בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זמן ישראל בניו יורק

האמנות הישראלית נכנסה למגרש של הגדולים, אומרת אנדראה מייזלין, שכמה מאמני הצילום שהיא מייצגת זוכים להצלחה במוזיאונים הנחשבים ובשוק הפרטי. עם פתיחת תערוכה בגלריה החדשה שלה בניו יורק היא מספרת על שנותיה בארץ ועל התצוגה שגררה את התגובות החריפות ביותר

12תגובות

ניו יורק

ביום האחרון של תערוכת הצילום הישראלי הראשונה שערכה אנדראה מייזלין בניו יורק ב-2004, נכנסו אל הגלריה זוג שלא הכירה קודם לכן, התפלאו כשראו בתמונות שצומח בישראל דשא ירוק, וקנו כמה עבודות. אחרי שפיטפטה איתם מעט, כך היא מספרת בראיון עמה בדירתה שבאפר איסט סייד שבמנהטן, גילתה מייזלין שהאיש חבר בהנהלה של המוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו.

כיצד הגיעו לתערוכה? היא התעניינה, והם השיבו שהגיעו משיקגו לגלריה רוברט מילר, שנמצאה בקומה מתחת למייזלין בבניין הגלריות שבצ'לסי, על מנת לאסוף פסל, וכשעלו למעלה כדי להשתמש בשירותים ראו מול היציאה מהמעלית עבודה של ברי פרידלנדר שמשכה אותם להיכנס פנימה. את התערוכה ההיא ב-2004 ערכה מייזלין כחלק מתוכנית שליוותה את המכירה הפומבית הראשונה של אמנות ישראלי בסותביס ניו יורק, ומאז היא נשארה באותו החלל בקומה השנייה של הבניין, ותיפעלה שם גלריה הנושאת את שמה, עם תוכנית תערוכות שמורכבת רובה ככולה מעבודות של צלמים ישראלים, בהם מיכל חלבין, פרינלנדר, שרון יערי, עילית אזולאי ודני באואר.

כעת, כתשע שנים לאחר מכן, פתחה מייזלין מחדש את הגלריה במיקום חדש ובולט בהרבה - בקומת הקרקע של בניין באחד הרחובות המרכזיים של הגלריות בצ'לסי. לדבריה, צ'לסי השתנתה מאוד בשנים שעברו וזו אחת הסיבות לשינוי המיקום: "כשפתחתי את החלל הראשון בקומה השנייה ברחוב 26 היה בצ'לסי ווייב אחר. אספנים וחובבי אמנות אהבו את הרעיון של להיכנס לבניינים הגדולים ולחקור. בבניין שלנו למשל היו אחת עשרה קומות והם אהבו לבלות יום שלם בתוך הבניין ולראות גלריות וסטודיות, בהרגשה שהם מגלים אמנים, כמעט כמו חלוצים.

"בשנים שחלפו מאז קרו כמה דברים: הראשון הוא שירידי האמנות נהפכו לדרך המרכזית בה אנשים רואים וקונים אמנות. זה פנטסטי במובנים רבים, אבל במובנים אחרים כל הגלריות, קטנות, בינוניות וגדולות, מסכימות כי נפח התעבורה של אספנים רציניים הופחת משמעותית בעקבות זאת. הדבר השני הוא עליית האינטרנט כמובן. השלישי הוא השינוי שצ'לסי עברה עם ההייליין (טיילת עילית החוצה את צ'לסי מצפון לדרום, א"ב) והגדילה של קומת הקרקע. יש כל כך הרבה חללים גדולים בקומת הקרקע עד שאנשים לא צריכים ולא רוצים לעלות למעלה יותר".

מי זאת פסי גירש?

המפגש המשמעותי הראשון של מייזלין עם צילום ישראלי היה כשעלתה עם משפחתה לארץ בשנת 2000, אחרי שעבדה כאוצרת עצמאית במוזיאון לאמנות בפיניקס, אריזונה: "כשידעתי שאנחנו עוזבים את אריזונה הבנתי שאני צריכה לחפש עבודה. חיפשתי את מוזיאון ישראל באינטרנט וראיתי שיש מחלקת צילום מצוינת, אז שלחתי מייל לאוצר שלה, ניסן פרז. הצגתי את עצמי ואת הניסיון שלי וביקשתי עבודה שתתאים לצרכים שלי, והוא כתב לי שזה אפשרי. כשהגעתי למוזיאון נכנסתי למשרד שלו ומולי היתה תמונה של פסי גירש ואמרתי 'מי זאת? למה אף פעם לא שמעתי על זה?'. הוא אמר לי שיש קאנון שלם של צלמים ישראלים שלא ידועים מחוץ לישראל".

כעבור שנתיים, בהן נחשפה להרבה צילום ישראלי בגלריות ובמוזיאונים, נאלצה לשוב עם משפחתה לארה"ב בשל נסיבות אישיות. "כשחזרנו החלטתי לעבוד רק באופן פרטי. בחרתי כמה אמנים, פבל וולברג, מיכל היימן וליאורה לאור, הצגתי את העבודות שלהם באופן פרטי והייתי מאוד מרוצה מזה. בקיץ 2003 רבקה סקר יצרה איתי קשר וסיפרה לי שהיא מקימה את ארגון 'ארטיס'. היא רצתה ליצור תוכנית של שבוע שתתמוך במכירה הראשונה אי פעם של אמנות ישראלית בסותביס ניו יורק. החלטתי להציג תמונות שחושפות בדרך מעניינת נושאי שטח בישראל. הצגתי בתערוכה את פסי גירש, ברי פרינלנדר, שמחה שירמן, דגנית ברסט, ליאורה לאור, גיא רז ואחרים. השגריר דן גילרמן בא לראות את התערוכה והגיב בשליליות לעבודות של גיא רז שהציגו ארבעה חופים שביניהם תל אביב ועזה", היא מספרת.

אבל לא רק השינויים שעברו על צ'לסי קשורים לשינוי המיקום. מייזלין מרגישה גם כי רבים מהאמנים שהיא עובדת אתם ראויים להיות מוצגים בחלל יוקרתי יותר, שמציעה קומת הקרקע. מעבר

להתפתחות האמנותית שלהם, הם מחזיקים גם בהישגי תצוגה שלמייזלין, כמי שמייצגת אותם, יש בהם חלק ניכר. ברי פרינלנדר למשל הציג ב-2007 תערוכה במומה בניו יורק, ומיוצג באוסף המוזיאון בשתי עבודות. לדברי מייזלין, המפגש הראשון של פיטר גלאסי, שהיה אוצר הצילום במומה, עם עבודותיו של פרינלנדר, התקיים אצלה בגלריה, בתערוכה שערכה לאמן ב-2004 - התערוכה הראשונה שאתה פתחה את הגלריה באופן רשמי.

"הרגשתי שזהו גוף עבודות נפלא שצריך להראות", היא מספרת, "ממש רדפתי אחרי גלאסי שיבוא לראות את התערוכה, והוא בא. הוא עמד לפני העבודה ואמר 'מה זה? זה פנומנלי!' דיברנו על העבודה והוא אמר שהוא רוצה לקנות אותה עבור מומה. זה היה מטורף. וזו בעצם היתה ההתחלה של הגלריה".

הבחירה של מייזלין להציג ולסחור בצילום היא טבעית למי שלמדה בקולג' צילום והתחילה לאסוף עבודות צילום כבר בשנות ה-70. את ההתמקדות בצילום ישראלי בלבד היא מסבירה בכך ש"זו הנישה שלנו, המאפשרת לנו לשרוד בשוק האמנות", אבל אין בכך כדי להפחית מן ההתרגשות וההתלהבות הכנים שלה מהעבודות של האמנים אתם היא עובדת.

לא תמיד היא עבדה רק עם צילום ישראלי: "אחרי שנתיים שבהן הצגתי רק צלמים ישראלים, כמה מהם הביעו העדפה להיראות בהקשר רחב יותר, גם עם אמנים בינלאומיים, ולכן ניסיתי להרחיב את הגבולות שלי קצת. התחלתי לעבוד עם צייר מקנדה, צלם מפאריס, התחלתי להראות את בויאן ואיתמר ג'ובאני (צייר ופסל ישראלים). ואז השפל הכלכלי הכה וסבלנו מאוד. הבנתי מהר שאני לא מכירה אוצרים של ציור, פיסול או וידיאו ושבאמת אני יודעת רק את אוצר המלים של צילום. בתחום הזה אני מכירה את האוצרים, את ההיסטוריה, ואני צריכה להתמקד במה שאני יודעת ועושה הכי טוב".

וכך, לקראת סוף 2009 היא חזרה להתמקד בצילום, וכמעט רק בצילום ישראלי. קהל הלקוחות, לדבריה, הוא מעורב: "היו לנו הרבה קליינטים יהודים המעורבים בחיי הקהילה שלהם וגאים בכך שהם קונים עבודות מתוך קשר ליהדותם, אבל ברוב המקרים אלה פשוט אספני צילום שמזהים ומעריכים את העבודות. זה תמיד היה ככה".

אני לא טקסט פוליטי

מייזלין נזהרת מהשימוש במילה "פוליטי" כאשר היא מדברת על האמנות שהיא מציגה בגלריה שלה, והאג'נדה שלה אכן רחוקה מלנקוט אמירה ברורה על המצב בישראל: "האמנית היחידה שאפשר לראות את זה אצלה באופן גלוי היא רינה קסטלנובו, משום שהיא פוטוז'ורנליסטית - אבל חוץ ממנה אני לא חושבת שזה משהו שאני עוסקת בו באופן ישיר. אצל טל שוחט, עם תצלומי העצים שלה שהם כל כך יפים, בהחלט יש אלמנט פוליטי. אבל זה לא משהו שאני בוחרת לחקור או להבליט. העובדה שזה שם מספיקה. אני לא רוצה לעסוק בכך".

ולא שההימנעות שלה מעיסוק בפוליטיקה מונעת תגובות נזעמות מצד צופים: "אני נתקלת בהתנגדות כל הזמן. אנשים נכנסים ואומרים למשל 'למה את לא מראה מה שקרה בעזה?'. התשובה שלי היא שאנחנו גלריה פרטית ואין לי מחויבות לציבור כלשהו".

אחת התערוכות שעוררו את ההתנגדות החריפה ביותר, מספרת מייזלין, היתה של מיכל רונן ספדי, אשר הציגה גוף עבודות עם תצלומים של מתרחצות חרדיות בחוף הנפרד בתל אביב, שצילמה במשך כמה קייצים. הן נראות טובלות במים בצפיפות, על לבושן המלא וילדיהן. "היינו צריכים להתמודד עם הרבה תגובות מצד נשים חרדיות", היא אומרת, "תגובות כמו 'איך יכולתם לעשות את זה לנשים האלה? איך אתם יכולים להראות אותם ברגעים הפרטיים ביותר שלהן?'. נוצרו שיחות אמיתיות, ואני דיברתי על הזכות של האמנית לעשות את האמנות שלה ובמקביל לכבד את הנשים האלה. היא ראתה נשים מתפשטות ומתלבשות ואף פעם לא צילמה אותן. בתצלומים הן כולן מכוסות".

למרות הכעסים, מספרת מייזלין, התערוכה הזאת היתה הצלחה: "היו לה ביקורות מצוינות ב'ניו יורקר' וב'ארט ניוז' והעבודות נמכרו היטב. אני לא יודעת אם אני הייתי רוצה לחיות עם זה בבית שלי, אבל היו נשים שקנו ותלו את התמונות האלה בחדר ההלבשה שלהן. לא שלאנשים יש חדרי הלבשה... אבל בעצם לכמה אנשים בניו יורק יש".

אל אמני הגלריה שזכו להצלחה הצטרפו לאחרונה שניים בולטים במיוחד: עבודותיה של טל שוחט נקנו עבור אוסף צילום מהמזרח התיכון של מוזיאון ויקטוריה ואלברט והמוזיאון הבריטי; ולאחרונה סגרה מייזלין את העסקה הראשונה שלה עם מוזיאון המטרופוליטן, שרכש עבודה גדולה של מיכל חלבין.

התפתחויות אלה, על אף שהן מרגשות אותה מאוד, נראות למייזלין טבעיות ביחס למעמד של האמנות הישראלית בעולם היום: "האמנות הישראלית נמצאת במקום שהיא צריכה להיות בו. יש הרבה אמנים מבוקשים על ידי מוזיאונים בינלאומיים מעולים. כשפתחתי את הגלריה היתה תחושה של התחלה בתחום חדש שהיה אז בינקותו, אחר כך באו שנות הנעורים שלו ועכשיו האמנים והתחום הגיעו לבגרות והם ברמה בשלה מאוד, לכן חשבתי גם שהגיע הזמן לעבור לקומת הקרקע. האמנים מוכנים, הגלריה מוכנה, אנחנו כבר לא בבית ספר יסודי או בתיכון. אנחנו נכנסים לעולם האמיתי וכבר לא מוגנים בתוך הקומה השנייה. זו הליגה של הגדולים".

את תערוכת הפתיחה הקבוצתית, שמוצגת כעת במקביל לימים הנוראים, בחרה מייזלין להקדיש לנושא התפילה בכל הדתות. היא הגיעה לכך משום שחשבה עם הפתיחה המחודשת, על "להיות אסירת תודה, על ברכות ותפילות". התערוכה תהיה פתוחה עד אמצע אוקטובר, ולדעתה של מייזלין, היא תהיה היחידה בצ'לסי שסגורה לקהל ביום כיפור.

צילום: מרק אסנין


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו