שהצמיד קנטור לשחקנים, כמין אופציה נוספת, מוחשית להביך, של קיום שאינו חולף ושרודנות הזיכרון אינה חלה אליו, סימנו את ניסיון ההרחבה של האנושי ¬ שנדון מראש לכישלון.

הסרטים התיעודיים של ההצגות והמיצגים קשים לעתים לצפייה אך הם כמעט מצמיתים. קנטור מגרד את הקליפות משחקניו, מציג את העצבים החשופים וחושף את המגמות המבעבעות בתוך הנפש.

"הכיתה המתה", סרט תיעודי של הבמאי אנדז'יי ויידה מ 1976, הוא מהפך קרביים. העלילה, אם אפשר לכנות זאת כך, היא מהלך קדימה ואחורה בזיכרון על אודות הילדים שהפכו לדמויות שוליים אלימות ועלובות, רוחשות רע לעולם. הפסלים הם אובייקטים מתוך מופעים אך קשה להתייחס אליהם כאל חלקי תפאורה. "אופניים קטנים / בובת ילד על אופניים" מן המופע "הכיתה המתה", 1975, או "ילדים ליד השולחן" מ 1989, שגם הוא חפץ ממופע "הכיתה המתה", מוציאים את הצופה למסע אל עבר לא מוגדר, למקום שיש בו תחושה של נחשלות וחושך, כשהאופניים כמוהם כגלגל עינויים וספסלי הלימודים הם סד. הבובות של ילדים-מבוגרים חסרי תקווה מותירות תחושת חלל עמוק כל כך, אפל כל כך, עד שהשאלה היא לא כיצד להמשיך אלא האם להמשיך.

בתצלום מן המיצג "שובו של אודיסאוס", 1944, נראה גלגל עץ כשל עגלה ליד דמות בקסדת מתכת המזכירה קסדות של החיילים הנאצים. קנטור השתמש בקלאסיקה כדי לדבר על ההווה של תקופתו (באופן המזכיר מחזאות ישראלית של שנות ה 80 וה 90 ) ובכך הכניס את הזוועה להקשר מיתי שהוא מעבר למיידי.

האמן כשמאן

ההכרה הבינלאומית בבויס הכריזמטי, המנסח המוכשר של סיסמאות אהובות כמו "כל אדם הוא אמן", היא גדולה לאין ערוך מזו שלה זכה קנטור ¬ שכמו בויס הופיע במרבית עבודותיו בדמותו שלו. בויס, שהיה כאמור חלק מהמנגנון שהמיט על העולם ועל היהודים את הזוועה של מלחמת העולם השנייה, ביטא בעבודותיו עמדה המאמינה באפשרות של גאולה, של התגברות, של ריפוי. זאת, בניגוד לתבוסה הדרמטית של האנושי בעבודותיו של קנטור. אם קנטור משרטט עולם ערכים מרוסק, בלתי ניתן לתיקון, הרי בויס יצא לחפש אחר התיקון ועיצב את דמותו שלו, את האמן, כמי שיכול להיות השמאן המרפא של הציביליזציה.

בויס יצר את האמנות שלו בשדה שבין הקסם לסנטימנט הרליגיוזי. הוא בנה מיתוס אישי של גאולה כשטען כי לאחר שמטוסו הופל (הוא שירת כטייס בחיל האוויר הגרמני), הוא ניצל בידי אנשי שבטים בחצי האי קרים, שריפאו אותו באמצעות עטיפתו בלֶבֶד, שומן ודבש ¬ חומרים שאתם עבד לאורך השנים. הקבץ העבודה של בויס, שהוא כמדומני הגדול ביותר שלו שהוצג בארץ, כולל רישומים רבים, לרבות הרישום שהציע לאנדרטה למחנה הריכוז אושוויץ (וגם אחד שנעשה על גבי תוכנית אדריכלית מודפסת של אושוויץ-בירקנאו), וסרטי וידיאו של המיצגים העיקריים שלו, ובהם "איך להסביר תמונות לארנבת מתה", מ 1965, ו"אני אוהב את אמריקה, ואמריקה אוהבת אותי", מ 1974.

שני מיצגים אלו הם מהעבודות המוכרות ביותר של בויס ובהם הוגדרה הפרסונה האמנותית-מיסטית שלו. ב"איך להסביר תמונות לארנבת מתה" התהלך בויס בגלריה כשפניו מכוסות בעלה זהב ובדבש, משקולת מתכת לרגלו והוא מערסל בזרועותיו ארנבת מתה ולוחש באוזנה הסברים (כך נאמר) על רישומיו שנתלו בגלריה. בויס ראה את עצמו אפוא כמי שחוצה גבולות בין חיים ומוות, וכמי שהדבש והזהב הם חלק מהווייתו.

המיצג "אני אוהב את אמריקה, ואמריקה אוהבת אותי", שבו טס בויס לארה"ב ונסע ישירות משדה התעופה לגלריה בניו יורק, בה בילה שלושה ימים בחברת זאב קויוט, היה אמנם ניסוי מעניין ביצירת מודל של יחסי טבע-תרבות, אך גם דיבר באופן ישיר למדי על יחסי ארה"ב-גרמניה בתקופה שלאחר המלחמה, שנים בהן ההשפעה האמריקאית במערב גרמניה לבשה לעתים אופי קולוניאליסטי (בעיקר סביב שאלת בסיסי הצבא, אך גם במובן התרבותי). בויס, שבתום שלושה ימי מיצג נסע חזרה לשדה התעופה בלי לבקר בניו יורק כלל, ניסח כאן אמירה חריפה על הניכור בין גרמניה לארה"ב ועל כוחו שלו לאלף את הזר והמפחיד, וכך, בעקיפין, על יכולתו לאלף את השדים מן העבר הקרוב.

סרטי הווידיאו של בויס מתעדים מיצגים בעלי אופי שונה לחלוטין מתיעוד המחזות של קנטור, כך שההשוואה ביניהם היא בעייתית. אף שנעשה בתערוכה ניסיון לאזן בין דימויים נעים לרישום, בין ציור לפיסול, בולט עד כמה התיעוד של בויס מחוויר לעומת הדרמה הכאוטית של קנטור. עם זאת, הפיסול של בויס מרתק. העבודה "ערכים כלכליים", מ 1980, עשויה מדפי ברזל ועליהם מוצרים בסיסיים מגרמניה המזרחית לשעבר, כשלצדם ציורי דיוקנאות שמרניים במסורת המאה ה 19 וחומרים הלקוחים מן המיתולוגיה האישית. הרמזים לעבודות שונות מתולדות האמנות יכולים לפרנס מחקר שלם, החל מהקשר למרסל דושאן ואנדי וורהול המערביים ועד לעבודות של סובובד גופטה, האמן ההודי הבינלאומי החשוב (שעבודתו מוצגת כעת במוזיאון תל אביב).

גם שתי עבודות פיסול מאוחרות ומרגשות של בויס מוצגות בתערוכה ¬ "סולם נפוליטני", מ 1985, ו"סוף המאה ה 20", מ 1983 1985. "סולם נפוליטני" היא עבודה מינימליסטית, בוודאי בהקשר של בויס/קנטור. הוא עשויה סולם עץ גבוה (קרוב לארבעה מטר וחצי), וכדורים בקוטר 50 ס"מ המחוברים לסולם בכבל פלדה ועופרת. נוצר מעין משולש שבו הכבל והכדורים הם צלעות והסולם עומד במרכז. תחושת המתח וסכנת ערעור המשקל בתוך האיזון העדין הזה היא מוחשית מאוד, כמעט בלתי נסבלת. נשימת הצופים נעצרת ונוצר רגע של דממה בשקט של המוזיאון, שבו מתעוררת מודעות לשיווי המשקל ¬ לא כמטאפורה אלא כמצב ממשי.

הסולם מתקשר לסצינות של ישו על הצלב והאסוציאציה הנוצרית מתחזקת עם שני הכדורים השחורים המושכים מטה לארצי ולגשמי, כמו שני הגנבים שנצלבו לצד ישו בגולגלתא, אשר האיקונוגרפיה הנוצרית מדגישה את שפלותם מול מעלתו הרוחנית הגבוהה. אם אצל קנטור הצלבים בעבודות מסמנים אמונה פונדמנטליסטית, בערות ושנאה, הרי אצל בויס הצלבים ¬ אלה החוזרים ברבים מרישומיו (חלקם מהם באדום דם) וזה המרומז, החסר כאן ¬ מדברים על חיפוש, ולכן גם על אמונה במחילה, באפשרות של חסד.

"סוף המאה ה 20", 1983 1985, היא מהעבודות שחשיבותן הוכרה מיד עם עשייתן. היא הוצגה כבר בעשרות מוזיאונים בעולם וכל מפגש מחודש אתה הוא מרגש. העבודה עשויה מבזלת ולבד ונראית ספק כחיות לא מזוהות שהתאבנו, ספק כחלקי בניין שהתפרק. זהו דימוי שאפשר להגדירו כדימוי של אחרי ¬ אחרי אפוקליפסה, אחרי עידנים גיאולוגיים, אחרי שסימני האנושי, ואתו האכזריות והרוע, נמחו. יש בעבודה מיאוס עצום מהקיים, עייפות מקידמה ומתחכום, ואיזו משאלה לשוב אל הרגע שבו הכל עוד יכול להתפתח אחרת.

התערוכה של קנטור ובויס היא ההיפך מתערוכת קיץ קלילה, ואינה מומלצת לילדים. אבל יש בה העוצמה לשנות דבר-מה אצל הצופים, לפתוח רגישויות, להפיל חומות של ציניות, להיהפך למסע פנימי.

"יוזף בויס טדאוש קנטור: לשם ובחזרה", מוזיאון ישראל, ירושלים.אוצר-אורח: ירומיר ידלינסקי. אוצרת אחראית: סוזן לנדאו


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו