בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

מישהו זועק עכשיו מכאבים

חשיבותה של "ויענונו" בבית האמנים בת"א היא בהוקעת העינויים. חולשתה היא בנימה הדידקטית ובכך שהיא משכנעת את המשוכנעים

18תגובות

"ויענונו" היא תערוכת האמנות השנייה שיוזם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. גם התערוכה הקודמת, "שקט על פני תהום" (2008), התקיימה בבית האמנים בתל אביב, מתוך שיתוף פעולה בין מנכ"ל הוועד ישי מנוחין למיקי קרצמן ודוד ריב.

התערוכה הקודמת התמקדה ב"שתיקה הרועמת של הציבור הישראלי אל נוכח אופני הדיכוי השונים"; הנוכחית מתמקדת באחריות האישית, ברשות, בסמכות ובאישור. כלומר - בדמותו של המענה הישראלי ושל הישראלי כמענה. מלבד "איש המקצוע", שבדרך כלל הוא חוקר השב"כ או איש מג"ב או שב"ס אבל גם רופא או קצין או כל נציג רשויות אחר, "כולנו אחראים לסבל שנגרם למעונים", כותב מנוחין בטקסט הנלווה, "ומחויבים לפעול למניעתו".

התערוכה מבוססת על קטעי עדויות על עינויים שנשלחו לאמנים כדי שייצרו עבודת אמנות בהשראתם; רובם מתמקדים באיזוק אכזרי שמטרתו להכאיב ולהשפיל, במניעת שינה ובמעצר לתקופות זמן שרירותיות.

התערוכה, אם כן, בנויה כרצף של צמדים - מלים ודברים, תיעוד ותגובה, טקסט וחומר, לשון וגוף. בקריאת העדויות על המעשים, קשה שלא לחשוב על האמנות כקטגוריה המסתכנת בבורגנות יפת נפש העוסקת בשעשועים מטאפיזיים, על הקשר הקלוש שלה לממשי, על כך שהיא עלולה לשמש מסך עשן אסתטי מנחם.

דוקא מתוך כך מתבררת גם איכותה ההיפותטית המתמדת של האמנות לגשר בין הזוועה לשפה, לשמש ייצוג, גם אם חלקי, מטאפורי או מטונימי, של הבלתי ניתן לייצוג. או זה שכבר נאטמו האזניים והלבבות כלפיו.

כך קושרים

מקומה של האמנות הפלסטית העכשווית בהקשר של העינויים היא באמצעי השפה הייחודיים להתגברות על מידת המילוליות, עניין המאפשר תיווך לחוויה והזדהות עמה. האפשרות של האמנות שלה לשדר לזולת מצב נפשי, לגעת באזורי טראומה באופן בלתי אמצעי, היא ייחודית. לכן היא עשויה להיות נסחית אלטרנטיבית של אובדן ולא אמצעי פלקטי או לירי לאיור עלילות זוועה ולניסיון לגייס בעבורן אמפתיה.

הפעם התערוכה מדגימה יחסי טקסט-דימוי מסוג מסוים. רוב העבודות מקבעות יחס אילוסטרטיבי בין הממד הטקסטואלי, העדויות והתצהירים, לבין הוויזואליה. דודו גרשטיין, בלהה ברג ומיכל גולדמן, למשל, מדגימים תנוחות קשירה במצבי כליאה וחקירה או את בדידותו וגודלו של תא.

חזקה במיוחד עבודתה של חנאן או-חוסיין, שמצליחה לבסס קשר מצמית לתצהיר המצורף. "מדי האסיר" מורכבת משתי יציקות של חולצות, מקופלות ומכופתרות בנוסח צבאי ממושטר. הן מסודרות ואנונימיות, מחכות לאיוש. בטקסט הנלווה מתואר כיצד נדרש עבד אלעזיז סוויטי להגיע לתחנת עציון, הולבש במעיל בלוי וישן והובל לחצר, רק כדי שבנו העצור יחזה במצג-שווא של מעצר והשפלת אביו ויישבר בחקירתו-שלו.

גם רפרם חדד יוצר מצב של כפילות דומה לשתי החולצות בצילומי "נצח". לצד תיאור של אובדן ההבדל בין יום ללילה ובין שינה לערות בתקופת מאסרו על ידי המשטרה החשאית בלוב, הוא מציג שני תצלומים של פלגי גוף עליון עירומים אנונימיים. לשניהם בד לבן על הראש. האחד ניצב מול הים והשני בחלל חשוך, מצבים כמעט זהים. לא ברור אם הדמויות נראות מגבן כך שהבד הוא רק כיסוי ראש מגונן, או מחזיתן כך שהבד מכסה על הפנים כשק ומשמש כמכשיר עינוי.

עוד אחת מהעבודות החזקות בתערוכה נשענת על השוואה, הפעם בין שני תצלומים שהושאלו מצלמים אחרים. ב"דו-מינו" מ-2008 מיכל היימן מציגה כדיפטיכון את תצלום "הקריצה ההיסטרית" של אלברט לונד מ-1889 שבו נראית מטופלת עם הפרעת שינה היסטרית בעין אחת עצומה ואחת פקוחה.

לצדה מוצג התצלום הידוע של מיכה קירשנר מ-1988 של הודא מסעוד מג'בליה, תינוקת שעינה נעקרה מירי כדור גומי. הדמיון בין שני מצבי הגוף האלה מחריד, דווקא משום הדמיון ביניהם. בשניהם, למרות הבדלי השנים, התרבות והנסיבות, הגוף מגיח כסימפטום, כנשא הטראומה. מעל שני הצילומים חותמת היימן "Subject Unkown" כדוברת מאוחרת של מחיקת העצמי.

"ויענונו 45" של אלכס ליבק הוא תצלום המזכיר את "Case History" של בוריס מיכאילוב. אדם מרים את חולצתו ומצביע על פצעים בבטנו. זהו נוסח הצילום הרפואי-משטרתי המצביע, המוכיח, המוודא מציאות ונוכחות, האדם בודק את פצעו-שלו כתומס המפקפק. "בינתיים המשיכו החיילים לירות ברשאד הפצוע, לא ברור למה", הוא קטע מן העדות המצורפת.

ענת בראל מציגה מדף ועליו ראשי כלבי תקיפה מחימר. פיות פעורים, לשונות, ניבים. "בתוך המשאית היו חיילים. היה גם כלב, שכל הזמן ריחרח אותי ואת אחי. החייל הנחה אותו. אני לא הבנתי מה דיבר החייל אל הכלב", הוא קטע מתצהיר של מוחמד עבד-אלרחים מ-2006 הצמוד לעבודה.

הצילום "סיוט" של מוחמד בדארנה עוסק בקושי לייצג, להעביר חוויה, לייצג טראומה, להנכיח את האימה, למקד מראה, לגבש דימוי חד-משמעי לזוועה. מראה מטושטש ובלתי ניתן לזיהוי בוקע מתוך החושך כערפל. אולי אלה דמויות-צל מאיימות, אולי ניצולים, אולי עשן. "החקירות התנהלו ביום ובלילה", כתוב לצד התצלום הזה כמעין הסבר לטשטוש חוש הראייה, "הייתי אזוקה בידיים וברגליים לכיסא, ידיים מאחורה, וכל פעם שניסיתי לרדת בישיבה שלי החוקר אמר 'תרימי את התחת שלך'".

מנעד צר

המטאפורה או אפילו האלגוריה האמנותית היא קריטית לטלטלה האמפתית - מטרתה להצליח להלום בנו במהלומת הבנה. לא הבנה אינטלקטואלית מרוחקת של העינויים כנושא, אלא ההבנה שבזמן שאנחנו צופים בתערוכה מישהו זועק מכאבים; ההבנה שבפניה מבית האמנים ברחוב אלחריזי לאבן גבירול או לדיזנגוף יחלוף על פנינו המענה. אולי המענה עם אשתו וילדיו.

החוויה הכללית שיוצרת "ויענונו", שאין ספק בחשיבותה ובנחיצותה, היא הקושי לפשר בין הצורך המתמיד להוקיע עינויים לבין האופן שבו ההוקעה נעשית, לרוב דידקטי או פשטני, מהזן המשכנע את המשוכנעים.

ההסתפקות במושג התערוכה כאירוע/חלל שבו פועל "כל אמן בדרכו, לפי ההקשרים והאסוציאציות שעלו בעיני רוחו", כפי שכותב מנוחין, הופכת את האמנים המשתתפים לעדים מדרגה שנייה, מתווכי מצפון "בעלי דמיון".

בנוסף, מעגל האמנים המשתתפים בסוג התערוכות המגויסות הזה, המזוהה עם אקטיביזם פוליטי ומחאה, מוכר כמעט עד אוטומטיות, ולכן התוצאה היא דוריות אחידה שממנה נגזרת גם תודעה ושפה דומה, סגנונות, פרקטיקות אמנותיות ומדיות קרובות ברוחן, מנעד ייצוגים צר.

"ויענונו" - בית האמנים ע"ש זריצקי. אלחריזי 9 תל אביב. אוצר: ישי מנוחין. שעות פתיחה: שני עד חמישי: 17:00-19:00, 10:00-13:00; שבת: 11:00-14:00. עד 30.9



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו