בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקן אחד שווה אלף שנים

הציורים של בליני, טיציאן ולוטו משקפים את השינוי בתפישת הריאליזם של התרבות האירופית על סף המודרניות. תערוכה חדשה במטרופוליטן

תגובות

הריאליזם הוא רעיון חמקמק: מה שממשי בעיני אדם אחד עשוי להיחשב לא קיים בעיני אדם אחר - אלוהים, למשל, או חלקיקים תת-אטומיים. המציאות משתנה עם הזמן והמקום, וגרסאות שונות שלה נאבקות על השליטה באותו זמן ובאותו חלל. הרנסנס הוא תקופה כזאת, שבה המציאות המטאפיסית של הנצרות החלה לפנות את מקומה למציאות של המדע האמפירי והניסיון התפישתי. התהליך הזה מתרחש לנגד העיניים ב"בליני, טיציאן ולוטו: ציורים מצפון איטליה של האקדמיה קררה בברגמו", תערוכה קטנה ומרתקת מבחינה פילוסופית המוצגת במוזיאון מטרופוליטן לאמנות (מומה) שתימשך עד 3 בספטמבר.

התערוכה אינה מוצגת כתערוכת נושא. זו פשוט בחירה של חמישה עשר ציורים, רובם באיכות בינונית, שהתקבלו בהשאלה ממוזיאון בברגמו שבאיטליה, שעובר בימים אלה שיפוצים. הכותרת עלולה להיות מטעה: רק אחד מהציורים הוא מאת בליני, והייחוס של ציור נוף קטן ומוזר המתאר את סיפור אורפיאוס ואוורידיצ'ה לטיציאן הצעיר נותר לא ודאי. הצופים רשאים לחבר את הנקודות באיזו דרך שירצו. בעיניי, הדבר המרשים בתערוכה הם אותותיו של השינוי היסודי בתפישת הריאליזם של התרבות האירופית על סף המודרניות.

ב"ישו ותלמידו" (1518) מאת מורטו דה ברשה, ישו עטוף בד ורוד ומחזיק בידו צלב גבוה וכבד לפני אדם בגלימת כמורה שחורה, הכורע בנוף פסטורלי. ברור שתפילותיו של האיש הביאו לכך שישו הופיע ביישותו הממשית. יש כאן פרדוקס: ישו והתלמיד מצוירים באותה מידה של מציאותיות, אבל הם שייכים לקטגוריות שונות לחלוטין של מציאות, האחת על טבעית, האחרת ארצית. הלקח הוא שישו אינו יציר הדמיון הדתי בלבד אלא יצור ממשי מטאפיסי, אשר נגלה לאלה המתפללים אליו בלב שלם.

ייתכן שעליית הריאליזם באמנות סוף ימי הביניים ותחילת הרנסנס נבעה מהצורך לחזק את האמונה במציאותיות של ישו ותלמידיו, צורך שמצא את ביטויו בתיאורם כבשר ודם. הוסיפו לזה רגש ותקבלו שיקוי רוחני חזק, כמו זה שבאחד הציורים בתערוכה, מאת בליני, מ-60-1455 - דיוקן קבוצתי בגובה החזה של מריה הקדושה ויוחנן הקדוש המתייפחים בעיניים אדומות ונושאים את ישו המת ביניהם.

מאחר שהאלים חוננים את בני התמותה בביקור רק לעתים נדירות, הציור הריאליסטי מספק לאנשים תיאור מפורט של החוויה. אבל אם נדרש כישרון מיוחד ליצירת אשליות כדי "להוכיח" את קיומם המציאותי של דמויות ואירועים מטאפיסיים, האין להסיק מכך שהספק כבר מקנן בלבבות? סצנת הצליבה מאת וינצ'נזו פופה משנת 1450 או 1456 היא מעורפלת במיוחד מבחינה זו. ישו ושני הגנבים קשורים לצלבים בחזית המסולעת של נוף הררי קודר, והסצנה תחומה במבנה האדריכלי הניאו-קלאסי המפואר של שער מקומר בפרספקטיבה חד-מגוזית.

זו חידה: האם אנחנו אמורים לראות מבעד לשער מציאות אחרת, או שמא אנחנו מביטים בעייים חפות ממיסטיקה בציור קיר בעל מסגרת מפוארת על קיר כנסייה? הייתכן שזו נקודת המפנה בין עידן הולך ונמוג של אמונה לבין עליית ההומניזם החילוני?

הדיוקנאות של המאה השש-עשרה דומים מבחינות מסוימות, גם אם קווי הדמיון מרומזים בלבד. הדיוקנאות המוקדמים של התקופה הגדירו את האנשים באמצעות מקומם בסדר המקודש, בפירוט שהגיע עד להייררכיה החברתית האנושית. ולפיכך בדיוקן של ג'ובאני בנדטו קרוואגי מאת ג'ובאני קריאני מ-20 1517, זהותו של האובייקט כפילוסוף וכרופא ניכרת באמצעות אותות חיצוניים של ברכה: הספר עב הכרס שבדפיו הוא מעלעל; הגלימה הוורודה והמשיית והכובע הרך של המלומד; וההקדשה שנכתבה מעל כתפו השמאלית, המגוללת את הישגיו. גם בתמונת דיוקנה של לוצ'ינה ברמבאטי מאת לורנצו לוטו, בערך מאותה התקופה, דמותה השמנמנה של אשת אצולה מזכירה בובת ראווה לבושה בפאר ועוטה תכשיטים, פרוות צובל וכובע פרווה גדול.

תמצית הפורמליזם החברתי, כפי שאפשר לכנות זאת, ניכרת ב"מדונה וילד עם הקדושים פול ואגנס, ואפולו ואגנס קסוטי", ציור מאת אנדריאה פרוויטאלי מ 1520 לערך, המצוירת בברק חסר חיים. כאן המזמינים - גבר אטום הבעה בגיל העמידה ואשתו הצעירה - עומדים מאחורי חבורת הקדושים כאילו התבוננו בפסלי שעווה. הזוג קאסוטי אולי היו מופת לאדיקות, אבל הציור מעיד על ההכרה הארצית שהם שואפים לקבל לא פחות מאשר על אמונתם. זוהי אמונה שנמצאת בתהליך של שקיעה.

המגמה הבאה בציור דיוקנאות היא החיונית מכולן, והיא מתמקדת במהות אישית. ב"דיוקן של גבר בן עשרים ותשע" מאת ג'ובאני בטיסטה מורוני מ 1567, דיוקנו של גבר בעל יופי של כוכב קולנוע, בשיער ובזקן קצוצים, מצויר בגישה ריאליסטית כמעט צילומית. וחשוב מכך, אפשר לחוש בחייו הפנימיים המפעמים במבטו המלוכסן והמהורהר.

הצעיר הזה עומד בצלו הנהדר של ציור אחר מאת מורוני: "דיוקן של ילדה קטנה ממשפחת רדטי" משנת 1570 - ילדה קטנה כבת חמש לבושה בשמלה בוהקת מברוקאד שחור וזהוב, ועונדת תכשיטי פנינה וזהב, אבל היא אינה בובה בלבוש מפואר. יש לה נוכחות מופלאה ומלאת חיים, ואי אפשר שלא לחוש באישיותה החיונית. את הנס הזה היו אמנים ריאליסטיים מרמברנדט ועד תומס אייקנס מאמצים אל לבם: נס הנפש האנושית המקבלת ביטוי מוחשי. מציאויות אחרות, פחות גלויות לעין, עתידות להתנגש זו בזו במאה העשרים, אבל זה סיפור אחר.


מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו