בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באמצע הדרך

שניהם היו יוצרים שרצו להראות את הדברים אחרת, שניהם עמדו בעבר בראש מחלקות בבצלאל. המעצב עמי דרך ואוצר העיצוב אלכס וורד מתו, במקריות מכאיבה, בהפרש של יום

תגובות

זה קרה ביום חמישי לפני שבועיים, בסמיכות זמנים מקרית אך טרגית. מאות האנשים שנכחו בהלווייתו של המעצב עמי דרך עמדו ליד הקבר הטרי, מסרבים לעכל את מה שאירע פחות מ-24 שעות קודם לכן. ואז, כשהחלו להתפזר לבסוף לאטם, עדיין בבית הקברות, הגיעה אליהם הידיעה על מותו של אלכס וורד. ואף על פי שאין קשר בין השניים, לא בנסיבות המוות ולא בקורות החיים, עולם העיצוב הישראלי ספג אבידה קשה כששתי דמויות כה מרכזיות בו הלכו לעולמן בתוך יום אחד.

וורד, שמת ממחלה קשה, סיים השנה את התפקיד שמילא ב-13 השנים האחרונות: אוצר בכיר לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל. "אלכס נבדל משאר אנשי האגף לאמנויות בדבר מהותי - הוא היה איש יוצר", ספדה לו מירה לפידות, האוצרת הראשית לאמנויות במוזיאון. "לימודיו, הכשרתו ועיסוקו היו של מעצב, דבר שהכתיב במידה רבה את השקפתו ואת פעולתו כאוצר: הזדהות עם היוצרים. היו לכך ביטויים רבים, הבולט שבהם היה היכולת לזהות ולהעריך - merit אותה מלה חמקמקה שאין לה תרגום יחיד לעברית אבל כוונתה לכישרון, מסוגלות, יכולת גבוהה, שאין להם כל קשר לגיל, למעמד, להיררכיה או לקשרים. אלכס העריך merit, ו-merit בלבד, בכל תחום. לא היה בו שום דבר חנף, ואם החמיא למישהו היתה זו מחמאה שזוכרים, בדיוק מסיבה זו. היה לכך גם צד בוטה, ואפשר היה לדעת מיד מתי הוא לא אהב או לא העריך משהו".

הוא נולד בסקוטלנד ב-1945 ולמד שם אמנות לתואר ראשון. את התואר השני, בעיצוב טקסטיל, קיבל מהקולג' המלכותי לאמנויות בלונדון (RCA). בשנים 1974-1984 לימד במחלקה לאמנות ובמחלקה לצורפות בבית הספר לאמנות ועיצוב על שם סיר ג'ון קאס בלונדון. לאחר מכן עלה לארץ ובשנים 1984-1991 עמד בראש המחלקה לצורפות בבצלאל. בהמשך לימד בבתי ספר רבים לעיצוב בארץ, בהם בצלאל, שנקר, המכון הטכנולוגי בחולון.

בתחנה הבאה, מוזיאון ישראל, אצר וורד 19 תערוכות, בהן "דרוך דיזיין: עיצוב הולנדי" (2000), "חללים נזילים: עבודות דיגיטליות של יוצרים ישראלים" (2003), "חלונות אדומים: כרזות תעמולה סובייטיות" (2004), "חוקרים במופלא: גישות חדשות בעיצוב" (2011), ועוד. "התערוכות שאצר משקפות את אישיותו ואת תפישת עולמו", אומרת עתה לפידות. "הוא הציג בין כותלי המוזיאון עולם חדש ואמיץ, עיצוב שהוא חלק מאידיאולוגיה, ממודעות חברתית, לצד סקרנות אינסופית ועניין אמיתי בהתפתחויות טכנולוגיות. עיצוב שנהנה ממשחק, ששואל ומבקר, עיצוב כתחום לא בורגני".

"אלכס הביא אתו למוזיאון מקצועיות ברמה גבוהה ורגישות מיוחדת בכל הנוגע לתחומי העיצוב והאדריכלות", אומר עליו גם מנכ"ל המוזיאון, ג'יימס סניידר. "כשהוא הגיע אלינו, לפני 13 שנה, עולם העיצוב המקומי היה עדיין בתהליך התפתחות. מעצבים ישראלים אמנם עבדו מחוץ לישראל, אבל בישראל עצמה לא היתה לתחום נוכחות משמעותית. בחרנו בו כי רצינו מישהו שיוכל להציג לקהל המקומי פרספקטיבה על מה שקורה בעולם ובמקביל להציג לקהל הבינלאומי את מה שקורה פה, וזה בדיוק מה שהוא עשה".

מוזיאון ישראל ירושלים

הצורפת פרופ' ורד קמינסקי, שלימדה עם וורד בבצלאל והפכה עם השנים לידידת המשפחה, זוכרת גם היא את המבט החיצוני של וורד. "ב-1988 חזרתי משהות ממושכת בצרפת וביקשתי להתקבל לעבודה בהוראה בבצלאל. ואני זוכרת איך התרשמתי מעבודות הסטודנטים. הן היו טובות ומיוחדות כל כך לעומת מה שזכרתי משנות לימודי - חדשות, שונות ומרשימות - וזה נזקף בחלקו לזכות אלכס, שהכניס רוח חדשה וטובה למחלקה. נהניתי מאוד לעבוד אתו".

וורד הותיר אחריו אשה, הצורפת אסתר קנובל, זוכת פרס אנדי ל-2008, ובן, יונתן, סטודנט במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.

בדומה לוורד, גם עמי דרך היה ראש מחלקה בבצלאל. דרך, שמת בביתו מדום לב בהיותו בן 49, עמד בראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנים 2004-2008. למקצוע העיצוב הוא הגיע בהיותו בן 26; עד אז שירת כקצין מכונות על ספינת חיל הים יחד עם עזרי טרזי, שכיום עומד לסיים כהונה כראש התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, וזה הציע לו להצטרף אליו ללימודים במוסד זה.

ב-1996, עם סיום לימודיו, פתח יחד עם דב גנשרוא סטודיו לעיצוב שעסק במגוון רחב של תחומים. במקביל עיצבו השניים פריטי ריהוט ותאורה בסדרות מוגבלות שאופיינו בשפה ייחודית ומלאת הומור. עבודות אלו זכו בפרסים, נקנו לאוספים קבועים והוצגו, בין השאר, במוזיאון היהודי ובמוזיאון לעיצוב ואמנות בניו יורק, במוזיאון ישראל, מוזיאון ארץ ישראל, בגלריות רבות ועוד.

"הוא היה הפנים של הסטודיו. היה לו הרבה יותר נוח לדבר עם לקוחות ולתקשר עם אנשים", מספר גנשרוא. "גם את העניינים הניהוליים הוא לקח על עצמו. לא פעלנו עם מנטליות של עסק, תמיד עניינה אותנו התוצאה ולא הכדאיות. לפעמים זו גישה בעייתית, אבל אנחנו אהבנו את מה שעשינו, לא היה דבר כזה שנגמר הזמן ונופל העיפרון".

טלי שני

על ייחודו של דרך כמעצב אומר טרזי כי "עמי היה גאון של חיבורים לא שגרתיים בין טכנולוגיות, חומרים ואובייקטים. הרקע הטכני העצום שלו כקצין מכונה בחיל הים בידל אותו באופן שבו הבין לעומק מנגנונים, מכניקה ופרטי חיבור. היכולת הזאת באה לידי ביטוי בעיצוב מוצרים רפואיים בתחום הכירורגי והדנטלי אך גם באובייקטים היחידניים שיצר עם דב גנשרוא. עמי הדגים בפעולתו את הרבגוניות והססגוניות של התפקיד התרבותי של העיצוב.

"כמחנך", אומר טרזי, "הוא היה מהראשונים בעולם האקדמי שהפנו את הסטודנטים לתחומים משמעותיים כמו מוצרים לאזורי אסון ולמצבי חירום. הוא קידם את הטכנולוגיות החדשות של חומרים מורכבים, הדפסה תלת ממדית ועוד. גולת הכותרת של פעולתו כראש מחלקה היתה בניית פסטיבל ים המלח, שהפך מאז למסורת מדהימה של חיבור ליסודות של חומרים ולתהליכים עתיקים וחדשים כאחד".

רב כישורים כפי שהיה, מה שהפך את דרך לעמוד התווך במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל היה אישיותו הכובשת, שהשפיעה על כל מי שפגש בו. "התכונה הדומיננטית, הייחודית והנדירה של דרך היתה שהיה בו משהו זורח", מספר יעקב קאופמן, מוותיקי ובכירי המרצים בבצלאל, "יש אנשים שרואים במקצוע, בביקורת ובהנחיה מין דת, הוא ראה קודם כל את האדם, את מי שעומד לפניו. זה הקרין על הסטודנטים, המרצים, ההנהלה, אנשי המינהלה.

"גם כשהיה ראש מחלקה", ממשיך קאופמן, "ההיררכיה שלו היתה שטוחה לחלוטין. בין שעמד מולו מורה, סטודנט צעיר או ותיק או איש טכני, כולם היו שווים מבחינתו. זה השפיע על כל המחלקה. והוא לא עשה את עצמו, הוא פשוט היה כזה. הוא תמיד חייך, גם כשלא היה לו קל. תמיד היה לו מה לתת והכל באופן ספציפי, לכל אחד מה שהתאים לו".

"הביטוי הסגנוני של עמי היה ספוג בהומור פרוע ומתריס", אומר טרזי. "הרדי-מייד התאים לו משום שהוא אהב לפגוש את הנשגב ביומיומי. כמו שמצא בעלי מלאכה פשוטים והקדיש שעות וימים שלמים לשיחה ולקפה אתם, כך הוא היה מתמלא עליצות לממצא של פנס רכב מסקרן. עבודתו האחרונה, שהוצגה בבית בנימיני ובה פרש כלי קרמיקה, המחישה את הרצון שלו להראות את הדברים אחרת, בשבריריות ובשקיפות האותנטית שלהם".

דרך השאיר אחריו אשה ושלוש בנות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו