גליה יהב
גליה יהב

"שבתי אל המעמקים. הסלעים והאבנים שלמרגלות ההר - כבר מאחורי. נכנס הייתי אל היער". כך מתחיל הסיפור הקצר "שעה של אור" מאת אידה פינק (בתרגום דוד וינפלד), ששימש השראה לתערוכה הקבוצתית בגלריה דביר, אחת הקודרות שבתערוכות הקיץ.

הסיפור פורסם לראשונה ב-1997 בגיליון השני של "המעורר", כתב העת שהוציאו דביר אינטרטור וארז שוייצר בין 1997-2004. עתה אצר אינטרטור תערוכה הנושאת את שמו.

הדובר - גבר על סף אובדן מאור עיניו. "נותרה לך שעה אחת של אור, שמעתי את קול הרופא", הוא מוסר לקורא כבר בתחילת הסיפור. בטיול ערב איבד את דרכו וכעת הוא מגשש את דרכו "כסומא באפילה" בחיפוש אחר בית-מחסה. כך נוצרת זהות בין מצבו הפרטי - תהליך העיוורון - לבין רדת הלילה. בהגיעו למקום מפלט הוא מבקש לשלוח שליח למי שאצלו התאכסן כדי שזה יבוא לקחת אותו בחזרה. אלא ש"בכתובת שמסרתי התגוררה משפחה שלא הכרתי את שמה". מכאן ואילך הולך וחוזר השליח ובפיו בשורות מאיימות של זרות מוחלטת, נוכחות-נפקדות שאינה מתיישבת עם ההיגיון ושגוזרת גם על המספר להישאר נעדר בלב יער, באין מי שיזהה אותו וישיב אותו אל המציאות המוכרת. מגבלתו, מתברר, יצרה האפלה טוטאלית, אי-היכרות מסתורית הפורמת את אחדות הזמן והמקום של הסיפור.

מירצ'ה קנטור, מתוך הווידיאו "Hymn for a Big Day", 2012

אפשר לקרוא את "שעה של אור" כסיפור בורחסי, כאלגוריה קיומית המובלת על ידי דמויות ארכיטיפיות, כפיצול הסובייקט לצורך מפגש בין אני צעיר לבוגר, כעניין של תודעה כפולה. ואפשר לראות בו סיפור המנצל סמלי-ענק (היער, היציאה לדרך, ההליכה לאיבוד, אובדן הראייה, רדת הלילה, חיפוש העצמי, השיבה אל העצמי, השיבה בזמן, הזרות, ההיעלמות ועוד); סיפור המציג ערפל תיאורי מכוון לשם יצירת תמונה פוליטית קונקרטית ומוחשית.

אנשים אכן יצאו מבתיהם ב"בוקר צח" (כפי שכותבת פינק בסיפור אחר, "פיסת זמן"), לא חזרו, הגיעו שמועות ופתקים על אודותיהם, זרים שלא הכירו אותם התיישבו בבתיהם כך ששום נסיון להילוך חוזר לא הצליח. אנשים אכן חוו נתקים גורליים בתפישת הרצף ובקשרים הסיבתיים בין הדברים, ובין הדברים למלים, באופן שהשפה אינה יכולה לאחות.

היה אדם

הסיפור הזה, חריג יחסית ביצירתה של פינק בממד הריאליזם-המאגי שבו, מתפרק למרכיביו ולפניו השונים דרך ההתייחסויות האמנותיות השונות אליו בתערוכה, רובן פרי קישורים אוצרותיים. מקצתם קרובים ל"נושא השואה", מקצתם אסוציאציות רחוקות או כלליות מאוד.

האפקט הראשוני בכניסה לחלל הגלריה הוא הסאונד הבוקע מעבודת הווידיאו של מירצ'ה קנטור, "Hymn for a Big Day". אדם יושב על רצפת כיכר, מנגן במפוחית ושר. מתוך זרות לסביבתו, במראה הומלסי ונייחות מרותקת למקומה לעומת העוברים ושבים, הוא משדר תלות וחוסר אונים. דווקא מתוך אלה עולה איכות העבודה כ"הימנון לרוח האדם"; אחרי זמן מה, בגלריה, היא נהפכת לניגון טורד מנוחה: לא ברור אם הסאונד הוא מקטע קצר החוזר בלופ דיגיטלי או שמא תוצאת הכפייתיות של המנגן, הנידון לחזור שוב ושוב על אותו קטע קצר שהוא סך כל יכולתו. כך או כך, זה סאונד אנלוגי לקריאתו של הצבי המלווה את המספר של פינק, שלא היה בטוח "אם הצבי קרא בהקיץ או בחלום".

מימין: מירוסלב בלקה, "Woman/Tattoo", 1993

בליווי הניגון הזה, המורט עצבים, נמשך השיטוט בגלריה. מירוסלב בלקה מציג את "Woman/Tattoo", תצלום שרוף כגוויל, אוד מוצל שנשאר לאחר שריפה שהתלקחה בסטודיו שלו. זה תצלום של קעקוע שבו נראה דיוקן אשה מעובת-קווים, מונחת על צדה כשוכבת. התצלום נדמה כחרסית, מזכרת, שארית ארכיאולוגית. מלבד התזכורת הכללית לשריפות ספרים, רכוש ואנשים, יש בו גם הדהוד למוטיב הפתקים הנמסרים אצל פינק, המסמכים המתגלגלים בדרך לא דרך, פיסות העיתון והשמועות הנלחשות, החוזרים בסיפוריה תדיר; אלה המעצימים את האפקט של אובדן השפה, הידע, הסמכות, ויוצרים מציאות של אי-ודאות קריטית. כמו אצלה, גם בתצלומי הקעקועים של בלקה הנייר הוא בו בזמן הוכחה לכך שאכן היה אדם, בגופו ובכתב ידו ממש, וגם תחליף לו. בהקשר הישיר של השואה מתפרש הקעקוע גם כצורת זיהוי ותיוג וגם כהפיכת עור אדם לקישוט דקורטיבי.

עניין זה מתעצם עד וולגריות בעבודה נוספת של בלקה, "186X10X10". מרחוק היא נראית כשרשרת ממתקים או תכשיט צבעוני, ובהתקרבות אליה מתברר שזו מחרוזת סבונים משומשים התלויה בין שני קירות שכנים, סוגרת פינה בעליזות, יוצרת צורת חיוך קווי. כבל פלדה מפלח את שאריות הסבון, שפעם היה ריחני, רטוב ורך וכעת הוא צפוד ומיובש, תלוי בצפיפות. שתי העבודות עושות שימוש ברטוריקה של סנטימנטליות - שמירת מזכרות, קושי להיפרד, התרפקות על העבר - והופכות אותה למחרידה.

גם עבודת-רצפה של לטיפה אשקש מציגה רטוריקה דומה. "Les Petites Lettres" מורכבת מ-24 ניירות שקופלו שוב ושוב עד שנהפכו למשולשים קטנים, דחוסים. הם גם נטבלו בדיו כך שהושחרו לגמרי. זהו כעין מסר שהוצף; החומרים שהוא עשוי מהם גברו עליו עד שנהפך לנוכחות אילמת של עצמו, תזכורת למכתב צפוף-הכתב שהיה פעם, כשעוד היו לו מוען ונמען.

פבל וולברג מציג את "נבי סאלח/ חלמיש", תצלום שחור-לבן שהוצג לא מזמן בתערוכתו במוזיאון אשדוד. נער נראה מגבו מביט על מדורה, לובש קפוצ'ון בדגם גותי של גולגולת ועצמות. כמוהו כדמות הנער-השליח בסיפור של פינק, מבשר המוות ההולך שוב ושוב לעיירה וחוזר בלי בשורת חיים.

מירי סגל מנחיתה אותנו לכאורה אל קרקע הוודאות ב-"Light Falling". היא מציגה את תצלום גופתו של הסופר רוברט ואלזר, כפי שנמצאה בשלג לאחר שיצא לטיול מבית החולים הפסיכיאטרי שבו שהה 27 שנה. לא עיוור-רואה, אם כן, חולה מדומה או חי-מת, כביצירתה של פינק, כי אם ודאותו של גוף. היה אדם. כתב. מת. רואים זאת שחור על גבי לבן. מלבד הזיקה המימטית בין התצלום לבין תמונת הדמיון העולה בקריאת הסיפור של פינק, ההקרנה גם מרחפת על הקיר כהזיה, כאור אחרון.

ג'ונתן מונק מציג עבודה שהוצגה לפני כשנה בתערוכת יחיד שלו בגלריה דביר, "Death of a Disco Dancer", על שם שיר של "הסמיתס" מ-1987. זהו דיפטיכון המורכב משתי קופסאות אור שחורות, שבתוכן מנגנוני תאורה - כדורי אור מחליפי-צבעים זרחניים בנוסח נורות לבה. האור מתחלף כרמזור בצומת ריק בקצה הלילה, כאביזר אווירה קצר-מועד משנות ה-80, מין בדיחה על תאורה רומנטית כמייצגת סימבולית של חיים, של זמן קצוב. הנורות לכודות במבנה הסגור, בלתי ניתנות להחלפה, כשיישרפו יכבה האור ותיוותר רק הקופסה השחורה, שתיהפך לקבר.

מעדינות לפשטנות

התערוכה מחברת בין עבודות הנקשרות ל"שעה של אור" ברמות סימון מגוונות. לרגעים היא גולשת מזיקות עדינות המעבות את הטקסט לאיוריות פשטנית עד קיטשית שלו, מעצם ההכללה המספחת של השואה כקישור מספיק, כרמז עבה דיו. כך, למשל, התצלום של יוסי ברגר "Potatoes on Newspapers, Pesch (Eifel), Germany" - תפוחי אדמה המונחים על נייר עיתון: זוהי עבודה שנכפה עליה ליצור גירוי רגשי ישיר מדי. דוגמה נוספת היא קולאז' המציתים בעלי הלהבה של אריאל שלזינגר, "Ad"; ההקשר של נרות זיכרון אינו לטובת העבודה.

בנוסף לכך, חבל שהסיפור של פינק משמש קוד סודי בלבד ואינו זמין לצופים בחלל הגלריה, כדי שיוכלו לקרוא אותו ולעקוב אחר מהלך האוצרות בזמן אמת.

דביר אינטרטור הוא מספר סיפורים בעל איכות רפלקסיבית משמעותית, יצרן של מטא-טקסט מהדהד החוזר אליו מן הקירות. כל זה, כל התערוכה הסיפורית הזאת, יכולה להתקבל גם כדיוקן מורחב של האוצר שלה, זה שהגה-הזה אותה. בפועל, היא יוצרת דיוקן של הצופים שלה, המגששים את דרכם באפילה.

בלי בקיאות מופלגת ברזי "שעה של אור" וזיכרון בלתי סביר של פרטי הסיפור, הצופים אינם יכולים לפענח את התערוכה בזמן אמת. המעמסה שמטיל עליהם אינטרטור משדרת יהירות מסוימת, מהזן המבטל את הצורך לחבב תערוכות על צופיהן.

"שעה של אור". גלריה דביר, רח' נחום הנביא 11, תל אביב. שעות הפתיחה: ימים שלישי עד חמישי 11:00-18:00, שישי ושבת 10:00-13:00. עד 30.8

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ