בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ורג' גרוס: מסע אמנותי כואב מברלין לטקסס

האמן הגדול ג'ורג' גרוס מצא עצמו באמריקה מצייר לפי הזמנה של בית כל-בו בדאלאס. הציורים שיצר שם שופכים אור על על גלגוליה של אמנות פוליטית

2תגובות

"אני מרגיש, ובכך לפחות אני בטוח, שאני היורש של מסורת גרמנית עתיקת יומין, הגורמת לי תמיד לראות שני צדדים - חיים ומוות" (ג'ורג' גרוס)

אם עדיין נדרשות הוכחות למעמדו המרכזי של ג'ורג' גרוס בתרבות המודרנית, אפשר למצוא אותן בין היתר על עטיפות ספרים בישראל בת ימינו. ציורים של האמן הגרמני, שאתמול (26.7) מלאו 119 שנה להולדתו, עיטרו בשלוש השנים האחרונות את כריכות הספרים "אנשים טובים" של ניר ברעם (עם עובד), "לפני המבול: ברלין 1933-1918" מאת אוטו פרידריך (כרמל), "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט ו"כיצד תיתכן חברה" מאת גיאורג זימל (שניהם בהוצאת הקיבוץ המאוחד).

בארבעת המקרים הבחירה הוויזואלית הלמה את תוכן הספרים, אבל בכולם נפלה טעות והציורים יוחסו לגיאורג גרוס. הטעות הנפוצה הזאת כרוכה במחיקה של הבחירה הפוליטית שעשה האמן ב-1916 - שינוי שמו הגרמני המקורי, גיאורג אהרנפריד גרוס, לשם ג'ורג' גרוס. בדומה לחברו, אמן הפוטומונטאז' ג'ון הרטפילד, שאף הוא שינה את שמו הגרמני, ביקש גרוס להביע בכך מחאה על הלאומנות והמיליטריזם של גרמניה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.

עם זאת, השם שבחר לו גרוס שיקף לא רק את סלידתו מארצו, אלא בעיקר את התלהבותו מהתרבות האמריקאית ומהסמלים שלה. במובן אחר, השם החדש גם רימז על המשך דרכו: הצייר והקריקטוריסט הגדול - שהיה מבקרה הנוקב של גרמניה בימי רפובליקת ויימאר, הפליא להגחיך את הדמויות שאיכלסו אותה וללכוד את רוחות הפורענות שנשבו בה, ונרדף בשל יצירותיו - נמלט ממולדתו זמן קצר לפני עליית הנאצים לשלטון ב-1933 והיגר לארצות הברית. הוא חי בניו יורק במשך כרבע מאה, כמעט עד מותו ב-1959.

ואולם, אם ציוריו של גרוס מהתקופה הגרמנית שלו זכו לתהודה עולמית ונתפשים כביטויים רבי רושם של תנועת הדאדא ושל האקספרסיוניזם הגרמני, אזי התקופה האמריקאית בקריירה שלו אינה נחשבת על פי רוב למוצלחת. ההיסטוריון אריק הובסבאום ביטא דעה מקובלת למדי כאשר טען בספרו "עידן הקיצוניות" (עם עובד, 1999) כי גרוס לא יצא נשכר מבחינה אמנותית מהניתוק מארצו, שכן היא זו שסיפקה לו קודם לכן את חומרי הגלם להצלפותיו הסאטיריות.

על פי הובסבאום, לאמנויות האוונגרד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו שורשים עמוקים בקרקע המהפכנית של מרכז אירופה ומזרחה (ובמיוחד בגרמניה שלפני עליית היטלר לשלטון וברוסיה שלפני שלטון סטלין), עד כי "דומה שענבי היין הטובים ביותר של האמנות צמחו במדרונות מכוסי הלבה של הרי הגעש". אבל כאשר עקר גרוס לארצות הברית ו"איבד את התחושה שהעולם בלתי נסבל, לא נותר ממנו דבר, פרט לסנטימנטליות מיומנת מן הבחינה הטכנית".

בניגוד לדעה הזאת, בשנים האחרונות מסתמן שינוי ביחס לעבודות שיצר גרוס בשנות הגלות הארוכות שלו באמריקה. תערוכות של יצירותיו מאותה תקופה הוצגו בברלין, בניו יורק ובשיקגו, ובימים אלה מוצגת במוזיאון דאלאס לאמנות התערוכה "פרח הערבה: ג'ורג' גרוס בדאלאס".

במרכזה עומדת סדרת הציורים "רשמים מדאלאס" שיצר גרוס בעקבות הזמנתו לעיר הטקסנית ב-1952. כעת - במלאות 60 שנה ליצירתה ולאחר עשרות שנים שבהן היא נשכחה - הסדרה מוצגת מחדש; היא מעוררת התעניינות בזכות המפגש הבלתי שגרתי בין סגנונו הייחודי של האמן לבין הנופים והתושבים של אחת הערים המרכזיות במערב האמריקאי.

אוצרת התערוכה, התר מקדונלד, אומרת כי "אף על פי שיצירותיו של גרוס מהתקופה האמריקאית לא היו אהודות במשך זמן רב, הן זוכות בשנים האחרונות להתבוננות מחודשת מצד אוצרים, חוקרים ואספני אמנות. ההערכה מחדש של התקופה המאוחרת בקריירה של גרוס הולכת יד ביד עם תפישה חדשה של סצינת האמנות האמריקאית בשנות ה-40 וה-50. תפישה זו חורגת מעבר להפשטה ומתמקדת בדיאלוג המורכב בין הפשטה לבין פיגורטיביות שהתנהל באותן שנים".

האקדמיה לאמנויות בברלין

בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית מספרת מקדונלד כי ב-2005, כאשר החלה לעבוד במוזיאון כאוצרת עמיתה לאמנות אירופית, הופתעה לגלות באוסף של המוסד את רוב ציורי "רשמים מדאלאס". גרוס יצר את הסדרה, ובה 21 ציורים, בהזמנתו של ליאון האריס הבן, סגן הנשיא של בית הכל-בו הגדול א' האריס אנד קומפני. הסדרה, שהוזמנה במסגרת חגיגות 65 שנה לבית הכל-בו, זיכתה את גרוס בתגמול כספי בסך 15 אלף דולר, שאיפשר לו לרכוש בית.

גרוס שהה בדאלאס רק כמה ימים, במאי 1952, רשם במחברותיו שפע של רישומים וכשחזר לסטודיו שלו בניו יורק יצר את הסדרה. היא הוצגה בפעם הראשונה בסוף אותה שנה במוזיאון בדאלאס ופעם נוספת בניו יורק בחלוף שנתיים, אך מאז לא הוצגה שוב. בתערוכה הנוכחית מוצגים בצד הסדרה גם מקבץ יצירות מוקדמות יותר של גרוס וכן תצלומים היסטוריים המתעדים את דאלאס בתקופה שהאמן ביקר בה.

לדברי מקדונלד, לסדרה יש חשיבות כפולה, היסטורית ואמנותית: "כשהתחלתי במחקר, רציתי לחקור גם את ההיסטוריה המקומית של דאלאס וגם את מקומה של הסדרה בקריירה של גרוס בכללה. הסדרה לא נראתה רלוונטית במשך שנים רבות ונדונה ברצינות רק לעתים רחוקות. אבל כשחקרתי את הפרטים על ההזמנה ועל הדימויים שצייר גרוס, גיליתי כי הסיפור המקרי של קשריו של גרוס עם הפטרון שלו, האריס, נשזר במארג גדול יותר: הסדרה מנציחה רגע היסטורי שנעלם בתוך זמן לא רב עם צמיחתה של העיר, ששטחה התרחב פי ארבעה בעשור שבין 1945 ל-1955."ההזמנה לדאלאס גם היתה מקרה חריג מאוד בגוף העבודות של גרוס", היא מוסיפה. "דווקא המוזרות של הסדרה הופכת אותה לנקודת מוצא מצוינת לצורך הערכת המורכבויות שאיפיינו את גרוס בשלהי הקריירה שלו".

זיכרון ילדות מכונן

הסדרה שיצר גרוס על דאלאס אינה כוללת את מרבית הטיפוסים המזוהים עם יצירותיו מברלין הדקדנטית, בהם זונות רחוב, קצינים חדורי מיליטריזם, בליינים במועדונים מפוקפקים, חיילים פצועים ובורגנים מדושני עונג.

למעשה, רבות מהדמויות הללו היו מוכרות לו עוד מילדותו. הוא נולד בברלין ב-26 ביולי 1893 אך גדל בעיר קטנה בחבל פומרניה. כשהיה בן שבע אביו מת והאם חזרה לברלין וחיתה עם בנה באחת משכונות העוני בעיר. בהמשך היא ניהלה מועדון לקצינים, שהתייחסו אליה כאל משרתת. כמה חוקרים שיערו שחוויות הילדות של גרוס כנער יתום בשכונת עוני ובעבודה בצד אמו במועדון חילחלו לציורים שלו בבגרותו, שלעגו לבורגנים ולקצינים.

גרוס עצמו העיד כי מצא השראה דווקא בחוויית ילדות אחרת: באחד הלילות הוא טיפס על חבית והציץ לחדר השינה של אשה שעסקה בהכנות לשנת הלילה. הוא עקב אחריה במבטו בעודה מורידה מעליה שכבה אחר שכבה של כותנות, תחתוניות ומחוכים, עד שלבסוף עמדה עירומה מול הראי, פרמה את תסרוקתה והברישה את שערה. האשה לא שמה לב לילד שהתבונן בה מבעד לחלון. לימים העיד: "מעולם לא הצלחתי למחוק מתודעתי את הרושם הראשון הזה. ומעולם גם לא ממש רציתי".

גרוס למד בבתי ספר לאמנות בדרזדן ובברלין והחל לפרסם קריקטורות בעיתונים סאטיריים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לשרת בצבא הגרמני, אבל שוחרר בעקבות משבר נפשי שלקה בו. החוויות הטראומטיות חידדו את מודעותו הפוליטית ואת התנגדותו למלחמה, ובה בעת גם התעוררה בו משיכה עזה לתרבות האמריקאית, ובפרט לדימויים המקובלים של המערב האמריקאי.

מקדונלד מציינת כי "המערב האמריקאי תפס מקום רגשי חשוב אצל גרוס. בילדותו הוא הוקסם מספריהם של ג'יימס פנימור קופר וקרל מאי ופינטז על בוקרים, אינדיאנים, ציידים ומהמרים. הוא אפילו התלבש בבגדים האלה והפך אותם לחלק מהפרסונה שלו כאמן צעיר בברלין.

"ההשפעות האמריקאיות האלה התפשטו אז בגרמניה, אבל מה שייחד את גרוס ועמיתיו לאמנות האוונגרד היתה הדרך שבה הם השתמשו בתפישה של ספר 'פרימיטיבי' וחסר רסן שהשתחרר מכבליו לצורך העמדת אלטרנטיבה לתרבות הגרמנית הלאומנית וההייררכית שבה הם חיו. מבחינתם, משחקים בבוקרים ובאינדיאנים היו פעולה פוליטית והפגנה של מרחק מסוים מההיבטים הנלעגים של התרבות הגרמנית הבורגנית בזמנם".

ב-1919 נמנה גרוס עם מייסדי הסניף הברלינאי של תנועת דאדא, שהפעולות הפרובוקטיביות של אמניו הסעירו את הבירה הגרמנית בשנותיה הראשונות של רפובליקת ויימאר. שלא כמו הדאדא המקורי, שנוסד בציריך, האגף הברלינאי של התנועה היה מזוהה במידה רבה מאוד עם פוליטיקה שמאלית. גרוס וג'ון הרטפילד אף הצטרפו למפלגה הקומוניסטית. גרוס פרש מהמפלגה ב-1923, אחרי ביקור במוסקווה שבו התאכזב מהישגי המהפכה הבולשוויקית. הוא התרחק מהקומוניזם, אם כי המשיך למתוח ביקורת חריפה על הממשלה ועל הכלכלה הקפיטליסטית.

אף ששיתף פעולה עם אמנים רבים אחרים בני דורו בגרמניה, קשה לשייך את יצירתו של גרוס לזרם אמנותי מסוים. כפי שכתב אוטו פרידריך בספרו "לפני המבול", "גרוס היה לדאדאיסט בעיקר משום שהוא דחה כל סימן של החברה הישנה ואת כל תורת האמנות האקדמית הרשמית שלמד לפני המלחמה. הוא היה גם קוביסט ואהב לצייר את מושאיו מכמה זוויות בעת ובעונה אחת; הוא היה גם פוטוריסט וצייר רישומים של נוף עירוני בעל איכות תזזיתית של תנועה בו-זמנית".

אחר כך גם זוהה גרוס עם תנועת "האובייקטיביות החדשה", אך אולי יותר מכל הוא היה אמן אקספרסיוניסט. "את תפישת עולמו, לא פחות מאשר את נטיות לבו האינסטינקטיביות ביותר, גרוס חייב לאקספרסיוניזם ¬ לאותו אקספרסיוניזם שהוא אולי תכונתה הבולטת ביותר של האמנות הגרמנית מאז ימי הביניים, המעלֶה מצבים אנושיים דרמטיים בדימויים תוקפניים ומעוותים עד כדי אכזריות", כתב יונה פישר בפתח דבר שהוסיף למהדורה העברית של "הנה האדם", אוסף מציוריו של גרוס (הוצאת אדם, 1984).

הציורים העוקצניים ב"הנה האדם", שפורסם בגרמניה ב-1923, הצטברו לכתב אישום תרבותי נוקב נגד האליטות הכלכליות, הפוליטיות והצבאיות בגרמניה. באוטוביוגרפיה שלו "כן קטן ולא גדול", שפורסמה ב-1946, כתב גרוס: "הציורים שלי ביטאו את ייאושי, את שנאתי ואת התפכחותי מהאשליות. ציירתי שיכורים; אנשים מקיאים; אנשים שאגרופיהם קמוצים מקללים כלפי הירח; ציירתי אדם שפניו מלאי אימה, רוחץ את ידיו המגואלות בדם; ציירתי אנשים קטנים בודדים הבורחים בטירוף ברחובות שוממים".

בעקבות פרסום הספר הועמד גרוס לדין והואשם ב"השמצת המוסר הציבורי". הוא הורשע ונקנס, וחלק מלוחות הדפוס של ציוריו הוחרמו. הרדיפה הממסדית העידה כנראה כי החצים ששיגר גרוס במכחוליו ובעפרונותיו פגעו במטרותיהם. הפילוסופית חנה ארנדט סיפרה לימים כי בעיניה ובעיני רבים מבני דורה בגרמניה הוויימארית, "ציוריו של גרוס לא נראו כסאטירות אלא כתיאורים ריאליסטיים: הכרנו את הטיפוסים שהוא צייר, הם הקיפו אותנו מכל עבר".

גרוס חשש לחייו בשל האיומים שהופנו אליו מהימין הקיצוני. ב-1932 נסע לכמה חודשים כדי ללמד בניו יורק וכשחזר לברלין, חלם חלום בלהות על אסון קרב. הוא ארז את חפציו והיגר לניו יורק עם אשתו אווה ושני בניהם. ימים ספורים לאחר מכן מונה היטלר לקאנצלר גרמניה; בדיוק יום לאחר המינוי, ב-31 בינואר 1933, פרצו אנשי פלוגות הסער הנאציות לסטודיו של גרוס בברלין וחיפשו את האמן, שכבר הספיק לנחות על חוף המבטחים האמריקאי.

המשטר הנאצי שלל את אזרחותו של גרוס והחרים כ-300 מציוריו; חלקם הוצגו בתערוכת "האמנות המנוונת" בצד עבודות של אמנים מודרניים רבים אחרים. כאשר שמע גרוס כי הנאצים השמידו רבים מציוריו הוא שקע בדיכאון חריף, סבל מחוסר השראה תקופות ממושכות והתמכר לשתיית אלכוהול.

איפה הדאדא

גרוס לא השתלב בקלות בסצינת האמנות הניו-יורקית. אמנם הוא כבר זכה להכרה לא מבוטלת וב-1938 קיבל אזרחות אמריקאית, אבל לא נהנה מהצלחה בקרב אספני האמנות ונקלע לעתים למצוקה כלכלית. זו היתה אחת הסיבות שהוא נענה להצעה שקיבל מבית הכל-בו בדאלאס ב-1952, אף כי נראה שהמשיכה הנושנה שלו למערב האמריקאי מילאה גם היא תפקיד: הודות להזמנה הוא ביקר בפעם הראשונה באזור הזה, והוא בן 58.

גרוס התבקש לתאר בציורי הסדרה את הנופים, הכלכלה והחברה של דאלאס. מצד אחד, הוא צייר גברים שריריים בכובעי בוקרים, חוות בקר וקטיף כותנה; מצד אחר, נדמה כי הוא נפעם מהנופים האורבניים החדשים שצמחו במערב התיכון. קו הרקיע של העיר מופיע בכמה ציורים; באחד מהם, "פרח הערבה", שהעניק לתערוכה הנוכחית את שמה, מבליחים גורדי השחקים של העיר בצורת פרח המלבלב בשממה. בצד זאת צייר גרוס סצינות רחוב ומקומות ספציפיים בעיר, כמו המלון שבו התארח או מסעדת דרכים שהתפרסמה בזכות כריכי החזיר שלה.

בביקורת על התערוכה, שפורסמה במגזין הטקסני "ארט אנד קאלצ'ר", נאמר כי הסדרה "כוללת מעט מאוד ביקורת דאדאיסטית חותכת" ובמקום זאת היא "ספוגה במידה של סינוור ויראת כבוד". מקדונלד מסכימה עם חלקה הראשון של הטענה ואומרת כי "הסדרה אכן אינה ביקורתית או חתרנית במובן של עבודותיו המוקדמות, הדאדאיסטיות, של גרוס. נכון שגרוס צייר כמה מהדמויות בסדרה בכישרון לקריקטורה, שהוא התברך בו והושחז בשנות עבודתו בברלין, אך מדובר כאן בהומור עדין למדי".

אשר לחלקה השני של הטענה, מוסיפה מקדונלד, "איני יודעת אם גרוס היה אמן שפעל מתוך רגשות כמו יראת כבוד. על סמך כתבים שלו וראיונות עמו משנות ה-40 נראה כי הוא היה די מותש וספוג אירוניה. ייתכן שהיה מסונוור מהמראות שראה בדאלאס, אך אפשר גם כי זה היה רק ציפוי חיצוני דק שתחתיו הסתתרה ציניות עייפה מהחיים. מהדברים שאמר על הביקור שלו בדאלאס בראיון לעיתון ניו-יורקי מתברר כי הוא לא התרשם עמוקות מהאנשים ומהנופים שגילה בעיר; מבוכה היא הגדרה טובה יותר לטון שאיפיין את התרשמותו".

האם אפשר למצוא ביקורת חברתית בדרך שבה תיאר גרוס את התושבים השחורים בעיר, ובמיוחד בציור "מבט חטוף אל האזור השחור בדאלאס"?

"גרוס העריץ את התרבות המוסיקלית האפרו-אמריקאית עוד בצעירותו, ואפילו בברלין הוא אסף תקליטי ג'ז ורגטיים. משום כך אין זה מפליא שבביקורו בדאלאס הוא ביקש לראות את רובע הבידור האפרו-אמריקאי, המתואר בציור הזה. זו היתה שכונה שנקראה דיפ אלום והיתה קרובה יחסית למרכז המסחרי של העיר, שם הוא התארח. הוא התעקש לבלות שם אף על פי ש'מסך ברזל של הפרדה' (כפי שהדבר כונה) חצץ אז בין הלבנים לשחורים.

"איני בטוחה שאפשר לזהות ביקורת חברתית מפורשת בייצוגים של האפריקאים-אמריקאים המופיעים בסדרה, אבל אני סבורה כי אלה דימויים רגישים ומלאי כבוד. הוא ייחד לשחורים אותה תשומת לב שייחד ללבנים, בלי להתחשב בשאלות של גזע. אפשר לומר כי כבר בעצם היחס השוויוני הזה טמונה אמירה משמעותית בהקשר של התרבות האמריקאית בתחילת שנות ה-50".

בעקבות אורות הניאון

היבט מעניין אחר בתערוכה, שתינעל ב-19 באוגוסט, הוא התייחסותו של גרוס לשפה החזותית של דאלאס, כפי שהשתקפה בפרסומות, שלטי חוצות וסמלים במרחב העירוני. מקדונלד סבורה כי "יש המשכיות רבה אצל גרוס בהיבט הזה. הוא היה מעין סמיוטיקן: הוא אהב לרשום ולצייר סמלילים (לוגואים), מערכות סמלים ופרסומות, ואפשר לראות זאת בעבודותיו מברלין, ניו יורק ודאלאס.

"עוד בברלין של תחילת המאה הוא תיאר את הפרסומות המוצבות על בנייני העיר כ'ביטויים הכי טהורים ולא מקולקלים של חיינו' והשווה אותן למוסיקת רגטיים. גם עבודותיו המוקדמות בניו יורק הושפעו מסמלים זוהרים שראה בברודוויי או במועדונים, והוא התחיל לצייר את הסימנים האלה לפני שהבין מה הם מסמנים.

"בסדרה שיצר בדאלאס, אני חושבת שהוא היה הכי מחויב והכי נרגש בתיאור סצינות הרחוב הליליות, היכן שסמלי הניאון של העסקים, המסעדות והתיאטרונים שולטים בדימויים. אתה כמעט יכול לחוש שהוא נרגע הודות לעיסוק בחומרים מוכרים ופשוט נהנה מהמדיום של ציור בצבעי מים, שבו הוא היה וירטואוז".

האם לנוכח עברו כקומוניסט וכמבקר חריף של הקפיטליזם, גרוס לא חש בעייתיות ביצירת סדרה שהוזמנה ממנו על ידי בית כל-בו?

"זו היתה בעיה בשבילו, אבל לאו דווקא מפני שההזמנה הוכתמה בצביון הקפיטליסטי של אותו לקוח מבית הכל-בו. ממילא העיסוק שלו היה תמיד יותר מקיף ומרחיק לכת מאשר ביקורת טהורה של הקפיטליזם. ואולם, אין ספק שהוא הוטרד מהרעיון של יצירה בהזמנה כספית: הוא כינה את הסדרה הזאת 'העבודה החצי-מסחרית הראשונה שלי'.

"למרות שלל האמירות האירוניות שלו מתחילת דרכו על הטבע המסחרי של האמנות ואף על פי שהוא עצמו ניסה להשתלב בבורגנות, הוא תיאר את ההזמנה מדאלאס כ'עבודה מבחילה' מפני ש'מכר את עצמו'. את הסתירה הפנימית הזאת לא היה ביכולתו ליישב במסגרת ציורי הסדרה".

זו לא היתה הסתירה היחידה שגרוס התקשה ליישב באמריקה. בחלוף שבע שנים מביקורו בדאלאס, בתחילת 1959, כשהוא למוד אכזבות ונטול אשליות בנוגע לסיכוייו להשתלב ולהצליח במה שכינה "בועת הסבון" האמריקאית, חזרו גרוס ורעייתו לחיות בברלין (המערבית).

זמן קצר אחרי שובם, באחד הבקרים בראשית יולי 1959, נמצא גרוס שרוע על גרם מדרגות; הוא נפל מחוסר הכרה אחרי לילה של שתייה מופרזת ונחבל. הוא מת ימים אחדים לאחר מכן, ב-6 ביולי, ונקבר בבית עלמין ברובע שרלוטנבורג שבעיר הולדתו, טבוע בחותמה של אותה מסורת גרמנית המתנודדת בין חיים למוות שהוא ראה בעצמו את ממשיך דרכה.

כשהגיטרה מייבבת: על בנו של גרוס, המוסיקאי מרטי גרוס

שני אירועים מיוחדים יתקיימו בשבוע הבא במסגרת תערוכתו של ג'ורג' גרוס במוזיאון דאלאס לאמנות: ביום רביעי יתקיים שיח גלריה שבו תדבר אוצרת התערוכה, התר מקדונלד, עם בנו של האמן, מרטי גרוס, שהוא מוסיקאי ג'ז אמריקאי ותיק ומפורסם; למחרת יהיה במקום מופע מוסיקלי שלו.

מרטי גרוס נולד ב-1930 בברלין וכשהיה בן שלוש עבר עם משפחתו לארצות הברית. אחיו הבכור, פיטר, היה היסטוריון תעופה רב השפעה (הוא מת ב-2006); מרטי מוכר כנגן גיטרה אקוסטית ובנג'ו וכן כמלחין וזמר. הוא מתגורר בפילדלפיה.

לאורך הקריירה שלו, שהחלה בראשית שנות ה-50, הוא הופיע והקליט עם כוכבי ג'ז רבים, בהם צ'רלי בירד, אלברט אמונס, בוב וילבר, ג'ו פאס, אלברט ניקולס, דיק היימן וקני דברן. בין היתר הוא היה חבר בהרכבים "סופרנו סומיט" ו"רביעיית הג'ז הקלאסי", ואחר כך הנהיג את רביעיית "The Orphan Newsboys". יש מי שזוכרים אותו גם בזכות הופעות האורח שלו בסרטים "טוטסי" ו"קליעים מעל ברודוויי".

בשנים האחרונות גרוס מנהל מאבק, יחד עם אלמנת אחיו, בניסיון להשיב לידיהם יצירות של אביו שנבזזו בתקופה הנאצית ונמצאות כיום בידי מוזיאונים ברחבי העולם. הנאצים החרימו כ-300 עבודות של ג'ורג' גרוס, רובן נשרפו ומיעוטן נמכרו. כמה עשרות עבודות נעלמו מבלי להותיר עקבות, אבל המשפחה הצליחה לאתר כמה יצירות במוזיאונים, בין היתר בניו יורק, וינה וטוקיו. המוזיאונים טענו כי היצירות, שנקנו במכירה פומבית, מצויות בבעלותם החוקית וסירבו לפשרה עם יורשיו של גרוס. זאת, אף שבני המשפחה הבהירו כי אין בכוונתם לסחור בציורים אלא ברצונם לרכזם במוזיאון אחד שינציח את מורשתו ויוקם, על פי שאיפתם, בברלין.

בראיון ל"אינדיפנדנט" סיפר מרטי גרוס כי ילדותו עמדה בצל הקשיים של אביו להשתלב בתרבות האמריקאית: "הוא לא היה יכול להתחיל הכל מחדש. אמנם הוא היה סאטיריקן, אבל באמריקה הוא סירב לנשוך את היד שמאכילה אותו. בנוסף לכך, הוא לא הכיר היטב את המנהגים והשפה הרווחים באמריקה, כך שכל עולם הדימויים ששימש אותו השתנה לגמרי".


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו