בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלה החיים שלי?

כבר שנים שהוא מסתגר בדירתו, יוצר את אמנותו בבידוד ומנהל מאבק עיקש בהגמוניה האשכנזית. תערוכתו הקודמת בוטלה בשל מותו של האוצר, והוא לא יתפלא אם משהו ימנע ברגע האחרון גם את קיום התערוכה החדשה, שאמורה להיפתח בקרוב במוזיאון תל אביב. פנחס כהן גן, זוכה פרס ישראל לציור, מצהיר: זה הראיון האחרון שאני נותן

71תגובות

האמן פנחס כהן גן הוא אתגר לא פשוט למראיין, כמו גם לקהל צרכני האמנות. מספר הקטלוגים והספרים התיאורטיים והעיוניים שפירסם עולה על יכולת הצריכה של הקהל ושל אנשי המקצוע. במרוצת הזמן אנשים החלו להתרחק ממנו ומיצירתו, בעוד שמרחב המחיה הפרטי שבו הוא פועל ומאחסן את עבודותיו הלך והצטמצם. ספריו מעלים אבק בביתו וכוחותיו אוזלים. התרבות הישראלית מעולם לא ידעה לקבל את כהן גן, את בחירתו לעסוק במזרחיות ובשונות ואת המאבק שהוא מנהל עם מי שמתקשה לקבלו. תערוכה חדשה שתיפתח בנובמבר במוזיאון תל אביב אמורה לספק תזכורת לפועלו ולגוף היצירה העשיר והחשוב שלו.

כבר כשענה לטלפון שבו הוצע לו להתראיין, צחק כהן גן ואף הביע חשש שהתערוכה הקרובה תתבטל מסיבה כלשהי. זה מה שקרה בפעם הקודמת שבה היתה אמורה להיפתח תערוכה מיצירותיו, באביב 2011, עם פתיחת האגף החדש של מוזיאון תל אביב. אז הלך לעולמו אוצר התערוכה ומנכ"ל המוזיאון, פרופ' מרדכי עומר, והתערוכה בוטלה.

אורי גרשוני

"את זוכרת את הכתובת? אני אשאיר פתק עם שמי על הדלת", הוא מוסיף ומנתק את השיחה. אבל את הדירה של כהן גן במרכז תל אביב אי אפשר לפספס: כמה מהחלונות בה נאטמו על ידי קורות עץ וברזנט ירוק. הוא פותח את הדלת ומסיט את וילון הבד הכבד שמסייע לבידוד שאותו הוא מבקש ליצור בין הפנים לחוץ. בדירה, המשמשת גם כסטודיו וכמחסן, הקירות מכוסים מדפי עץ עמוסי קופסאות קרטון, והאווירה נעה על הגבול שבין אינטימיות למחנק. אי אפשר לזוז בלי להיתקל במשהו. מרחב זעיר בלבד נותר כדי להניח שרפרף מול הכיסא של כהן גן. כמו בטלפון, גם בדירה הוא מביע חשדנות כלפי מניעי הביקור. "זהו הראיון האחרון שאני נותן ואת יכולה לכתוב את זה", הוא מצהיר.

"כל החיים שלי לא תיכננתי שזה מה שיהיה", אומר כהן גן. "אני בהלם ממה שקורה לי. וזאת למרות שהייתי מוכן לחיים, עברתי את הבחינות, התוצאות והטפסים. פתאום הכל השתנה בצורה כל כך קיצונית שאני בעצמי לא מכיר את החיים שלי. האם יש מקרה כזה בהיסטוריה? אני לא יכול לענות לך אפילו. לא רק באמנות, אם יש בכלל. אני לא מאמין שזה בגלל מלה אחת שאמרתי או משפט שאמרתי, אני מאמין שזו מין טוטאליות".

את התערוכה החדשה, שתוצג באולם ריץ' במוזיאון וטרם הוחלט על שמה, אוצרת גליה בר אור. זוהי לא תערוכה רטרוספקטיבית, נושאית או כרונולוגית, לדבריה. "היא תתמקד בעצם עבודתו ב'מערכות משמעות'. אני מנסה לתת משהו מהותי מבחינת העבודה של כהן גן", אומרת בר אור. היא כבר אצרה שתיים מתערוכותיו בעבר: "ואלה שמות" בביאנלה באיסטנבול ב-1992 ו"עיבוד ההיסטוריה" ב-1994 במשכן לאמנות בעין חרוד.

כבר כמעט 20 שנה, מאז שנאלץ לפנות את הסטודיו שלו בסדנאות האמנים, מעדיף כהן גן שלא לצאת את פתח ביתו. הוא נאלץ לצופף את מרבית העבודות בדירתו הצנועה, ועבודות אחרות לא שרדו את המעבר. בשלוש השנים האחרונות חלה הידרדרות במצבו הבריאותי והוא צימצם את יציאותיו מהבית למינימום. שם הוא יושב, קורא, עובד. יחסו אל התערוכה החדשה מורכב - הוא רוצה בה אך חרד ממנה. "אני לא כל כך אוהב לעשות תערוכות", הוא אומר. "זה מפסיק לי את העבודה ומנתק אותי מהמציאות".

איזו מציאות?

טלי שני

"מהמציאות שלי פה. אני מפסיק לצייר. אני יכול למלא את הזמן, אך אמנות הציור האמיתית, עם כל התכנים, העבודה וההתבודדות, לוקחת זמן וריכוז. אנחנו מדברים על עבודות או נושאים בסדר גודל של ספר, זה מחזור עבודה של כחמש שנים".

מותו של עומר והידיעה על ביטול התערוכה בשנה שעברה גזלו לו שנה נוספת מהחיים, כך הוא מתאר. "לא יצאתי מהמיטה. הוא היה האיש שהיה אתי וליווה אותי באמת. גם בצורה אנטגוניסטית, היו לנו יחסים מאוד מתוחים, כמו אש ומים. מצד אחד הוא מאוד העריך אותי ומצד שני ביקר אותי על דברים מטופשים". היו ביניהם גם קווי דמיון: שניהם גדלו בבית דתי, שניהם רכשו השכלה בארצות הברית אצל היסטוריון האמנות מאיר שפירו, ושניהם ניהלו את חייהם ברמות שונות של בדידות.

עומר שילב את יצירתו של כהן גן בכל הספרים המשמעותיים שפירסם על האמנות הישראלית, וכן בתערוכת העשור השלישי שנערכה לרגל חגיגות ה-60 למדינה. לצד התערוכה הקרובה יתפרסם, בנוסף לקטלוג, גם ספר אמן חדש של כהן גן, ספר עב כרס בעיצובו של מיכאל גורדון, אשר יכלול 76 "פעילויות" שונות (כשם ספרו הראשון מ-1974) שאותן ביצע מאמצע שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-90, בישראל ובעולם. הוא מספר שכאשר בוטלה התערוכה הקודמת, דרש שלפחות הספר יצא.

טל שני

רימונים במסקינטייפ

כהן גן נולד במרוקו ב-1942, בכור בין חמישה אחים. משפחתו היגרה לישראל כשהיה בן שבע. "הזיכרונות שלי הם קודם כל הטרגדיה של ההורים שלי", הוא אומר. אביו, משה הכהן, ואמו, רבקה לבית גן, זוג מסורתי שעלה ארצה ממניעים ציוניים, התגאו בכך ששילמו באופן פרטי על כרטיס הנסיעה של עצמם. הם הגיעו לביקור ראשון בארץ ב-1947 באוניית המעפילים גלילה, וב-1949 עלו בספינת קדמה שהפליגה דרך מרסיי ועגנה בנמל חיפה.

"הם באו ממשפחות טובות מאוד וכשהגיעו לישראל חשכו עיניהם. אני לא יודע מה אבא שלי חשב לעצמו", מספר כהן גן. המשפחה התגוררה בבית קטן בשכונה של יקים בקרית ביאליק. כהן גן מתאר תחושה של בידוד. בטקסט "קדיש יתום" שפירסם בקטלוג של "ואלה שמות", כתב: "הגעתי לישראל עם הורי, כי היו יהודים. כאן אמרו להם כי הם אזרחים, אך מדרגה שנייה. אז אמרו לי כי יש יהודים מדרגה ראשונה. הציגו בפני תמונות על השואה באירופה, אך את התמונות שלי לא רצו לראות".

"חייתי בפיצול תרבותי", הוא אומר. מגיל צעיר חש כי הוא שונה מסביבתו. לעתים ניסה להשתייך, לא תמיד הצליח. הוא היה חניך תנועת נוער בקרית חיים. לצה"ל הלך בעקבות החבר'ה, לדבריו, אבל במהרה הבין כי אינו מתאים למסגרת הצבאית. בגיל 18 כבר ישב חודש בכלא שש בעקבות התבטאות פוליטית. "במלאות חמש שנים למבצע סיני אמרתי שהוא היה כישלון פוליטי וצבאי. עשו לי משפט צבאי ונתנו לי חודש מאסר. הייתי ילד בין גדולי הפושעים של עם ישראל בצבא. מאז השתנו הדעות שלי על צה"ל, על יושרה ועל תום הלב שאנשים מביעים לקראת גיוס. דעתי היא חד משמעית - לא כל נער ונערה צריכים להתגייס. אני, בכוח הביאו אותי לצנחנים, לא התאמתי מבחינה פיסית ומנטלית, עטפתי את הרימונים במסקינטייפ מרוב פחד".

הוא צייר מאז שהיה ילד, אך לדבריו הבין במהרה שדרכו תהיה קשה יותר משל ילידי הארץ ושל בני האליטה האשכנזית השלטת. לאחר שחרורו מהצבא נרשם לבצלאל אך אחרי זמן קצר עזב את ירושלים וחזר לחיפה מכיוון שלא היה מסוגל לעמוד בהוצאות הכספיות.

הוא מצא עבודה במשרד החקלאות, נרשם לחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה כתלמיד שלא מן המניין ובמקביל למד במכללת אורנים, ציור ורישום אצל מרסל ינקו ופיסול אצל מיכאל גרוס. "אמרתי לינקו שאני רוצה להתקיים מהאמנות שלי. הוא הזהיר אותי מראש שזה יהיה לי קשה. דבריו עשו עלי רושם עצום - הוא אמר אותם מתוך דאגה, מהבנה שהמקצוע הזה כל כך ערטילאי".

תומר אפלבאום

לאחר שנתיים של לימודים בחיפה, שב לירושלים ולבצלאל, שם למד תחת איזודור אשהיים, יוסף הירש, דן הופנר, יצחק פוגץ' וג'ון בייל, שכיהן כמנהל המחלקה לאמנות. במקביל סיים תואר ראשון באוניברסיטה העברית (מאוחר יותר השלים תואר שני באוניברסיטת קולומביה בניו יורק).

שני אירועים מרכזיים שאירעו בצעירותו השפיעו באופן מכריע על מצבו הנפשי: ב-1968 נפצע מפיצוץ של מכונית תופת בשוק מחנה יהודה בירושלים, פיגוע שבו נהרגו 15 איש וכ-50 נפצעו. "הייתי מונח מתחת לתריס במצב של אובדן הכרה", סיפר בעבר, "כשהתעוררתי ראיתי מולי ערימה של בננות וראש מנותק מגופו. הפיצוץ ניתק אותו. המראה ההוא לא עוזב אותי עד היום". טראומה נוספת אירעה במהלך שירות המילואים שלו, ב-1971, כשלקח חלק בפשיטה על מחנות הפליטים של עזה. "מה שאתה רואה היום בטלוויזיה היה כבר אז: מכות, עינויים, אלימות", מספר כהן גן.

לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, נסע כהן גן להשתלמות ב"סנטרל סקול אוף ארט" בלונדון בעזרת מלגה של הקונסוליה הבריטית. עם שובו פגש את האוצר הצעיר יונה פישר, שבמסגרת תפקידו כאוצר הראשי לאמנות של מוזיאון ישראל הפך את המקום למעבדה ניסיונית. "אני לא זוכר את הנקודה המדויקת שבה נפגשנו", אומר פישר כיום, "הרביתי להיפגש עם הצעירים של אז. אבל אני זוכר שחשבתי באותם הזמנים שמוזר שאין אמנות פוליטית בישראל, במקביל למה שקרה באותן שנים בארצות הברית מול וייטנאם. בארץ לא היה שום סימן לכך. לכן, המפגש עם כהן גן היה מיוחד".

התערוכה "פעילויות" מ-1974 והספר שליווה אותה היו תוצר המפגש הזה, ומהווים את אחד הפרקים המרתקים בתולדות האמנות הקונצפטואלית בישראל. הספר עצמו נוצר כמעין פעולת גרילה צנועה של השניים, שנולדה בחדר העבודה של פישר, שגזר והדביק ועימד הכל בעצמו. האתגר היה להציג את הפעילויות שכהן גן ערך בין 1972 ל-1974, רובן נערכו במיוחד לאתר מסוים בזמן מסוים, ולא הותירו כמעט אובייקטים לתיעוד מלבד תצלומים או טקסטים. הספר, "יומן כפול" כפי שכינה אותו פישר, כלל פרק שמציג את הפעילויות, את המוצגים בתערוכה ואת שלבי הביצוע, ופרק המביא תמצית משיחות שקיימו השניים במסגרת עבודתם.

"באותן שנים הייתי פוגש את כהן גן לעתים קרובות, אצלו בבית בשכונת עין רוגל, היינו מדברים בהתלהבות רבה על כל מיני נושאים. הוא היה אדם מאוד אינטליגנטי וגם אמוציונלי באופן חריף מאוד", מספר פישר, "לוקח דברים ללב בצורה אישית. היתה לו תחושה של קיפוח כבר אז. ובאמת אי אפשר שלא להתייחס לעובדה שאמנים שהוצגו אז היו ברובם המכריע אשכנזים, ורובם העוד יותר מכריע גברים".

תחושת ניכור ברפת

מנהל מוזיאון תל אביב לשעבר, מארק שפס, הגדיר אז את אמנותו של כהן גן כ"Life Experience Art", אמנות הנובעת מנסיון חיים. הפעילות הראשונה שהוצגה בספר היא תערוכת היחיד הראשונה של כהן גן, תערוכת תחריטים שאותה הציג מעל אבוסי הפרות ברפת של קיבוץ נירים. "קיומה בתנאים ספציפיים אלה הוגדר כתגובה נגד מסגרות התצוגה הממסדיות", הסביר עם פתיחתה ב-1972. מאוחר יותר הוסיף כי בבחירה זאת ביקש לעורר בצופים תחושת ניכור: "את תחושת הניכור שלי אני מגדיר ביחס לשאלת התשתית שלי ולסביבתי התרבותית. לדוגמה: נולדתי במרוקו וזוהי בעיני תחילתו של מסלול חיים, כאדם וכאמן".

חודשים ספורים לאחר מכן נסע ללוס אנג'לס. "רציתי לברר לעצמי מהי השפעתה של סביבה חדשה על האדם. עם שובי חשתי במלוא משמעותה של החזרה לסביבה טבעית. כיום אני אומר: סביבה טבעית היא מושג יחסי". בשנה שלאחר מכן עבד על "פרויקט ים המלח", עבודה חשובה שיצאה בספר נפרד ומקיף תחת הכותרת "Mer Terres" - בצרפתית "ים יבשה" (הוצאת מוזיאון חיפה לאמנות, 1996). בניסיון ליצור "תנאי חיים בסביבה מתה יחסית", השיט כהן גן בים המלח שרוולי פוליאתילן ובתוכם מים מתוקים עם דגים חיים.

פרט לכותבים בודדים, בהם אדם ברוך ומארק שפס, מרבית המבקרים לא אהדו את התערוכה הניסיונית הזו. העדר האובייקט האמנותי המוכר, והמסגרת הקונצפטואלית הכוללת, נראו להם מופרכים. לכך הצטרפה הדרישה של כהן גן להתייחס אל מוצאו ואל ההיסטוריה שלו כמהגר, וכן ניסיונותיו לשלב ביצירתו שפה מדעית ומחקרית. "הוא טוען כי הרקע החברתי והמוצא השפיעו על התפתחותו", כתבה מרים טל ב"הארץ", "זה ייתכן, אבל כל האופי של ניסיונותיו הוא מערבי מאוד, ואבסורדי בנוסף לכך". נעמי בנצור כתבה כי "רוב הפעילויות נושאות אופי של אמנות קונצפטואלית, אך באופן אבסורדי הן סובלות מהעדר קונצפציה ברורה".

תומר אפלבאום

פעילויות נוספות באותה תקופה כללו את "מסע באלסקה" שנמשך כחודשיים. "החיים בסביבה אחרת מעלים בעיות של היררכיה, של המושגים שבהם אתה חי - מושגי החברה, השייכות הגיאוגרפית, מקומך בירושלים, בביתך, בחדר, אתה עצמך", כתב ב"פעילויות". חודשיים לאחר שחזר פרצה מלחמת יום הכיפורים, שהשפיעה עליו מאוד. "המלחמה צימצמה את משמעות הפעולה בים המלח", הוא אומר. "הייתי צריך לחרוג מהקשר הצר, המקומי, להעביר את העבודה מנושא אזורי להקשר בין-אזורי".

המלחמה גם הניעה אותו אל פעילויות שעסקו בצורה ישירה יותר בלאום, במלחמות ובגבולות. ב-7 בינואר 1974, במסגרת פעולה שנקראה "נגיעה בגבול", שלח ארבעה אזרחים בשעת צהריים אל עבר ארבע נקודות גבול של ישראל עם מצרים, סוריה, ירדן ולבנון. המטרה היתה לסמן את הגבול במקום שבו נעצרו על ידי חיילים. הסימון נעשה על ידי הטמנה של מטיל עופרת שעליו הטביע נתונים דמוגרפיים וצבאיים שנשאבו משבועון "טיים". במקביל שלח ארבעה מכתבים לאגודות אמנים בכל אחת מאותן מדינות, ובו ביקש מהן לבצע את הפעולה גם מעברו השני של הגבול.

חודש לאחר מכן ביצע פעילות נוספת במחנה פליטים ביריחו: הוא בנה מחסה ארעי דמוי אוהל, ובו ישב וניהל שיחה עם שני פליטים על דמותה של ישראל בעוד 25 שנה. את הפעולה חתם באמירה "פליט הוא אדם שאינו יכול לחזור למקום הולדתו".

נסעת לכל העולם - לאלסקה, לדרום אפריקה, לאירופה ולארצות הברית. נסעת פעם לעיר הולדתך מקנס במרוקו?

כהן גן שותק ארוכות ולאחר מכן משיב בצער: "לא. אין לי אפשרות להיכנס למרוקו. יש לי מין פחד קדמון וזה כואב. כמו אנשים שלא רוצים לנסוע לגרמניה. פשוט כואב לי. את לא מתארת לעצמך מה המשפחה שלנו השאירה שם. וגם הייתי מאוד רוצה שמלך מרוקו יעביר את השלטון לדמוקרטיה".

הוא זוכר את מקנס היטב. סבו היה קבלן ועסק בין היתר בבניית העיר היהודית החדשה של מקנס. זו אחת הערים הוותיקות במרוקו, עיר מלוכה מהמאה ה-12. כהן גן זוכר את החומה הגבוהה שהקיפה את הרובע המוסלמי, את האזורים התיירותיים ואת השערים המקושתים בכניסה לכל רובע. אחת החוויות שזכורות לו היטב מילדותו היא דווקא נסיעה מחוץ למקנס, כשהיה בן שלוש, לחופשה באזור איפראן. "זו היתה חוות מדבר אלוהית, ואני זוכר שעל יד המעין היה מוצב פסל של אריה". עוד במקנס, ולאחר מכן כילד בקרית ביאליק, היה מצייר את אותו אריה.

מורה נערץ בבצלאל

דמות האדם שאותה הוא מרבה לצייר נהפכה זה מכבר לסימן ההיכר שלו. דמות פשוטה, כמעט גנרית, המופיעה כצללית, עשויה בגסות, לרוב בפרופיל. היא הופיעה לראשונה ב-1973 בגלריה יודפת בתל אביב, חצובה בקיר הגלריה. לאחר מכן היתה לגזיר קרטון, לנוכחות שטוחה בדו ממד המופיע בתוך ולצד הציורים. לעתים היא רשומה בשחור, וכשהיא צבעונית היא מלווה בקו מתאר כהה. "דמות האדם שלי עוברת ומניידת כל הזמן את העיסוק בגורל הפרטי והאישי שלי אל העיסוק והביטוי של גורל אוניברסלי", הסביר בעבר. כשהציג בגלריה מבט ב-1985 דמויות וראשים המנותקים מן הגוף - "ראשים במצבי מצוקה קיצוניים" - רמז לא רק לראשו הערוף של הולופרנס, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר מספר יהודית, אלא גם למחזה המזוויע שלו היה עד בצעירותו.

תחושות של פארנויה, איום קיומי ואפוקליפסה זעקו כבר מעבודותיו הראשונות. השפע הכמותי, הרפיטטיבי ולעתים אף האובססיבי שאפיין אותן לא תמיד התקבל באהדה, אבל כישרונו לא הוטל בספק. "הדמיון היצירתי של פנחס כהן גן עשיר ופורה, ומה שהוא עושה בסגנונות העיצוב, שעד לפני זמן לא רב לא היו תקניים, נעשה אצלו קלאסי", כתב רפי לביא ב"העיר" לרגל התערוכה בגלריה ממד בתל אביב ב-1987. "כמה דל נראה לידו ליכטנשטיין המוצג כרגע במוזיאון. כהן גן עושה אמנות ממה שליכטנשטיין עשה פטנט. החוויה הכהן-גנית, באופן הכולל, דומה לזו שאפשר לחוות בתמונותיו של הירונימוס בוש: עוצמה, דינמיקה, אמוציה, אירוניה, לעתים אפילו סרקזם עצוב".

לדברי גליה בר אור, אוצרת התערוכה החדשה, "פנחס הוא דובר אמת. איש אמת. והוא מאוד מפוכח. יש משהו מאוד פורה בקשר אתו כי הוא באמת מציג את מצב הדברים בצורה מאוד חריפה, גם כלפי. עם כל הדברים שעברו עליו, הוא נשאר בלתי מובס. הרוח שלו - אהבת האמנות והרוח - שום דבר לא כירסם בה. מבחינתי זוהי חוויה וזכות גדולה".

"אנחנו חיים במדינת ישראל והרוב פה רפויי שכל", אומר האמן שי פרדו, מנהל הגלריה של המכון לאמנות בבת ים, המשמש מזה כעשר שנים כאסיסטנט של כהן גן וכאחד האנשים הקרובים אליו ביותר. "זוהי תרבות לא קלה, היא פוסלת ומסרסת כל דבר שיש בו אינטליגנציה ואינטלקט. גם עולם האמנות בארץ פרוץ. מרבית האנשים, ברגע שהם לא מבינים את מה שפנחס כותב או עושה, הם מתרחקים. מתוך גאווה מופרכת הם לא ישאלו או יצהירו שאינם מבינים, הם יגידו שהוא לא בסדר, שהוא משוגע.

"אני עובד אתו מגיל 21. הייתי אתו בכל כך הרבה סיטואציות. אני מכיר כל עבודה שעשה מאז שהיה בן שש, ותופעה כמו פנחס לא ראיתי בשום מקום. כל יצירה או רעיון שתראי לי, הוא כבר מיצה בשנות ה-60 וה-70. לו רק אנשים היו מבינים את השפה שהוא יצר. לאנשים אין סבלנות לקרוא את כל מה שכתב".

בהוראה החל כהן גן לעסוק שנתיים לאחר שסיים ללמוד בבצלאל, ומאז העמיד דורות רבים של אמנים. "את המעמד שלו אצל תלמידיו בבצלאל אפשר להשוות רק לזה של רפי לביא במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון", כתב עמנואל בר קדמא ב"ידיעות אחרונות". כהן גן לימד בבצלאל במשך שני עשורים ובשנת 1990, לאחר שנים של המתנה ומאבקים, קיבל תואר פרופסור חבר. עם זאת, שלוש שנים לאחר מכן התפטר בעקבות פרשה עגומה וממושכת של חשד לאפליה במוסד האקדמי. את תיאורה המדוקדק ניתן לקרוא בספרו "אמנות, משפט והסדר החברתי" שאותו פירסם בהוצאה עצמית ומכר באופן פרטי בדואר האלקטרוני. לאחר מכן לימד במשך כעשור במכללה לאמנות ע"ש פולק, בית הספר קלישר לאמנות בתל אביב. ב-2008 זכה בפרס ישראל לציור.

מזרחי או קיומי

במשך השנים, עסקו מבקרים רבים בפנים השונים של יצירתו של כהן גן. נדמה כי כל מבקר, אוצר או צופה התייחס לצד מסוים ביצירתו וביטל בסמכותיות את יתר הצדדים. "נושא זה (המפגש הפוליטי והתרבותי בין מזרח ומערב), גם אם הוא חשוב בעבור כהן גן ברמה האידיאולוגית, נראה לי משני ביחס למסר הקיומי של עבודותיו", כתב איתמר לוי ב"ידיעות אחרונות" על תערוכתו של כהן גן ב-1984 בגלריה שרה גילת.

על אותה תערוכה בדיוק כתב האוצר וההיסטוריון ד"ר גדעון עפרת ל"קול ירושלים": "הדבר שעניין אותי במיוחד בתערוכה הנוכחית היא קבוצת היצירות שעמדו בסימן מפגש המזרח והמערב. כמטוטלת הוא נע, שייך ולא שייך, זר פה וזר שם, מתפרק ונמחץ בין התרבויות ובין השאר, בין אמנות כפולקלור לבין אמנות כמודרניזם והוא ממשיך לשאול את שאלת זהותו התרבותית והקיומית בעולם".

זה היה ב-1984, כשהשיח המזרחי באמנות הישראלית עוד היה בחיתוליו. רק 15 שנה מאוחר יותר הוצגה התערוכה "קדימה", פרי מחקרם ואוצרותם של יגאל צלמונה ותמר מנור פרידמן, שנחשבה לתערוכה הראשונה שעסקה במתח שבין הצורך של התרבות הישראלית להיכלל במזרח ולהיות חלק ממנו, לבין הרצון להיבדל ממנו ולהשתייך לתרבות המערבית. כמעט עשור לאחריה הוצגה תערוכה נוספת, "שפת אם" באוצרותה של טל בן צבי, שלוותה בספר מאמרים ודימויים מרשים תחת הכותרת "חזות מזרחית" בעריכת יגאל ניזרי, וסיפקה מבט מפוכח וביקורתי יותר על הנושא. שתי התערוכות היוו תשתית לשיח התרבותי החדש על מזרח ומערב באמנות הישראלית; בשתיהן הופיע כהן גן.

באותו מאמר משנות ה-80 כתב עפרת כי "פערים עדתיים נעצרים אצלנו בשערי בתי הספר לאמנות. עד שם הם ודאי קיימים, אך מפה ואילך אין 'דפוקים', אין 'נחמדים', אין 'ווזווזים' ואין 'פרענקים'. אמנות ישראל פתרה אולי יותר מכל אמנות אחרת בארץ את הקוטביות המערבית-מזרחית. כל סיפורה של אמנות ישראל הוא סיפור של מיזוג קטבים וסגירת פערים בין מזרח למערב. אינטגרציה".

ואילו המבקר עוזי צור כתב, לפני למעלה מעשור: "כהן גן אינו חושש להיות שוב ושוב טרחן, המתנבא בשערי העיר, הניצב מחוץ למעגל הבורגני, לבד, מיוסר, נזעק, מוחה. לא מוותר אפילו לעצמו כיאה לנביא אמת".

במפגשנו הבא בישרתי לכהן גן על מינויה של פרופ' אווה אילוז כנשיאות בצלאל, אותו מוסד שבו נלחם במשך שנים בהגמוניה האשכנזית. מינויה של אילוז הוא נקודת ציון חשובה בתהליך שהחל בשנים האחרונות, שבמהלכו החלו אמנים וחוקרים ממוצא מזרחי לתפוס עמדות מפתח במוסד: ראש המחלקה לניו מדיה דודו מזח, ראש המחלקה לאמנות אלי פטל, ראש התוכנית ללימודי המשך רפאל זגורי-אורלי, וד"ר טל בן צבי שפעלה רבות למען כינון השיח על מזרחיות באמנות הישראלית, ותכהן כמשנה לנשיאה לצד אילוז.

כהן גן התפלא, נשם נשימה עמוקה וחיוך רחב נמתח על שפתיו. "את רצינית?", שאל, "יפה. במשך שנים נלחמתי פה לבד, מלחמה של המנותקים והמודרים עלי אדמות, שלא היה להם רקע סוציאלי או מעמדי ראוי, בעיקר מזרחים. המאבקים שלי היו בלית ברירה, ובמשפט אחד אפשר לסכם אותם כזעקת התמיד של ה'אני הדחוי'. תגידי לנשיאה החדשה שפנחס כהן גן התחיל את המהפכה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו