האם אנדי וורהול הוא האמן החשוב ביותר ב-50 השנים האחרונות

תערוכה שתיפתח בשבוע הבא במטרופוליטן מציגה את עבודותיו של וורהול לצד עבודות של אמנים שהושפעו ממנו, בניסיון לפענח את דמותו

אביטל בורג, ניו יורק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביטל בורג, ניו יורק

"כשהגעתי לניו יורק סיטי ב-1974, אנדי וורהול היה השולף המהיר בעיר. ב-1990 כתבתי על גבי ציור ‘אנדי וורהול היה אידיוט מחורבן וכך גם כל חבריו המחורבנים ואני שמח שהוא מת'", כך כתב האמן ריצ'רד פרינס במגזין "ארט פורום", בקטע המצוטט בקטלוג התערוכה "בנוגע לוורהול: שישים אמנים, חמישים שנה".

התערוכה תיפתח ב-18 לספטמבר במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, ובהמשך דבריו כותב פרינס: "לאנדי ולי יש אותו תאריך יומולדת, ה-6 באוגוסט, והיינו הולכים לאותו רופא שיניים. אני זוכר שנתקלתי בו בחדר ההמתנה. לא יריתי בו; אמרתי לו ‘הי, אני ריצ'רד'. הוא אמר ‘הי, אני אנדי'. ולחצנו ידיים".

אי וייוויי, "כד ניאוליתי עם לוגו קוקה קולה", 2010צילום: באדיבות גלריה מרי בון, ניו יורק

לא רק פרינס חש רגשות עזים כלפי וורהול ועבודתו, אלא מרבית האמנים בני דורו, ובני הדורות שבאו אחריו. כמעט בכל יצירה עכשווית שעוסקת בתרבות הפופ ובמדיה, צלו של וורהול נוכח, וסביב הנושא הזה גובשה התערוכה במטרופוליטן, שאצרו מארק רוזנטל ומרלה פראטר.

בתערוכה יוצגו כ-45 עבודות של וורהול לצד כ-100 עבודות של אמנים שפירשו מחדש, הגיבו או יצרו סוג אחר של דיאלוג עם יצירותיו. "חשבתי על התערוכה הזאת שנים", אומר רוזנטל בראיון טלפוני, "לעתים תכופות נתקלתי בהצהרה כי וורהול הוא האמן החשוב ביותר של 50 השנים האחרונות. זה מוצג כעובדה מוגמרת ואני תהיתי האם זה באמת כל כך ברור. ואז התחלתי לחשוב שיהיה מרתק לראות ולבחון את ההצהרה הזאת דרך תערוכה".

ומה גילית?

"אחת הבעיות כשאתה אוצר או כותב על אמנות היא שאתה מתאהב בסובייקט שלך ואין לך ממש מה לעשות בנדון. כשהתחלתי, הייתי מוכן להתעמת עם ההצהרה הזאת, ועכשיו השתכנעתי, ואני חושב שוורהול עזר לחולל מהפכה. הייתי אומר שוורהול אחראי למה שקוראים היום פוסטמודרניזם, ויש לאימפקט הזה פוטנציאל אדיר. המודרניזם התחיל אולי עם גוסטב קורבה או אדואר מאנה, ומובן שאין יום מסוים שהוא נגמר בו, אבל אם הוא נגמר, ואני חושב שהוא נגמר, וורהול כנראה אחראי לסוף שלו ולמה שבא מאז, דבר מונומנטלי למדי. אז התאהבתי בסובייקט שלי".

אנדי וורהול, דיוקן עצמי, 1967צילום: קרן אנדי וורהול לאמנות חזותית

אתה חושב שהוא היה מודע לשינוי שהוא עשה?

"לא. אני חושב שאמנים עושים אמנות ברגע שלהם. הם מנסים להיות חדשנים כי הדרך היחידה להותיר סימן בתולדות האמנות זה להיות חדשני, אבל אני לא חושב שהיה לו מושג לגבי האימפקט שלו".

רוזנטל רואה את התערוכה על וורהול כממשיכה קו של תערוכות דומות בהיקף ובנושא שנעשו בעשור האחרון: הראשונה נעשתה על פיקאסו ואמנות אמריקאית והוצגה במוזיאון הוויטני ב-2007, והשנייה על סזאן, שנקראה "Czanne and Beyond" והוצגה במוזיאון פילדלפיה לאמנות ב-2009.

האם אפשר להזכיר את וורהול באותה נשימה עם פיקאסו ועם סזאן?

"אנשים יכולים לטעון שזה מוקדם מדי, למרות שאנחנו מדברים כאן על תקופה של 50 שנה. התערוכה היא פרובוקציה בדרך מסוימת - לעומת סזאן ופיקאסו, יש עדיין הרבה אנשים שכועסים על וורהול וחושבים שהוא מייצג דבר מאוד שלילי".

אחד מהאנשים שעדיין "כועסים" על וורהול, הוא מבקר האמנות רוברט יוז, אשר בראיון מפורסם בסרט "קללת המונה ליזה" מטיח באלברטו מוגרבי, שהוא ואביו הם האספנים הגדולים ביותר של וורהול כיום, את דעתו על וורהול: "הוא היה אחד האנשים הטיפשים ביותר שפגשתי בחיי, כי לא היה לו שום דבר להגיד".

אדוארד רושה, "תחנת דלק בוערת", 1966צילום: באדיבות האמן ומטרו פיקצ'רס, ניו יורק

רוזנטל, לעומת זאת, לא מחשיב במיוחד את הרושם שהותיר וורהול כאדם, לא על יוז ולא על האמנים בתערוכה שפגשו אותו בחייו, ומסביר: "זה תמיד מסוכן לנסות לגבש דעה על עבודה של אמן על סמך ההכרות האישית אתו. אמן עושה אובייקטים שיוצאים אל העולם והם בעלי השפעה או לא בעלי השפעה. ההשפעה שיש לאובייקטים האלה לא קשורה לאינטלקט של האמן או לחוסר האינטלקט שלו".

בכל אופן, רוזנטל, שעבד על תערוכות גדולות עם כמה מהאמנים המובילים החיים כיום בעולם, בהם אנסלאם קיפר וויליאם קנטרידג' (התערוכה שלו שאצר רוזנטל הוצגה בין השאר במוזיאון ישראל בקיץ שעבר), מטיל ספק בשיפוטו של יוז: "יוז הוא חלק מקבוצה גדולה של אנשים בסיקסטיז ששנאו את וורהול, כי הוא ייצג שינוי גדול מאוד. זה היה שינוי שהם היו נגדו, ויש עדיין הרבה אנשים ששונאים את וורהול מהסיבה הזאת. אולי בסוף יוכח שהם צדקו, אני לא יודע. אני לא חושב שהתערוכה שלי בהכרח מוכיחה כך או אחרת".

אמריקה, אהובתי

מקטרגיו של וורהול טוענים בין היתר כי הוא השתמש בתמונות של אסונות, בלוגואים מסחריים ובפניהם של סלברטיז מבלי לנקוט עמדה באשר לתרבות הפופולרית או לאירועים החדשותיים שבחר לשים במרכז עבודותיו. מנגד, רבים מהאמנים המשתתפים בתערוכה כמי שהושפעו מוורהול, מביעים באמצעות האמנות שלהם את דעתם הנחרצת, כאשר הם משתמשים לעתים קרובות באותם חומרים ממש - עיתונים, לוגואים, מוצרי צריכה.

לעומת קופסת מרק הקמפבל של וורהול, ניצבות הסיגריות הענקיות של האנס האקה. זוהי חפיסת "Marlboro" ששמה שונה ל"Helmsboro Country", משחק מלים על פרסומת של מרלבורו ששם על הכוונת סנטור ושמו ג'סי הלמס, רפובליקני ותומך גדול בתעשיית הטבק. היצירה נוזפת גם בפיליפ מוריס, יצרן מרלבורו ותומך מרכזי באמנות.

אל מול בקבוקי הקוקה קולה של וורהול עומדת עבודה של איי וייוויי, שבה מצויר הלוגו של ענקית המשקאות על גבי כלי קיבול סיני מהתקופה הניאוליתית, כביקורת על ההשתלטות הקפיטליסטית על התרבות הסינית. הדפס אסון האמבולנס של וורהול עומד מנגד לעבודה של אלפרדו ג'אר מ-1985, שנעשתה במחאה על אסון הגז של בופאל בהודו וכן במחאה על אופן הסיקור של האסון. בעבודה ג'אר שינה את השער של מגזין "ביזנס ויק" והציג בהיררכיה שווה תמונה של אשה הודית סובלת, לצד תמונתו של נשיא החברה שהיתה מעורבת באסון, בניגוד לשער המקורי שבו השתמע שנשיא החברה הוא הקורבן.

אנדי וורהול, "בקבוקי קוקה קולה בירוק", 1962צילום: מוזיאון ויטני, ניו יורק וקרן אנדי וורהול לאמנות חזותית

"כשוורהול עשה את התמונות האלה בשנות ה-60, אנשים היו מאוד מבולבלים לגבי מה הגישה שלו", אומר רוזנטל, "וורהול, בחוכמתו, מעולם לא נתן שום רמז לגבי הגישה האמיתית שלו. ב-1970 יצאה לאור מונוגרפיה טובה עליו ונטען בה כי העבודה של וורהול היא ביקורת חברתית על אמריקה. אבל וורהול אמר שזה לא נכון, הוא אמר שהוא אוהב את אמריקה".

בקטלוג התערוכה מביא רוזנטל ציטוט מתוך הספר "הפילוסופיה של אנדי וורהול": "הדבר הכי יפה בטוקיו זה מקדונלדס. הדבר הכי יפה בשטוקהולם זה מקדונלדס. הדבר הכי יפה בפירנצה זה מקדונלדס. בבייג'ין ומוסקבה אין שום דבר יפה עדיין. אמריקה היא באמת היופי".

ההמשך של הקטע, שאינו מובא בקטלוג, נותן נופך שונה מעט למסר: "אבל היא (אמריקה) תהיה הרבה יותר יפה אם לכולם יהיה מספיק כסף כדי לחיות. יופי כולא את האנשים היפים".

מרילין על הזרוע

האוצרת מרלה פראטר מטילה ספק בחוסר הביקורתיות שמייחסים לוורהול כלפי הסביבה שבה הוא חי ושעליה הגיב: "אני לא מצדדת בדעה שאלה פשוט דימויים מזעזעים שהוא היה אדיש אליהם, או שהוא היה מין כלי ריק שאנשים שפכו רעיונות לתוכו. אבל זו אפילו לא הנקודה, הנקודה היא שאלה תמונות חזקות, והאמן הזה בחר דימויים שאף אחד אחר לא בחר.

"אנשים היו מסתכלים בעיתונים ובמגזינים, אבל וורהול היה מסתכל על דימויים כל כך אלימים שלפעמים אפילו העיתונים החליטו לא לפרסם אותם. הוא היה בודק בתיקי משטרה, הוא תמיד רצה למצוא תמונות משוטרים שהיו בזירת הפשע. היומיומיות של האלימות היא משהו שהוא התעסק בו בדרך מאוד חזקה, ואני חושבת שהציורים האלה עדיין תקפים היום, כשאלימות כל כך יומיומית, עם הרציחות ההמוניות האחרונות בבולגריה ובקולורדו.

אנדי וורהול, "ברילו", 1964צילום: מוזיאון ויטני, ניו יורק וקרן אנדי וורהול לאמנות חזותית

"כלומר, איך אפשר להסתכל על הדימויים של הכיסאות החשמליים שלו ולא לחשוב על עונש מוות? העבודה שלו כל כך רלוונטית ועדיין מלאת משמעות היום. התבוננות בעבודות שלו היא לא בגדר מבט אחורה על עידן שעבר. אפשר לדבר על זה בהקשר של אובססיה לסלבריטיז ותהילה וכל הדברים שרלוונטיים לחלוטין לנו היום. העידן של וורהול פשוט לא נגמר, אני חושבת שבגלל זה אנשים עדיין פונים ליצירות שלו כשהם מחפשים כיסויים לאייפוד או לקופסת הסוכריות שלהם, או כשהם מקעקעים את מרילין על הזרוע שלהם - זו מרילין של וורהול ולא מרילין של מישהו אחר".

***

אמנים מדברים על וורהול, מתוך קטלוג התערוכה

אביטל בורג

ג'וליאן שנאבל: "אני חושב שבטח פגשתי אותו בפעם הראשונה סביב 1974. הייתי רואה אותו ברחוב. זה היה מדהים אפילו רק לראות אותו עובר. זה היה כזה ביג דיל בימים ההם לראות אותו. בתור אמן צעיר, רציתי להגיד משהו, אבל לא אמרתי. לא היה אז ממש מה להגיד. "אני חושב שיש גישה מוטעית לגבי העבודה של אנדי, שהיא כאילו תפלה או שטחית. יש משהו בתחתית של כל העבודה שלו שלחלוטין שובר את הלב" (מתוך ראיון שערכה עמו מרלה פראטר לקראת התערוכה).

מאוריציו קטלן: "הציורים או הסרטים או העבודות האחרות שלו אף פעם לא היו העניין עבורי, העניין תמיד הוא השיער שלו, הלוק שלו. אני אפילו לא זוכר מתי ראיתי את העבודות שלו לראשונה: וורהול הוא כל כך בכל מקום שאי אפשר ממש לקבוע איפה ראית אותו לראשונה. לפני שתראה וורהול אמיתי לראשונה, כנראה שכבר חווית את הגישה שלו במקום אחר - בפרסומת, בטלוויזיה, או בעצם בכל מקום".

ז'אן מישל בסקיאט: "להקשיב למה שהיה (לוורהול) להגיד היה קרוב לוודאי הכי כיף. לראות איך הוא התמודד עם דברים היה החלק הכי טוב. הוא ממש מצחיק. עבדנו ביחד שנה (על שיתופי הפעולה שלנו). את רוב הציורים הוא התחיל. הוא היה מתחיל אחד... מניח משהו מאוד קונקרטי או מזוהה כמו כותרת מעיתון או לוגו של מוצר ואני קצת הרסתי את זה ואז הייתי מנסה לגרום לו לעבוד על זה עוד קצת, את יודעת, ואז אני עבדתי על זה עוד. ניסיתי לגרום לו לעשות לפחות שני דברים. הוא אוהב לעשות הכל במכה אחת, את יודעת (צוחק) ואז שאני אעשה את כל העבודה אחרי זה. היינו מציירים על הדברים אחד של השני כל הזמן" (מתוך ראיון מ-1986).

אדוארד רושה: "פגשתי את אנדי וורהול לראשונה ביוני 1963 אחרי שג'ו גוד ואני תפסנו טרמפים מלוס אנג'לס לניו יורק. הוזמנו על ידי אנדי לצהריים אתו ועם ג'רארד מלנגה (אסיסטנט של וורהול - א"ב). ג'רארד היה היותר רציני מבין השניים, בזמן שוורהול היה יותר בעננים ושאל אם אנחנו מכירים כוכבי קולנוע והיה נראה מרוצה מרכילות על אמנות. הלכנו לסטודיו שלו בתחנת אש ישנה ואחר כך לבית שלו בלקסינגטון אבניו. מיד כשהגענו הוא ביקש מג'ו וממני לכרוע על ברכינו מאחורי ספה והתחיל לצלם תמונות פולארויד שלנו - רוב האמנים נולדים דעתנים, אבל הוא היה שונה מכל אמן שאי פעם פגשתי כי הוא היה הכל וכלום באותו הזמן" (1989).

טקאשי מורקמי: "וורהול הניח את היסודות לעולם אמנות שבו אמנים כמוני וכמו יושימוטו נארה, חמושים בתרבות היפנית העכשווית, או אפילו אמנים שכבר נמצאים במרכז של העולם הזה, כמו ג'ף קונס ודמיאן הירסט, יכולים לטפס בחופשיות ובלי מעצורים למעלה ולמטה בסולם החברתי". (2004 ,On the Level).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ