בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מותו של סוכן

אסף גאם-כהן, ניצן סט ועדי לוי מתייחסים אל המוות כדבר נשגב - כל אחד בדרכו התלושה

10תגובות

מה הגורם המדויק לתלישות ולקלישות המרחפות מעל לשתי תערוכות המוצגות כעת בגלריות אלפרד ואינדי בתל אביב ועוסקות במוות? האם זו ההתמודדות הלירית-טקסית עם ה"מוות"? התמודדות שככל שהיא רצינית לכאורה, חמורת סבר כביכול ומלאת כבוד, ממש כמו היתה הומאז' למוות  כך היא מתרחקת ממנו כנושא?

כן, פנטסיית המוות, הקדמת הבלתי נמנע, היא בעצמה כבר קלישאה מתה. האם נוספת לכך גם היומרה המגולמת בקולקטיבי האמנים, להציע הצעה אחרת מעט מפיתיונות הכחשת המוות שמציעה הסצינה המסחרית על מדוחיה העולצים, חוגגי ה"חיים" בחשיפת שיניים ונהמות? כן, גם זה בהחלט מוסיף לדכדוך העז התוקף כל מי שהאמין בסיכוייו לקבל משהו מיוחד ובמקומו קיבל אלגנטיות וסכריניות.

ארבעה דורות של משפחת האמן מיוצגים בתערוכה של אסף גאם-הכהן, "לשכה אפילה". בתערוכה קודמת, "עשרה אנשים שכמעט הכרתי", הציג קלסתרונים פיקטיביים מפיסות צילומיות שהותכו יחד. גם הפעם הוא עוסק בייצוג הפנים, אלא שכעת במובנם האותנטי יותר ­ מסיכות מוות של עצמו, של אביו וסבו, כייצוגים מתים של אנשים חיים ולהיפך, כיסוד המאחד את הדורות.

קופסאות אור שחורות מברזל מוצבות בחלל; לכל אחת שני צדדים. באחד צפה מסיכת מוות לבנה וזוהרת ­ חצי ראש גבס מונח ובצד השני צילום הפנים שנוצקו, חצי פרופיל זהה התלוי מלמעלה. כך נוצר מראה שלם של שחור-לבן המזכיר יין-יאנג או דימויי ירח חסר, נרקיס המתבונן בבבואתו, סיר ומכסה.

בנוסף, מסיכת דיוקן עצמי תלויה על הקיר בעיניים עצומות ועליה מוקרן דיוקנו של הסב המת בעיניים פקוחות. כך נוצר מופע טוני-אורסלרי מבעית מעט של מת-חי, של חזרה לחיים, גלגול הסב בדמות הנכד. את ראיית היתר הזאת של אחרי-החיים משלים צילום אולטרסאונד של בנו של האמן, כשהיה עובר, לפני החיים. "הדמויות מושלכות זו על גבי זו כגנאולוגיה מיתית ופרטית הפותחת בנמרוד, בנו שטרם נולד, ומסתיימת בסבו, שתווי פניו מוטלים כאמור על תבנית פניו של  גאם עצמו", כותבת איריס לעאל בטקסט הנלווה. "על ציר הזמן מתעצבת הייררכיה,

המשכיות החורגת מן הדמויות הקונקרטיות (בנו העובר של האמן, אביו וסבו המת), מפנה אל המיתוס המקראי ואל בדיקה מחודשת של הדמות 'נמרוד'. החריגה מהקונקרטיות היא לב העניין, ומקור התלישות והקלישות של התערוכה. "נמרוד", כנציג מיתי של ישראליות העוסקת בעצמה, מובא הפעם באופן מאולץ. העובדה שגאם-הכהן  קרא כך לבנו אינה סיבה מספקת לשרשר את הדיון ביצירתו של דנציגר, על שפע ההתייחסויות האמנותיות הבין-דוריות אליה.

יותר מאשר להזכיר לשכה אפילה, ויותר מאשר ליצור דיון על צילום ­ האפלולית של התערוכה על קופסאות האור הכומסות דרמה-מאופקת, מזכירה חנות תכשיטים. הנוסח הצילומי-פיסולי מלא הדרת הכבוד ומשולל האירוניה והמרחק מהעצמי, נראה כיום בעיקר בתחום שיווק מוצרי היוקרה, הזקוקים לתיאטרליות מעוררת יראה, מלאת שקט טקסי, כדי להרחיק את הקונה הפוטנציאלי מהבלי היום-יום הפרוזאיים, עוזרים לו להתכונן, לכונן את עצמו, להיטבל באותנטי באמצעות רכישה.

ניצן סט ועדי לוי מציגים בגלריה אלפרד את התערוכה "מרחב תמותה", העוסקת במבנים  שחיותם הושלה מהם, שעסיסם, סימני הזמן, ייחודם הוסרו מהם כך שנהפכו למונומנטים של עצמם, שלדים. אצל סט זהו שלד פרום ולא מאורגן לכלל מבנה אנטומי, מעין גל עצמות הנראה כמוצג פרהיסטורי שהתפרק. עצמות מחוברות במפרקים, אזורים מעובים וחובקים המשווים למבנה מראה כללי של קני סוף או חמת חלילים.

עדי לוי מציג רישומים בתוכנת אילוסטרייטור של בניינים ברחובות ויצמן וגורדון בכפר סבא, שכונת ילדותו. אלה תרשימים סכמטיים של בנייני דירות מבוססי צילום, מבטים מלמטה על "בניינים טהורים, אריכיטיפיים, מובהקים ובלי תוספות א-סימטריות", כדבריו. העבודה הגרפית משילה מהם את הזהות, סימני הזמן והאפיונים. היא מנפישה אותם מחדש כפיגומים ותוכניות, כגיאומטריה אדריכלית חסרת חיים, לצד השמעת ציוץ ציפורים שהוקלט בכפר סבא, כהוכחה לכך שהיו וישנם שם חיים ­ ואולי אפילו ראויים. האחת יצרה מפגן גופני שברירי והשני ערך סיור כתובות משוחרר מעול הדיירים והזיכרונות.

אלה "שרידים, קליפות או שלדים של חיים שבריריים שאינם", כותבת האוצרת קרני ברזילי. "חלקי בית וגוף, קונכיות שנותרות כעדות מצבתית גם לאחר שהנפש עוברת לה הלאה". מה עקרוני בקליפות אלה? אילו חיים נושלו מהם ובאיזה הליך?

התערוכות ניחנות באווירה מחבקת ומכילה של עצבוביות מתפנקת מתהליכי התכלות טבעיים, ההופכים כך ל"טבעיים". זו גרסת הבליה היפהפייה של האנושות המגולמת לדוגמה בקלוז-אפ על יד סב אוחזת ביד תינוק; תמונה טרנס-היסטורית משוללת נסיבות, יצרנית של קטגוריית הטבעיות. הן עוסקות במוות כמושג רחוק, כגלגול מצב צבירה זה באחר, כרכיב במחזור חיים  שוויוני, אדיש ומוקסם או מסתפקות בסכימת הרגישות והכבוד כלפי הנושא, במין שחפנות  נוסטלגית ורומנטית. יש בהן מנחמתה המזויפת של ההנאה מהאין-סופי. עיסוקן בפורמליזם של המרת חומר אחד באחר, שעתוקים ויציקות פוזיטיב-נגטיב בסיסיים, נוחים לסימבוליקה רגשנית, שכביכול "אומרת הכל".

אלא שהתמותה המטפיזית והכללית הזאת, שאין לה דבר עם פרוטרוט המוות, אמירת הכל הזאת, מקיימת שיחה באיכות נמוכה. נוצר פטפוט, דיבוב קלישאות סרק איומות שבתורו  מגביר את דיכאון בזבוז הזמן שלא ישוב. הן שקריות של האבסולוטיות המדמות משא ומתן שאינו קיים, על תקן "נבוא בטוב" אל המוות הזה, כאילו כך ייצא לנו משהו מזה, או לפחות נובס באצילות.

רן ארדה

התערוכות מציגות מסכת צעירה של המוות הלא דחוף, המוות בעל הגרשיים, שאינו עובדה שיש לצעוק אלא נושא שיחה מופשט. במלים אחרות, אין בתערוכות האלה עמדת דובר במובנה המתכלה, דובר שיודע שימות, שמבין את תפקידו כמספר הסיפור הזה, כעצמי המעיד על מותו של סוכן.

המוות אינו יפה כעלה לא נראה הנופל דומם לארץ. אלא שהתערוכות הנוכחיות, כל אחת בדרכה ­ באופן משוכלל יותר והרבה פחות ­ קושרות לו כתרי השגבה והסמלה. מנסות לארגן לו צורה בלי ריח "החרא, מוות" כשירו של אהרן שבתאי. הפיכת המוות מעובדה לנושא מראש מקיימת יחס של הדחקה. באין הקפדה על מוען ונמען פרטיקולריים, הנושא נהפך לסימפטום של ההדחקה הזאת. מס שפתיים למוות, אם כן. 

 

"מרחב תמותה" ­ ניצן סט ועדי לוי. גלריה אלפרד. אוצרת: קרני ברזילי. שעות פתיחה: ימים שלישי עד חמישי 17:00‑21:00; יום שישי 10:00‑14:00; שבת 11:00‑15:00. בן עטר 19 תל אביב. עד 31.8

"לשכה אפילה" ­ אסף גאם-הכהן. גלריה אינדי. אוצרת: שגית זלוף נמיר.שעות פתיחה: ימים שני עד חמישי 16:00‑11:00 ,19:00‑14:00. ימי שישי-שבת: 11:00‑14:00. יהודה הלוי 57, תל אביב. עד 28.8



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו