מונק: מורכב, סובל - אבל לא רק

התערוכה על אדוורד מונק במוזיאון תל אביב לא נעתרת לאידיאליזציה של היחיד הסובל והגאון מוצף הרגש, אלא מנסה להציגו כאמן מורכב ומלא סתירות

גליה יהב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

"בגלויה ששלח מונק בדצמבר 1908", כותבת האוצרת אירית הדר, "כברכת חג המולד לידידו הקרוב המשורר הדני עמנואל גולדשטיין, מופיע תצלום של קופץ-סקי - דימוי שהיה כבר אז שכיח בגלויות תיירותיות של אתרי נופש". אלא שאדוורד מונק לא שהה באותו זמן באתר-סקי כי אם באשפוז מרצון עקב התמוטטות עצבים לצד צורך לעבור גמילה מאלכוהול. על גבי הגלויה הוא שירבט רישום קליל, צייד את הקופץ בפאלטה ומכחולים, "מזהה אותו כצייר ומטעין את גלוית הברכה בחומרה של הצהרה מחייבת", כלשונה של הדר, הופך אותו למעין דיוקן-עצמי מחויך ומורכב, נוסק מעל צמרות וגם קופץ לתהום בקפיצת אמונה.

אתמול נפתחה תערוכת הדפסים ורישומים שלו, כמחצית מהמצויים באוסף המוזיאון, מלווה במעט יצירות של אמנים ישראלים (מיכל היימן, שי צורים ואורית חופשי), המנקדות אותה, מגיבות אל יצירתו של מונק לפי כללי הדקדוק העכשווי. ב-1985 תרמו אוולין וצ'רלס קרמר 170 הדפסים של מונק למוזיאון תל אביב והפכו אותו למרכז חשוב של הדפסי האמן. בעקבות התרומה הוצגה במוזיאון תערוכה מקיפה שלו ב-1990 באוצרות עדנה מושנזון, לצד עבודות שהושאלו ממוזיאון מונק באוסלו.

התערוכה הנוכחית, מלבד עצם שליפת העבודות מהמחסנים לאחר יותר מעשור שלא הוצגו, מעוניינת להתמודד עם סוגיית מחויבותו לתחום ההדפס ועם האמביוולנטיות לגבי מושג המודרניות. הדברים, כמובן, כרוכים זה בזה, וזו עילת הקריאה-מחדש במונק לא רק דרך הביוגרפיה והתמטיקה שלו אלא גם במונחי אמצעי הייצור שבהם נקט. בעבור מי שסבור שמונק הוא הצייר בהא הידיעה של רגש חשוף וגולמי, וירטואוז ביצירת קפסולות סימבוליות של מצב קיומי שהותמר לכלל דימוי ויזואלי, התערוכה יותר מאשר רומזת שאין זה כל הסיפור.

גלוית דואר עם רישום מאת מונק, 1909צילום: מידד סוכובולסקי

הוא כמובן אכן היה כזה, אבל הוא גם היה אמן שהתמודד, לא תמיד באופן מוצלח, עם החילוניות החדשה שהשתלטה על התרבות בתחילת המאה העשרים, שהכתיבה חיי נפש מזן חדש; אמן שנע בין רומנטיות אפלה ורליגיוזיות בנות המאה ה-19 לבין אמצעי שיעתוק והפצה הגוזרים המוניות ואי-אותנטיות ומבטיחים שוויון. אפילו לנשים. כך מונק מוכר - כמי שהביוגרפיה שלו מרוצפת חולי נפשי ופיזי, מצוקות, סבל ומוות (אמו חלתה בשחפת ומתה כשהיה בן חמש, אחותו סופי מתה משחפת ב-1877 כשמונק היה בן 14, אחיו ואביו נפטרו אף הם בהיותו צעיר, ואחות נוספת שלו חלתה במחלת נפש), כמי שחווה את מחלף המאה באינטנסיביות שהכריעה אותו מבחינה נפשית, וכגאון החד-פעמיות הלוכדת את אלה.

קומות של היזכרות

הסיפור הזה מוגש כעת מחדש על ידי הדר, בלא להיעתר באופן מלא לאידיאליזציה של היחיד הסובל, הגאון מוצף הרגש, אלא כניסיון להראותו-מחדש כאמן מורכב ומלא סתירות. "זה לא שמות אחותו לא היה אירוע מכריע עבורו", היא אומרת, "אלא שלא היתה לו שום בעיה לצייר את אותו ייצוג של האחות החולה שוב ושוב באמצעות דוגמנית (בטסי נילסן), לשתול אותה גם בהדפסים שהם תיעודים ישירים של אנשים ואירועים ספציפיים מזוהים, שקרו שנים אחרי כן".

למעברים הבו-זמניים של אותו עולם דימויים בין ציור להדפס יש סיבות אידיאולוגיות וגם מסחריות, לדבריה. דבר הוליד דבר - החוויה הטראומטית הולידה דימויים עוצמתיים וחריפים שבתורם, הטעינו אצל מונק את הצורך לשרשר אותם הלאה, לייצר להם גרסאות, למקם אותם מחדש כציטוטים עצמיים שהחליפו הקשר. דומיננטית אצל מונק ההיזכרות מדרגה שנייה, ההיזכרות בפעולת הציור הקודמת, זו שקיבעה חוויה בדימוי, שעליה הוא בעצם חוזר, מחפש מחדש את ההטענה הרגשית האותנטית.

מעט מאד יש לכך עם תפישת הווידוי במובניו האקספרסיוניסטיים המוחלטים, של רגש גולמי המציף את החוץ ללא המשגה והגבלה. העניין קשור יותר לעיסוק במעשה הציור, הייצוג, מימד קר רוח ופרוזאי ביחס לאפשרויות השיעתוק החותרות תחת תפישת המקור. מונק לא רק משחזר טראומות אלא גם מחייה את עצמו החווה מחדש, המשתכפל הלאה לעוד ציור, עוד גרסה, כמכור לעוצמת הרגש לכשעצמה. כך נוצרות למשל, "קנאה (גדול)" ו"קנאה (קטן)" כשתי גרסאות המוגדרות טכנית כאומדן לעוצמת הרגש המכלה.

"הילדה החולה", 1896צילום: מידד סוכובולסקי

"בנסיון לראות את העבודה שלו במונחי התנהלותו כאמן, החזרתיות מיד קופצת לעין" אומרת הדר. "המהלך העקבי של היצירה הוא התמות החוזרות. ויש אצלו כמה קומות של היזכרות, אבל זו היזכרות בדיוק בדימוי שהצליח, שעבד. איך זה מתיישב עם המודרנה והמקור? זה לא מתיישב, זו הגישה היותר מסורתית, שעדיין מבוססת על העתקה. הוא עשה פעלולים טכניים עם ההדפס, כך שהיה לו עניין רב בתחום, אבל אין ספק שזה עניין אותו גם משום אפשרות ההפצה המסחרית".

נכנס לפריים

בתערוכה מוצג גם קטע מצולם בן 6 דקות אותו צילם מונק בדרזדן ואוסלו ב-1927. מדובר ברצפים קצרים, נסיוניים, אולי חומר גלם ואולי התוצר המוגמר. הוא כולל מראות מוקסמים מחיי עיר, מתחבורה, חלופיות ותנועה, ממציצנות וזרות במרחב הציבורי, מהאפשרות למרוח ולטשטש את הנראה באמצעות תזוזות מהירות. בסוף הסרט מונק עצמו נכנס לפריים, מתכופף ומביט היישר אל תוך העדשה, אל הצופה, כמודיע על מודעותו למלאכותיות הייצוג, לאי-האלגוריות שלה, לרפלקסיביות החדשה האפשרית לאדם המודרני.

"החלק הארוך של חייו הוא החלק של אחרי הדרמות, מערכות היחסים הסבוכות, הסכסוכים עם מס הכנסה, האשפוז", מסבירה הדר. "ואז הוא גם צילם הרבה, וההיקסמות שלו מהמצלמה ניכרת. הוא עבר מהניסיון לעשות מהעולם הפנימי הפרטי סמל אלגורי קולקטיבי, לנסיונות תיאור מה שהוא רואה, עם דגש על תנועה". מונק הסתובב בקרב משוררים וסופרים, ועסק אף הוא בכתיבת שירה, כלומר "כתיבת מחשבות והתנסויות מרוכזות", כלשונו, מחשבות על אמנות, מכתבים ויומנים.

גלוית דואר עם רישום מאת מונק, 1909צילום: באדיבות מוזיאון מונק, אוסלו

לצד המחזאי איבסן, השפיע עליו השפעה מכרעת הסופר הנס ייגר, אנרכיסט נרדף ומנהיג קבוצת "הבוהמה של קריסטיאניה", שעניינה היה תביעה נחרצת לאמת באמצעות נטורליזם נוקב. "וכתבת את חייך שלך" היה המוטו. "ההיבט הווידויי של אמנות מעין זו", כותבת הדר בקטלוג הנלווה, "והקרבה הבין-אישית שהיא מייצרת, כך טען, עשויים להוות בסיס לכינונה של קהילה, שבכוח ה'ביחד' הגלום בה תאפשר ליחיד להתנער מערכיה המדכאים של הבורגנות ותהווה גרעין לחברה חדשה וחופשית".

אלא שהציווי להתכוונות האינטנסיבית גבה ממונק מחירים נפשיים גבוהים מדי, בייחוד בסביבה המשוחררת יחסית שבה הסתובב באותה עת, תוך כדי רומן רב-תהפוכות עם טולה לרסן, אותה מגדירה הדר כ"עצמאית ועשירה". התוצאה הציורית, מלבד דימויים המתקבלים כחזיונות תעתועים מעורפלים ולא מציאותיים או כגילומים פיגורטיביים של חרדות, רגשות קיצוניים או מושגים טעונים, היא הצגת האשה כמגלמת "קנאה", "חרדה", "פרידה", "חטא", "היסטוריה" ובעיקר כמדונה וכערפד.

מונק כמובן לא היה שנוא-הנשים היחיד באותה תקופה ואף לא הראשון שדימה אשה לערפד, אבל הוא בהחלט תרם את חלקו בשכלול וזיקוק העניין. זה אינו רק "הכאב האילם שבתוך המונאדה (עולמו הסגור של היחיד)", כפי שכתב עליו התיאורטיקן פרדריק ג'יימסון בהתייחסו ל"צעקה", "אותו ‘רגש', מושלך ומוחצן, לרוב באופן קתארטי, בצורת מחווה או זעקה, כשדר נואש", לא סתם חרדה וניכור של היחיד בהמון ובקדמה, כי אם גם גבריות ישנה הנרדפת על ידי נשים חדשות.

"חיי שלי עברו עלי בתקופת מעבר, המקדמת את שחרור האשה", כתב מונק ב-1929, "כעת תורה של האשה לפתות, לשדל ולהוליך שולל את הגבר - עידן כרמן. בתקופה זו של שחרור, הגבר היה לצד החלש יותר". ברוח זו ניתן אולי להבין את הדפס "סמטה (כרמן)" מ-1895 לא כתמונת אשה עירומה מוקפת שובל גברים לבושים כחיה ניצודה, כקורבנם, אלא דווקא כפאם-פטאל המהתלת בהם, מעמידה אותם בשני טורים כשרתי-מין באודישן.

"האמנציפציה עליה הוא כותב רבות ביומנים חברה לתחושה המאוימת שלו ברמה האישית, אולי אחרי שורה של התנסויות לא מוצלחות שהיו לו עם נשים", אומרת הדר. "זה העסיק דור שלם. גם בספרות ובקולנוע נוצרו מוטיבים של נשים שולטות, נשים שמגלות את המיניות ונהפכות כתוצאה מזה לתובעניות והרסניות. מסרסרות, דימויי ערפדיות מביאות כליה, סימבוליזם, אצלו זה מאד מרוכז. כאמן שפעל בצומת תקופתית שבין רומנטיקה אפלה לבין מודרניות, היחס לאשה חושף כמה הוא בן זמנו".

"מפגשים בחללו של אדוורד מונק". אוצרת: אירית הדר. גלריה לרישום והדפס, מוזיאון תל אביב לאמנות. שעות ביקור: יום א' סגור; ב', ד' 16.00-10.00; ג', ה' 22.00-10.00; ו' 14.00-10.00; שבת 16.00-10.00. נעילת התערוכה: יום שבת, 10 נובמבר, 2012. שדרות שאול המלך 27, מתחם גולדה מאיר. מודיעין וקופה: 6077020-03 בין השעות 22:00-10:00. info@tamuseum.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ